הבית // דירת ארבעה חדרים וחצי בכפר הנוער אמית עלייה בפתח־תקווה. בעיני בני המשפחה, הכפר והשטחים החקלאיים שלו הם, לדבריהם, "הגינה והחצר שלנו".
שכנים // כפר הנוער הוקם בשנת 1944 בשם "מוסד עלייה", כדי לקלוט ילדים שהגיעו מאירופה. גם הרב חיים דרוקמן הגיע לכאן כילד ולמד במקום בתקופה שלאחר עלייתו ארצה. כיום פועלים שם תשעה משפחתונים, ובהם זוגות שחיים לצד החניכים ומלווים אותם. גם משפחת אדיס הייתה בעבר משפחתון, וליוותה 18 חניכים. "הם היו כמו הילדים שלנו לכל דבר ועניין. המודל הזוגי הוא הלב של הכפר: אתה מגיע כדי לתת, אבל מקבל המון בחזרה, גם לזוגיות וגם לדרך שבה אתה מגדל את הילדים שלך".
מבצע // ישראל נולד בכפר אלפה באתיופיה, השני מחמישה אחים. בשנת 1991, כשהיה בן שבע וחצי, עלה עם משפחתו לישראל במבצע שלמה. "אני זוכר את ההתרגשות מהעלייה לארץ ואת הלילה של העלייה - אלפי אנשים עומדים בתור, מטוסים נוחתים וממריאים לידינו".
קליטה // המשפחה עברה בין מרכזי קליטה, תחילה בכפר־תבור ואחר כך באתר הקרוואנים בת־חצור, ולבסוף הגיעה לשכונת קריית משה ברחובות. "זו הייתה שכונה מאתגרת והיו שם לא מעט אירועים לא סימפטיים. לשמחתי היו לי חברים בבני עקיבא, והסניף מילא את הזמן לצד הפעילות במתנ"ס".
לימודים // אחרי הלימודים בבית הספר היסודי יצא ללמוד בישיבה התיכונית יד־בנימין. הוא היה חניך ומדריך בבני עקיבא והשתתף בתוכנית השחר, תוכנית מנהיגות לבני הקהילה האתיופית.
הדרכה // תחיה גדלה בבית־אל, הבכורה מתשעה אחים. בכיתה ט' יצאה ללמוד באולפנת כפר־פינס ובאמצע השנה כבר החלה להדריך בסניף העולים של בני עקיבא בפרדס־חנה.
ההיכרות // בקיץ של סוף כיתה ט' יצאה לסמינריון ההדרכה הראשון שלה, ובקבוצה שלה היה גם מדריך צעיר מקריית משה ברחובות: ישראל. החבורה נפגשה שוב ושוב בסמינריונים.
והשאר היסטוריה // ישראל: "הקשר המשמעותי נוצר כשהייתי בצבא ותחיה הייתה בשירות לאומי כקומונרית".
הצבא // ישראל שירת בצנחנים בגדוד 202. "זו הייתה תקופה משמעותית ומחברת, בעיקר בגלל ההיכרות עם אוכלוסיות חדשות שלא הכרתי והאפשרות ללמוד מהן". אחרי השירות למד לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, ועבד ברחובות כרכז "זינוק בעלייה", תוכנית ליווי והכנה לצבא לחיילים יוצאי אתיופיה. "יוצאי אתיופיה מתגייסים באחוזים גבוהים, אבל התפקידים שהם קיבלו והיכולת שלהם להמשיך בתפקיד ובשירות לא תמיד תאמו את היכולות שלהם. התוכנית נתנה להם ליווי ועזרה לחבר'ה להגיע לתפקידים משמעותיים".
רכזת // תחיה למדה קרימינולוגיה במכללת אשקלון ועבדה במשך שנים בכפר. לפני כשנתיים עברה לאולפנת אמנה בכפר־סבא, ושם היא רכזת מדריכות, ומלווה את בנות השירות. במקביל היא מנחה רכזי בוגרים במנהל לחינוך התיישבותי, בתוכנית שמלווה בוגרי ישיבות, אולפנות, כפרי נוער ופנימיות בתוכניות המשך, בצבא ובשירות הלאומי, ואז בהכוונה ללימודים ותעסוקה אחרי השירות.
השליחות // תחיה: "אנחנו לא קהילה גדולה, והעבודה והחיים משתלבים. יש כאן ערבות הדדית בין המשפחות ונוצרים קשרים חזקים בין המשפחות שגרות כאן וגם בין הילדים לחניכים".
הילדים // חלק מהילדים של משפחת אדיס גדלו בתקופה שהוריהם היו זוג במשפחתון. אחרים נולדו בהמשך, אבל מבחינת תחיה כולם גדלו לתוך אותה מציאות: "אני חושבת שהילדים לומדים הרבה, בשקט, ממה שהם רואים. החניכים שלנו הם כמו אחים גדולים בשבילם. הם ממש חלק מהמשפחה".
החניכים // המשפחה כולה שומרת על קשר עם החניכים שהיו במשפחתון לאורך השנים. הבוגרים מגיעים אליהם לעיתים לשבתות. "זה קשר לכל החיים. גם אחרי שסיימנו עם החניכים שלנו הם עדיין הילדים שלנו לכל דבר ועניין, לטוב ולמוטב, גם בשמחות וגם בדברים המורכבים. הכפר נשאר בתוך הלב לתמיד".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il