"הכוח שלי הוא לא רק במספר האנשים שעוקבים אחריי, אלא בכמה הם סומכים עליי"

לפני פחות מעשור התראיינה רעות לונברג לעבודה בתחום המסחר המקוון באחד האתרים הגדולים בישראל. היא לא התקבלה. הסיבה הייתה פשוטה: לא היה לה מספיק ניסיון בתחום. "היום זה מצחיק אותי", היא מספרת.

באותה תקופה דבר לא רמז על מה שעתיד לקרות. לונברג הייתה בסוף חופשת לידה, ואחרי שמונה שנים במקום עבודה מסודר היא ידעה בעיקר דבר אחד: לשם היא לא חוזרת. מה כן תעשה, לא היה לה מושג. מבחינתה התשובה הטבעית הייתה למצוא מקום עבודה חדש. היא הרי אוהבת יציבות, אוהבת לדעת מה יקרה בחודש הבא, ובעיקר לא הטיפוס שדמיין את עצמו קם בבוקר ותוהה כמה ימכור היום.

דווקא תומר בעלה חשב אחרת. "תומר הוא האדם שדחף אותי להיות עצמאית. הוא ראה את זה לפניי. אני חיפשתי עבודות כי מבחינתי הדבר הטבעי היה פשוט למצוא את המקום הבא שבו אהיה שכירה".

אחרי שהמשרה בתחום הקניות והמסחר באינטרנט ירדה מהפרק, היא התיישבה וכתבה לעצמה רשימה. לא תוכנית עסקית, לא מצגת למשקיעים ולא חזון לחמש שנים. פשוט דברים שהיא אוהבת. "אני אוהבת לכתוב, אני אוהבת לקנות, וכבר שנים עושה את זה יפה ברשת. אני אוהבת אנשים, אוהבת לאכול, אוהבת לעזור, אוהבת ללמוד דברים חדשים. אני אוהבת את האייפון שלי, כיף לי על הספה וכיף לי עם תומר בעלי".

מהרשימה הזאת נולד בשנת 2017 עמוד פייסבוק קטן ששמו "רעות תקני לי". הרעיון היה כמעט נאיבי בפשטותו: אנשים יבקשו ממנה למצוא עבורם מוצרים ברשת, והיא תעשה בשבילם את העבודה. תשווה, תבדוק, תחפש ותמצא עסקה טובה באמת.

כדי לא לטבוע, בכל פעם היא פתחה "תיבת בקשות" וסגרה אותה לאחר מאה פניות. זה לא לקח הרבה זמן: "הייתי פותחת את התיבה בתשע בבוקר, ובתשע וחמש דקות כבר היו מאה בקשות והייתי סוגרת אותה. אנשים היו מבטלים פגישות כדי להגיע בזמן לפוסט. נוצר באזז שיש מישהי באינטרנט שיודעת למצוא דברים בזול. בהתחלה הרווחתי גרושים. באמת מינימום. עשיתי את זה כדי לייצר קהילה, והכסף לא היה הדבר שהכי עניין אותי. כמה כבר אפשר להרוויח ממאה לינקים שלא כולם מזמינים מהם ובסוף מישהו קונה דרך אחד מהם מטען? זו עמלה קטנה מאוד. אבל היה שם הרבה מעבר".

בתוך ארבעה חודשים זה כבר הפך, היא מתארת, לטירוף. "עבר מפה לאוזן שיש מישהי שיודעת למצוא הכול ברשת במחירים מעולים, והקהילה גדלה מהר מאוד. ואז התחילו להגיע גם שיתופי הפעולה המסחריים. עסקים הבינו שאנחנו סוג של חותמת לאיכות ולשירות, ושכדאי להם להיות חלק מהקהילה. אני לא חושבת שהבנתי בזמן אמת עד כמה זה משמעותי לאנשים. לפעמים גם היום אני לא ממש תופסת את זה. אבל כן, היינו חלוצים בתחום. פתחנו לאנשים את העיניים בנוגע להרגלי הקנייה שלהם והראינו כמה כוח יש לקהילה. כשיש כוח צרכני גדול, אפשר להשפיע גם על המחיר".

"אני מאוד שכירה באופי שלי. אני אוהבת יציבות. עשר פעמים ביום אני רוצה שמישהו ייקח ממני את החוג הזה שנקרא 'רעות תקני לי'. ממש לא האופי שלי לדעת שההכנסה שלי תלויה במה שמכרתי החודש"

היום חברות בקהילה שלה כ־300 אלף איש. גופים מסחריים מגיעים אליה כדי לקבל גישה לקהל הזה, היא וצוותה מנהלים משא ומתן על מחירים והטבות. לצד הקהילה כבר נולדו גם כרטיס אשראי וטבעת תשלום שעוד נספר עליהם בהמשך. כמעט עשור אחרי שהכול התחיל, יש משהו משעשע מעט בעובדה שהאישה שהפכה קניות ברשת למקצוע עדיין מתארת את עצמה כמי שכל מה שרצתה מלכתחילה היה עבודה מסודרת. "אני מאוד שכירה באופי שלי. אני אוהבת יציבות. עשר פעמים ביום אני רוצה שמישהו ייקח ממני את החוג הזה שנקרא 'רעות תקני לי'. ממש לא האופי שלי לדעת שההכנסה שלי תלויה במה שמכרתי החודש".

מול הבית שגדלה לקח קצת יותר זמן שכנוע. "גדלתי במשפחה שבה יציבות הייתה חשובה. ההורים שלי רצו שאלמד מקצוע מסודר ובטוח. בהתחלה בכלל נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית, כי רציתי לטפל באנשים. אחרי שנרשמתי הרגשתי שמשהו בזה לא נכון בשבילי, אז עברתי לקולנוע. גם אז הם לא ממש הבינו מה אני עושה. כשפתחנו את ‘רעות תקני לי' הם בטח חשבו לעצמם, מה זה המשחק הזה באינטרנט? הם נתנו לזה חצי שנה. היום הם גאים בי מאוד. אבא שלי מסתובב כמו טווס".

לונברג (45) גדלה בכפר־סבא וגרה בה היום. היא כאמור למדה קולנוע וחלמה בכלל לעשות סרטים. היא עבדה כראש דסק הקולנוע במערכת "ערב טוב עם גיא פינס" ובהמשך הגיעה ליונייטד קינג של האחים אדרי, שם ניהלה את תחום הפרסום במשך שמונה שנים. את התקופה הזאת היא מכנה "בית הספר של החיים".

מאז 2015 היא נשואה לתומר משרקי. השניים הורים לאריאל, בת תשע וחצי, ומנהלים יחד את העסק שהקימו. חשוב לה לתקן טעות שחוזרת לפעמים כשמספרים את הסיפור שלה: "רעות תקני לי" אומנם נושאת את שמה, אבל היא לא הקימה אותה לבד. תומר היה שם מהרגע הראשון.

אז למה "רעות תקני לי"?

"רציתי שהשם שלי יהיה שם. יכולתי לקרוא לזה 'קונים בזול' או 'קניות ברשת', אבל היה לי חשוב שאני אהיה חתומה על הדבר הזה. שאנשים ידעו שיש לי אחריות על מה שאני מעלה ושלא אמליץ על משהו שאני לא באמת מאמינה בו".

מה נשאר מאותה רעות שחיפשה לינקים למטענים?

“היום זו כמובן פלטפורמה מכירתית, אבל הבסיס מבחינתי נשאר אותו דבר: לחסוך לאנשים את העבודה. יש מחשבה שהיום כולם מסתדרים באינטרנט, שכל אחד יודע להיכנס לאמזון ולמצוא בדיוק את מה שהוא צריך. זה פשוט לא נכון. יש המון אנשים שצריכים עזרה והכוונה. אנחנו עושות עבורם את הבדיקות: מה המחיר, האם המוצר טוב, האם הוא מתאים לשימוש בארץ והאם זו באמת עסקה טובה. יש לי צוות של שלוש נשים שיודעות לזהות טרנדים ולהבין מה נכון ומה יעבוד. אנחנו מתכננות מראש לפי עונות וחגים, ולא מחכות לרגע האחרון כדי לגלות שכל המוצרים עומדים במכס".

בעידן הנוכחי, כשלכל משפיען יש קוד קופון, מה היתרון שלך? 

“צריך להבין שיש מאחוריי כוח קנייה גדול מאוד. הקהילה שלי יודעת שכשאני מביאה הטבה, אעשה הכול כדי שהיא תהיה ההטבה הכי טובה שאני יכולה להשיג. אנשים יודעים שאני אבדוק, אשווה ואתמקח, ושלא אעלה קופון רק כדי שיהיה לי קופון.

“גם העסקים שאני עובדת איתם יודעים את זה. מבחינתי אף אחד לא בתחרות איתי. אני לא מתחרה ביוצרי תוכן על מי העלה קוד ראשון. אני מגיעה עם קהילה של מאות אלפי צרכנים ועם כוח קנייה משמעותי. יש יוצרי תוכן שמייצרים תוכן פי מאה יותר טוב ממני. זו לא התחרות שלי. העבודה שלי היא צרכנות. בסוף, הכוח שלי הוא לא רק במספר האנשים שעוקבים אחריי, אלא בכמה הם סומכים עליי ובאמת קונים כשאני אומרת שמצאתי עסקה טובה".

אבל כשאת ממליצה על מוצר את גם מרוויחה. איפה עוברת ההפרדה בין המלצה למכירה?

“זו קהילה מסחרית וזה שקוף. כל מוצר או עסקה שעולים בקהילה, יש לי אינטרס כלכלי במכירה שלהם. מבחינתי, זה בדיוק המקום שבו האמון נכנס לתמונה. אם אני לא אהיה ישרה ואמינה, לא תהיה לי קהילה. אני יכולה להרוויח היום מעסקה מסוימת, אבל אם בגללה אאבד את האמון של הקהילה, הפסדתי משהו הרבה יותר גדול. אנשים יודעים שיש לי אינטרס, אבל הם גם יודעים שאני לא אציע להם משהו שאני לא מאמינה בו".

איך את מוודאת שזו באמת עסקה טובה?

“זו בדיוק העבודה שלי, המומחיות שלי. מאחורי כל הטבה שעולה בקהילה יש הרבה מאוד בדיקות ולא מעט עבודה. הצוות שלי בוחן בקפדנות את הכדאיות של כל הטבה. אנחנו משוות מחירים ובודקות את תנאי העסקה. אם אנחנו מגיעות למסקנה שההטבה מצוינת ושיש בה ערך אמיתי, היא תעלה. אם לא, היא פשוט לא תעלה".

"אמרתי לעצמי, זהו. הסיפור של 'רעות תקני לי' נגמר. אין סיכוי שאני מעלה עכשיו קוד קופון. ישבתי כמו זומבי על הספה ושיתפתי פוסטים של נעדרים מהעוטף. השתמשתי בפלטפורמה שלי כדי לעזור"

יש מי שיגיד שכל עולם הקופונים מעודד צריכת־יתר.

“אני חושבת שיש תפיסה שהצרכן הוא אידיוט, ואני לא מקבלת אותה. קל להגיד שהרשתות גורמות לאנשים לצרוך יותר, אבל הקהל הרבה יותר מתוחכם ממה שמייחסים לו. הצרכן הישראלי חכם מאוד, ואני לומדת ממנו המון. כל הזמן מזלזלים בצרכנים הישראלים. תנו להם קרדיט, הם יודעים מה הם עושים. גם ניהול של עמוד צרכנות, שזו הפרנסה שלי, אפשר לעשות בנעימות, בחוכמה ובהגינות".

מה הדבר הכי חשוב שלמדת על כסף אחרי כמעט עשור שבו את עוזרת לאנשים לקנות?

“כסף לא באמת נחסך כשקונים בזול, הוא נחסך כשקונים נכון. מוצר זול שאתה לא צריך הוא לא חיסכון. צרכנות נבונה מבחינתי היא לא לרדוף כל הזמן אחרי המחיר הכי נמוך, אלא להבין מה אתה באמת צריך, לבדוק, להשוות ואז לקנות".

אחד הדברים שלונברג גאה בהם במיוחד הוא המקום שהיא נותנת לעסקים קטנים בתוך הפלטפורמה שבנתה. “הקסם מבחינתי הוא שזה לא רק העסקים הגדולים. אנחנו עובדות גם עם יצרנים קטנים, עסקים של מילואימניקים ועסקים שנפגעו במלחמה. יש עסקים מעולים שאנשים פשוט לא מכירים. לפעמים פוסט שלנו הוא הפעם הראשונה שבה קהל גדול נחשף אליהם. אנחנו הופכות עבורם למקפצה, וזה אחד הדברים שהכי מרגשים אותי".

בבוקר 7 באוקטובר, כשהחדשות הקשות התחילו לזרום והיקף האסון עוד לא היה ברור, לונברג ישבה על הספה ובהתה במסך. באותו בוקר עולם השופינג אונליין, המבצעים והקופונים נראה לה פתאום חסר משמעות. במקום לחפש את העסקה הבאה, היא התחילה לשתף פוסטים של צעירים שנעדרו ממסיבת הנובה. לרגע הייתה משוכנעת שגם העסק שבנתה הגיע לסופו. “אמרתי לעצמי, זהו. הסיפור של ‘רעות תקני לי' נגמר. ישבתי כמו זומבי על הספה ושיתפתי פוסטים של נעדרים מהעוטף. השתמשתי ביכולות השיווקיות שלי ובפלטפורמה שלי כדי לעזור. הסתכלתי על תומר ועל אריאל ואמרתי, אין סיכוי שאני מעלה עכשיו קוד קופון. אין סיכוי שהדבר הזה חוזר.

“אחרי שבוע הבנתי שאני צריכה להתאפס. גייסתי את כל העסקים שעבדתי איתם במשך השנים, ואני רוצה להגיד משהו: לעסקים בישראל יש לב רחב. כל הקשרים שצברתי לאורך הזמן עזרו בדיוק ברגע הזה, כדי לעזור למצוא את העסקים שיתנו מענה לאנשים שהבית שלהם נהרס, למשפחות של חטופים ולאנשים שאיבדו את היקר להם מכול.

“רק לקראת סוף אוקטובר התחלתי לשאול איזה עסק אנשים באמת צריכים עכשיו. היה צריך גוף שיש לו יכולת להתמודד עם הלוגיסטיקה בתוך כל האנדרלמוסיה. המון אנשים חיפשו ביגוד לבית ולחיילים, והודיס היו הראשונים שהרימו את הכפפה. גם אז, לא עשיתי שיתוף הפעולה איתם בלי לדבר קודם עם הקהילה. העליתי הודעה ושאלתי אותם מה הם חושבים. רק אחרי שהתגובות היו חיוביות מאוד, חזרנו למכור".

באותה תקופה פנה אליה גם אתר אמריקאי שעבדה איתו לקראת פורים שלפני כן. “אין להם שום קשר יהודי או ישראלי. הם פשוט שאלו אותנו: מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור? הם תרמו עשרות תחפושות לילדי העוטף. ואז גם הקהילה שלנו נכנסה לתמונה. אחד התנדב להיות די־ג'יי במסיבה, מישהי אחרת הגיעה לאפר את הילדים. זה מבחינתי הכוח של קהילה. זה לא רק למכור".

מלחמות יוצרות גם הזדמנויות עסקיות בשווקים מסוימים, אבל לונברג קיבלה החלטה עוד בתקופת הקורונה: לא למכור מוצרים שהקנייה שלהם נובעת מפחד.

"אם לא אהיה ישרה ואמינה, לא תהיה לי קהילה. אני יכולה להרוויח היום מעסקה מסוימת, אבל אם בגללה אאבד את האמון של הקהילה, הפסדתי משהו הרבה יותר גדול"

איפה עובר הגבול?

“יש הבדל בין מוצר שאנשים באמת צריכים לבין מוצר שהופך פתאום ל‘חובה' בגלל סיטואציה נקודתית. ראינו את זה בזמן המלחמה עם גנרטורים, וראינו את זה בקורונה עם מסכות ובדיקות. אלה מוצרים שהביקוש אליהם מתפוצץ מתוך חוסר ודאות ולחץ. האינדיקציה שלנו מאוד פשוטה: אני. מה שאני מרגישה לא נכון או לא נוח לקדם, לא יעלה אצלנו. וזה נכון לא רק למלחמה. למשל, מוצרים כמו קורקינטים חשמליים לא יעלו אצלנו, באופן אישי זה מפחיד אותי. אם לא הייתי קונה את המוצר בעצמי, אני לא אביא אותו לקהילה".

מאות אלפי צרכנים סומכים עלייך. זו אחריות מפחידה?

“מאוד. דווקא בגלל זה אני מרגישה שההגינות שלי חייבת להיות מעל הכול. זה לא אומר שאני לא טועה לפעמים, אני בת אדם. כשזה קורה אני נושמת עמוק, מודה בטעות ולומדת ממנה. מבחינתי, היכולת להודות שטעיתי היא חלק מהאחריות. ובסופו של דבר, תודה לא־ל, אנחנו מתעסקים בדברים נעימים ושמחים. יותר מהכול, השנים האחרונות לימדו אותי פרופורציות".

פרופורציות הן דבר שלונברג נאלצה ללמוד לא מעט בשנים האחרונות. קורונה, מלחמות, משלוחים שנתקעו, שיתופי פעולה שהתבטלו וכוח אדם שלא הגיע. “מאוד מאתגר להקים עסק במדינת ישראל. לא מעט פעמים שאלתי את עצמי מה אני עושה פה. היו תקופות שבהן הייתה פגיעה מטורפת בהכנסות, והייתי צריכה לקום בבוקר ולבנות מחדש. היתרון שלי הוא שאני מאוד חרוצה ויש לי צוות מדהים, אבל זה עדיין מפחיד".

יש עוד פער מעניין אצל לונברג: מי שמדברת מדי יום עם מאות אלפי אנשים לא ממש אוהבת את החשיפה.

עד כמה האנשים שעוקבים אחרייך באמת מכירים אותך?

“אני לא אדם חשוף. זה שריר שהייתי צריכה להתאמן עליו. הקהל כן רואה שאנחנו משפחה מאוד משפחתית ושאני מנסה לשדר משהו הגון, אבל יש לי גבולות מאוד ברורים סביב הפרטיות. אחד הדברים הכי אישיים ששיתפתי היה שעברתי הפלה. זה היה הפוסט הכי חשוף שלי, והרגשתי שהקהל מאוד מכבד את הגבולות ואת הבחירה שלי".

הנושא האישי שעליו היא כן מדברת הוא החיים במשפחה עם בת יחידה. גם היא עצמה גדלה כבת יחידה.

“ברור שהייתי רוצה יותר ילדים, אבל זה המצב. אני מדברת לפעמים על הקושי בלהיות משפחה קטנה במדינת ישראל, שהיא מדינה מאוד משפחתית ומעודדת ילודה. אנחנו מגיעים למסעדה והשולחן מסודר לארבעה ולא לשלושה, אז צריך לקחת כיסא. המבצעים בקולנוע הם אחד פלוס אחד, ולבת שלי אין אח או אחות ללכת איתם. כשאנחנו בחו״ל אני תמיד שמה לב למשפחות עם ילד אחד. יש לי תחושה של שותפות גורל איתן. בארץ הרבה יותר קשה למצוא אותן".

איך זה עבור אריאל?

“אני לא באמת יודעת. לי היה בסדר לגדול כבת יחידה. אני חושבת שהיא באיזשהו מקום כבר הניחה את זה בצד והבינה שזה כנראה לא יקרה. היא בת תשע וחצי. כל לילה היא הולכת לישון עם חיבוק ונשיקה, ואני אומרת לה את אותו המשפט: ‘את הילדה שבדיוק רציתי’. אני מודה כל יום על זה שיש לי אותה".

"כשהציגו לי את הרעיון של טבעת תשלום אמרתי שהטכנולוגיה אולי תעבוד, אבל הטבעת לא מספיק יפה. רציתי שאישה תרצה לענוד אותה בתור תכשיט, ורק אז תיזכר שהיא יכולה לשלם איתה"

גם הדמות הבטוחה שאנשים פוגשים ברשת, מתברר, לא מספרת את כל הסיפור. “אני הרבה יותר ביישנית במציאות ממה שאנשים חושבים. לפעמים חושבים שאני סנובית, אבל זה ממש לא זה. לוקח לי זמן להרגיש ביטחון בסביבה חדשה ולייצר לעצמי מרחב בטוח. מצד שני, אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה. אני מרגישה בת מזל שאני יכולה לקום בכל יום ולייצר משהו חדש".

המשהו החדש הפעם הוא טבעת. אחרי שכרטיס האשראי שהשיקה הפך להיות ידוע בקבוצות הפיננסים השונות כאחד המשתלמים בישראל, לונברג נכנסת לתחום אמצעי התשלום הלבישים עם טבעת שמאפשרת לשלם בלי לשלוף ארנק, כרטיס או טלפון.

“בתחילת 2025 פנו אליי מחברת האשראי MAX והציגו לי את הרעיון של טבעת תשלום. הסתכלתי עליה ואמרתי: הטכנולוגיה אולי תעבוד, אבל הטבעת לא מספיק יפה. ידעתי שאם אני מביאה דבר כזה לקהל שלי הוא לא יכול להיראות כמו גאדג׳ט. רציתי שאישה תרצה לענוד אותו כי הוא יפה, ורק אחר כך תיזכר שהיא גם יכולה לשלם בעזרתו".

מכאן התחיל תהליך שנמשך כשנה וחצי. את הטבעת עיצבה מעצבת התכשיטים שני קוג׳מן, Max היא השותפה העסקית והמשקיעה בפרויקט, והייצור נעשה על ידי Neway, בהובלת הבעלים יקיר בוסקילה. “בלעדיהם זה לא היה קורה. זו הייתה השקעה של הרבה כסף ומשאבים והמון הלוך ושוב. שלחנו לייצור, קיבלנו בחזרה, תיקנו ושוב בדקנו. בכל פעם היה עוד משהו שהיה צריך עוד דיוק. היה גם דגם שחור שבסוף לא אישרנו, כי הגימור שלו לא היה מספיק טוב בעיניי. לא הייתי מוכנה שהטבעת תצא רק כדי שהיא כבר תהיה בחוץ".

את לא מגיעה מעולם הטכנולוגיה.

“נכון. אני אשת שיווק, קהילה וצרכנות. אני לא אשת טכנולוגיה, ובדיוק בגלל זה היה חשוב לי לעבוד עם אנשים שיודעים לעשות את הדברים שאני לא יודעת. אני ידעתי מה אני רוצה שהלקוחה שלי תקבל".

ולשאלה המתבקשת: למה בכלל צריך טבעת שמשלמת?

“היתרון הגדול מבחינתי זה שהיא עמידה למים ולזיעה. אפשר להיות איתה בים, בבריכה או במכון הכושר, ולשלם בלי לקחת איתך טלפון או ארנק. תחשבי על אימא שנמצאת עם הילדים בבריכה ורוצה לקנות להם משהו במזנון. היא לא צריכה לחזור לתיק, לחפש את הטלפון או להסתובב איתו ליד המים. היד שלה כבר שם, היא פשוט מצמידה את הטבעת ומשלמת. זה נכון גם כשאת סוחבת ילדים, שקיות ותיקים, או אפילו כשאת צריכה לשלם בחניון. רציתי פתרון פרקטי שלא ייראה כמו פתרון פרקטי. הוא יכול פשוט להיראות כמו תכשיט".

לונברג משוכנעת שבעוד כמה שנים כל זה כבר יישמע הרבה פחות עתידני. "תשלום באמצעות אביזרים לבישים ילך ויתפוס תאוצה. אנשים ירצו להסתובב עם פחות דברים, פחות ארנק וכרטיסים, ולא תמיד יהיה צורך להוציא את הטלפון".

אם היית חוזרת לרעות של 2017, זו שישבה בבית עם תינוקת בת שלושה חודשים ורשימה של דברים שהיא אוהבת, מה היית אומרת לה?

“הייתי אומרת לה: את טובה, את נהדרת, אל תפחדי להעז. הרבה פעמים הפחד שלי היה גדול יותר ממה שבאמת עמד מולי. הייתי רוצה להגיד לעצמי לסמוך יותר על האינטואיציה שלי ועל היכולות שלי, ולא לחכות שמישהו אחר ייתן לי אישור".

ומה הדבר הבא?

“אני חולמת להקים קהילת־בת שתיתן תמיכה לעסקים מקומיים ותעזור להם לגדול. יש המון בעלי עסקים מצוינים שלא תמיד יודעים לזהות מה הייחודיות שלהם, איך לספר את הסיפור שלהם ואיך להגיע לקהל הנכון. אני רוצה ללוות אותם וגם לחבר ביניהם, לייצר שיתופי פעולה שבהם החוזקה של עסק אחד פוגשת את החוזקה של עסק אחר. לקחת את כל מה שלמדתי במשך השנים על קהילה, שיווק וצרכנות, ולעזור באמצעותו לעסקים לצמוח. אני חושבת הרבה איפה ‘רעות תקני לי' תהיה בעוד חמש שנים ואיך היא יכולה להפוך למשהו יותר חברתי. יש לי גם מחשבות על עולם החינוך. חשוב לי מאוד מה שקורה שם".