"אחרי כל החלטה בתקופת הקורונה הייתי שואלת את עצמי אם הוא נכונה"

בתוך סיר הלחץ המבעבע של מגפת הקורונה, ביתה השקט של משפחת פרייס במרכז הכרמל הפך למבצר במצור. כשד"ר שרון אלרעי־פרייס ניהלה את המאבק הלאומי בנגיף בתפקידה כראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, בעלה וילדיה הקטינים מצאו את עצמם בעין הסערה, חשופים למטר בלתי פוסק של נאצות, קריאות שטנה בשלטים ובמגפונים שהרעידו את קירות הבית, איומים מפורשים ברצח שדרשו אבטחה חמושה ורדיפה דיגיטלית ארסית שהתמקדה באכזריות גם בבנם הקטן. זו אולי הסיבה לכך שד"ר אלרעי־פרייס סירבה השבוע להיפגש בביתה הפרטי לצורך הריאיון, מעדיפה לגונן בכל מחיר על השקט והשלווה בין כתליו. בינואר השנה, לאחר חמש שנים וחצי בחזית מתוך תחושת שליחות, החליטה שהגיעה העת לפשוט את השריון, לסיים את תפקידה ולשוב אל השקט של התא המשפחתי.

כיום, חצי שנה לתוך ההתפטרות, היא מתארת שלב חיים של "דקומפרסיה", שחרור הדרגתי של הלחץ החיצוני. "זה נפלא", היא מתפעלת. "חזרתי להיות עם המשפחה והילדים שלי. אני אמא נוכחת במשרה מלאה, יוצאת עם הילדים שלי לדייטים, לוקחת ומחזירה אותם מפעילויות. הקיץ נסעתי עם הבן שלי שיצא במשלחת שחקני כדורסל לאיטליה, ועודדתי אותו במרץ במהלך המשחק. זו חופשת הקיץ הראשונה שהייתי יכולה פשוט להיות עם המשפחה שלי בנופש ולא לחשוש שאיזו קטסטרופה מתרחשת אולי בזמן הזה בישראל ודורשת את נוכחותי, ובלי לבדוק שהכול בסדר במדינה. זו שאיפת חמצן שהייתה נדרשת אחרי צלילה לעומקים גדולים לאורך זמן, שהייה של כמה רגעים כדי לאזן לחצים".

"מה שקשה הוא הפער בין הכוונה שהגעתי איתה - הצלת חיים, כניסה ב'צו 8' לתפקיד הכי מטורף כי המדינה שלי ביקשה ממני לעזור - ובין הכוונה שמייחסים לי אנשים מהציבור: 'סדיסטית', 'נאצית', 'רוצחת ילדים'"

בנה הצעיר מארבעה דרש ממנה במשך שנים להתפטר. "הייתי שואלת אותו מה הוא רוצה ליום ההולדת - 'שתתפטרי', מה אתה רוצה לאכול – 'שתתפטרי', ככה על כל שאלה פשוטה", היא מספרת. "השנה הוא סיים כיתה ו'. נכנסתי לתפקיד בחופש הגדול לפני כיתה א' שלו, ובסוף השנה ההיא הייתה להם פעילות שבה החביאו מעין 'קפסולת זמן' שכל אחד מהתלמידים הכניס לה מכתב המיועד לפתיחה ביום סיום בית הספר היסודי. בפעילות הזו הוא כתב שהמשאלה שלו היא שאמא תתפטר. זו משאלה שליוותה אותו לאורך כל שש שנות לימודיו, ואני שמחה שהתגשמה לפחות לפני שפתח את הקפסולה, אחרת זה היה יכול להיות מאוד מבאס. אין ספק שלתפקיד שלי היה מחיר אישי ומשפחתי גדול מאוד".

היא מנצלת עכשיו את ימי החופשה הרבים שצברה בתפקידה במשרד הבריאות. במקביל היא חברת סגל באוניברסיטת רייכמן ומלמדת במכון ויצמן, ובקרוב תתחיל שבתון מחקרי במכון ותבחן את המשך הקריירה המקצועית והאקדמית שלה. בזמנה הפנוי היא גם מתנדבת.

בתקופת כהונתה יצרה לעצמה אלרעי־פרייס מוניטין של אשת מקצוע בעלת מוסר עבודה יוצא דופן. היא עבדה מסביב לשעון, לעיתים גם 18 ו־20 שעות ביום, והפגינה מסירות מלאה לתפקיד. בשנותיה כראש שירותי בריאות הציבור הובילה את המאבק הלאומי במגפת הקורונה, את מבצע החיסונים ומשברי בריאות אחרים. את שעות העבודה הללו במשרד הבריאות בירושלים שילבה עם מגורים בחיפה, כך שמדי יום נוספו שעות נסיעה רבות לימי העבודה הארוכים שלה.

"לא תמיד הייתי בחיים של הילדים שלי", היא אומרת. "יש אירוע שזכור לי היטב מתקופת הקורונה: רגע לפני הכניסה שלי לקבינט הקורונה, שהתנהל ללא טלפונים, התקשר אליי הבן שלי, ושמעתי שהוא מתרגש. הוא רצה לספר לי משהו בהתלהבות. עצרתי אותו ואמרתי לו לחכות עם הסיפור כי אני צריכה להיכנס לישיבה, שנדבר אחריה. הוא אמר לי בסדר, והפקדתי את הטלפון מחוץ לחדר. אני זוכרת שזה היה יום שני, וחזרתי הביתה אחרי חצות. הימים הבאים נראו אותו הדבר מבחינת שעות העבודה, ורק בסוף השבוע שאלתי אותו מה רצה לומר לי. והוא ענה 'אה, כבר לא משנה'.

"זו הייתה הכרה קשה, כי פתאום הבנתי שאני מאבדת את הרלוונטיות לחיים שלהם. לא נראה כאילו מדובר באיזו התמודדות קשה שלו או טראומה, אלא דווקא משהו שהוא נורא שמח ממנו ורצה לשתף אותי בו, אבל לא הייתי שם. לא הייתי שם בדברים הקטנים וגם בדברים הגדולים. זה היה מחיר כבד שנאלצתי לשלם, ההבנה שלא יכולתי להיות שם באירוע חשוב כל כך בשבילו, לא ברמה שהייתי רוצה להיות. שלמלא את התפקיד הזה משמעו לאבד משהו בהכרח, כי נדרשת ממני נוכחות 24 שעות ביממה בתוך המשימה.

"בקורונה, במשך תקופות ארוכות, גם בשישי־שבת, היינו יוצאים לסיורים כדי לראות מה המצב בשטח ואיך מגיבים לבידוד. זה היה אינטנסיבי. זה לא הסתיים בקורונה - אירוע רדף אירוע: פוליו, 7 באוקטובר, חצבת. אלה היו חמש שנים וחצי סופר־אינטנסיביות. אני לא זוכרת תקופה שהיה בה שקט, שעשינו בה דברים של שגרה".

בלי חסימות

אל משרד הבריאות הגיעה ד"ר אלרעי־פרייס כמינוי חירום זמני בעיצומו של הגל השני של מגפת הקורונה בארץ. היא לקחה חל"ת מתפקידה כסגנית מנהל המרכז הרפואי כרמל בחיפה, מתוך כוונה לחזור. אבל ארבעה חודשים לאחר שנכנסה לתפקיד, הזמני הפך לקבוע.

הרקע המקצועי הוא שהוביל לבחירתה של הרופאה החיפאית. היא החזיקה בשילוב ייחודי של התמחויות שהפך אותה למועמדת האולטימטיבית לניהול משבר הקורונה: בעלת מומחיות כפולה הן ברפואה פנימית והן במחלות זיהומיות, מחזיקה בתואר שני בבריאות הציבור, והניסיון שבלט יותר מכול לנוכח הצורך המיידי: ניסיון כאפידמיולוגית הראשית של מדינת ניו־המפשייר בארה"ב, שבמשך שלוש שנים ניהלה התפרצות גדולה של הפטיטיס C (דלקת כבד נגיפית מסוג C). "עסקתי בניהול התפרצות כזאת בהיעדר מידע, וידעתי איך להחליט החלטות, איך בודקים ומה בודקים", היא מסבירה. "הכרתי את הצד המקצועי, אבל לא את הקצב האינטנסיבי ולא את המורכבות של פנדמיה. גם לא הכרתי את ההתמודדות עם פוליטיקאים, עם התקשורת, עם מתנגדי החיסונים".

בימי המגפה, גם בעלה ד"ר מאיר פרייס, מומחה להמטולוגיה ולרפואה פנימית במרכז הרפואי כרמל בחיפה ומנהל המכון ההמטולוגי בבית החולים, נדרש לעבוד שעות ממושכות במוסד הרפואי. שני הבנים הגדולים של בני הזוג, אז בני 15 ו־17, צמחו למלא את מקומם של הוריהם כלפי האחים הקטנים. "הם היו צריכים לוודא שיש אוכל בבית ולעזור לאחים הצעירים עם קשיים לוגיסטיים בהתחברות לזום", מספרת אלרעי־פרייס. "היה מחיר נוסף שאפילו לא חלמתי שיהיה חלק מהחבילה: אבטחה חמושה. מי חשב שלרופאה במדינת ישראל תהיה אבטחה? המרכיב הזה היה בלתי נסבל, והוא נמשך כשנה בשני מקטעים. היה לי מאבטח צמוד כשיצאתי מהבית לכל מקום - אפילו בהליכת הבוקר עם הכלב לוואדי. גם ליד הבית הייתה עמדת שמירה נוכחת מאוד, בתוך המרחב האישי. הילדים הבינו, הם ראו את ההפגנות מחוץ לבית ולפעמים גם נאלצו לעבור דרך המפגינים. היו פעמים שיצאתי עם הילדים לבית הספר וצעקו להם במגפונים. הבנים חיזקו אותי ואמרו לי שאני עושה דברים חשובים ושלא אפגע מכל מה שקורה בחוץ".

האיומים והודעות הנאצה שנשלחו לד"ר אלרעי־פרייס ולבני משפחתה היו מהחריפים והבוטים ביותר שידע איש ציבור בישראל. אבל כבר בתחילת הדרך קיבלה אלרעי־פרייס החלטה עקרונית מפתיעה: לא לחסום את הוואטסאפ שלה בשום שלב, גם כאשר זרמו אליה הודעות מאיימות שהובילו את המשטרה להגדיר אותה כמאוימת בדרגה הגבוהה ביותר. "אני חושבת שלכל מדינת ישראל היה המספר שלי, וכולם כתבו לי", היא אומרת. "קיבלתי מאות הודעות ביום. בכל רגע נתון היו לי יותר מ־400 הודעות שלא נקראו. אנשים מהמשרד ידעו שכדי לתפוס אותי צריך להתקשר או לשלוח SMS. לא הצלחתי לקרוא את כל ההודעות, אבל כל הזמן ניסיתי, וכשיכולתי גם הגבתי.

"זה התחיל בכך שפשוט לא חסמתי בהתחלה, ועם הזמן הבנתי שזה עיקרון. אני לא חוסמת. אם אני יושבת במוקד קבלת החלטות שמשפיעות על חיי אדם, אני צריכה לשמוע את האנשים גם אם זה לא נעים וגם אם זה כואב. אני צריכה לשמוע, וזה צריך להיות בראש כשאני מקבלת את ההחלטות. אני לא יכולה לשבת מנותקת ולקבל החלטות 'סטריליות'. כשמקבלים החלטות קשות צריך להיות מחוברים לשטח, אי אפשר אחרת. אז גם כשקיבלתי הודעות נאצה לא חסמתי. אחד המגדפים היה שולח לי עוד ועוד הודעות נאצה, וכמובן שהייתי רואה ולא עונה. יום אחד הוא כתב לי – למה את לא חוסמת, תחסמי אותי כבר. צחקתי, הבנתי שזה מעצבן אותו שאני לא חוסמת".

"אם סוגרים בית ספר לשבוע־שבועיים, אפילו שלושה שבועות וחודש, ניחא. אבל כשזו תקופה ארוכה כל כך, יש לכך מחירים כבדים וצריך לאזן ולמצוא את המינון הנכון. זו מבחינתי הייתה ההחלטה הכי קשה, כי המחירים היו ברורים"

משפחתה, שנקלעה לחזית המאבק סביב החלטותיה המקצועיות, הפכה לגורם אקטיבי ולוחם. "אין לי עור של פיל, ואכפת לי מהקולות שמסביב. בעלי היה העוגן שלי - הוא היה אומר לי 'עזבי, אלה שלושים־ארבעים אנשים בטוויטר, אני מכיר את כולם'. עם הזמן הוא הפך להיות הלוחם שלי בטוויטר והגיב לכל מי שצייץ נגדי. ניסינו לשמור על הילדים מחוץ לסיפור, אבל הייתה התקפה של פייק ניוז גם נגד אחד הילדים, כשאמרו עליו שהוא לא מחוסן. רצו להגיע לבית הספר שלו בזמן טקס ההצטיינות שלו ולהפגין שם. לצערי זה פגש גם אותם. בנקודה הזאת כל שנותר היה לעשות זה לדאוג שהמשטרה תהיה בטקס ההצטיינות ולהגיש תביעת דיבה. זכיתי בה, אבל לצערי ההליכים במערכת המשפט לוקחים הרבה זמן, והם כלי בלתי יעיל בזמן אמת. עברו שנתיים עד שבית המשפט קבע שמדובר בשקר.

"מה שקשה הוא הפער בין הכוונה שהגעתי איתה - הצלת חיים, כניסה ב'צו 8' לתפקיד הכי מטורף בזמן הכי מטורף פשוט כי המדינה שלי ביקשה ממני לעזור - ובין הכוונה שמייחסים לי אנשים מהציבור: 'סדיסטית', 'נאצית', 'רוצחת ילדים'. והילדים שלי - אלה לא בחירות שהם עשו, הם אפילו לא בחרו שאהיה בתפקיד. אז למה מתנכלים להם?"

מלחמת הנתונים

במשך השנים ניהלה מאבק מקצועי עיקש גם מול המערכת הפוליטית. תפקידה דרש ממנה לעמוד מול פוליטיקאים שביקשו להקל במגבלות או להוביל מדיניות הפוכה משיקולים כלכליים וציבוריים, ולהציג את עמדת משרד הבריאות בקול צלול. אבל היא גם מכירה בכך שההחלטה בסופו של דבר התקבלה ברמה גבוהה ממנה: "בסוף מקבלי ההחלטות במדינה הם ראש הממשלה והשרים", היא אומרת. "התפקיד שלי כגורם המקצוע הוא להביא להם את הנתונים, את הפרשנות ואת ההמלצה המקצועית. לפעמים ההמלצה המקצועית של מערכת הבריאות מנוגדת להמלצה המקצועית של משרדים אחרים. ראש הממשלה והשרים צריכים לקבל את ההחלטות על סמך כלל השיקולים.

"הרבה פעמים בזמן מגפה אין לך נתונים מלאים, וגם אין לך הלוקסוס לחכות להם: צריך לקבל החלטות מקצועיות על סמך הנתונים שיש. היו הרבה גופים שעזרו לנו לקבל החלטות מאוד אמיצות - גם הצוות לטיפול במגפות, גם קבינט המומחים שלנו, ובסוף, אחרי כל ההיוועצויות האלה, התקבלה החלטה מקצועית שאני הייתי אחראית להביא אותה לדרג הפוליטי ולהסביר אותה באומץ. הרבה פעמים קרה שהחליטו בניגוד לדעתי המקצועית, אבל נלחמתי כדי שהיא תישמע ותילקח בחשבון ושיובנו המשמעויות של החלטה אחרת. ולכן, גם אם החליטו אחרת מעולם לא הכיתי על חטא. הייתי נחושה ותמיד הסברתי את עצמי. הרגשתי שזו האחריות שלי. זו לא תחרות פופולריות, אני צריכה להשמיע את הדעה המקצועית גם אם היא לא נעימה. יש לי תפקיד, והוא להציל חיים".

מהי ההחלטה הכי קשה שקיבלתם?

"לאורך התקופה היו שתי חזיתות שהיו מורכבות: חזית החינוך, שהייתה כואבת במיוחד ואני חושבת שיכולנו להתמודד איתה טוב יותר - בפעם הבאה כדאי גם לחשוב איך לעשות זאת - וחזית התחבורה, התעופה, סגירת השמיים. המורכבות של החינוך נובעת מכך שמדובר בילדים שלנו ובעתיד שלהם. יש צורך לאזן בין הבריאות מצד אחד לחינוך מצד שני. ראינו במגפה שילדים יכולים לחלות: היו שחלו, היו שמתו, הייתה תסמונת דלקתית רב־מערכתית בעקבות הקורונה שילדים בריאים מתו ממנה. אמרתי לעצמי שהווירוס הזה מסכן ילדים בטווח המיידי. מכיוון שזה היה וירוס חדש, לא ידענו שום דבר על ההשלכות ארוכות הטווח שלו ומה זה יעשה לילדים האלה בעוד עשר או עשרים שנה.

"מצד שני, אם סוגרים בית ספר לשבוע־שבועיים, אפילו שלושה שבועות וחודש, ניחא. אבל כשזו תקופה ארוכה כל כך, יש לכך מחירים כבדים וצריך לאזן ולמצוא את המינון הנכון. זו מבחינתי הייתה ההחלטה הכי קשה, כי המחירים היו ברורים לכאן ולכאן. אני זוכרת את עצמי יושבת אחרי כל החלטה כזאת ושואלת את עצמי אם ההחלטה הייתה נכונה, מחשבת את ההשלכות. הרגשתי את מלוא כובד האחריות, למרות שזו הייתה החלטה מקצועית של צוות מקצועי רחב. חשבון הנפש היה מתמיד ולאורך כל הדרך. ידעתי שבכל פעם שאנחנו מכריזים על עיר 'אדומה' - בתי ספר נסגרים.

"בתחילת הדרך, כשלא היו בדיקות או חיסונים, לא הייתה ברירה. ככל שנכנסו יותר כלים, יכולנו להפעיל 'כיתה ירוקה' בשילוב עם בדיקות ולנסות איכשהו לאזן. זה לא היה מושלם. ידענו שאפשר לעשות כל מיני בדיקות שיצאו שליליות, והילד בכל זאת יהיה מדבק. אבל ניסינו לעשות את המיטב, כי לכל דבר היה מחיר. אני חושבת שיכולנו לדייק יותר בהחלטות והיינו צריכים להתעקש לשלב את נתוני משרד החינוך בנתונים שלנו. בעתיד יכול לעזור אם המידע של משרד החינוך והמידע של משרד הבריאות יהיו משולבים. למשל, ידעתי שיש 100 ילדים חולים באשקלון, ומשרד החינוך ידע באילו כיתות הם ומי האחים שלהם, ויכול להיות שהיינו יכולים לא למתג את אשקלון כ'עיר אדומה', אלא רק את בית הספר הזה או את אזור המגורים הזה, ולנהל סגרים בפינצטה. זה לא התאפשר כי לא היה סנכרון בין משרד הבריאות למשרד החינוך".

הפער הזה – היעדר הסנכרון הבין־משרדי - עומד לנו לרועץ בקבלת החלטות ובקידום מדיניות בכל התחומים, והוא עדיין רחוק מלהיסגר. "נכון להיום, עדיין אין סנכרון כזה", אומרת אלרעי־פרייס. "עדיין עובדים קשה על מאגרי מידע משותפים בין משרדים. לדוגמה, קדחת מערב הנילוס היא התפרצות גדולה שמערבת את משרד החקלאות, המשרד להגנת הסביבה, משרד הבריאות ורשות הטבע והגנים – אבל אין לנו מערכת מידע משותפת שתאפשר לנו לראות בזמן אמת מה קורה בשטח, וכל אחד רואה תמונה שונה. העבודה הבין־משרדית מאתגרת. לכל משרד יש נתונים משלו ותוכניות עבודה שהוא רגיל להם. לכל משרד מנכ"ל שונה, ותחלופת כוח האדם במשרדים מוסיפה גם היא על האתגר. זה קושי שצריך לפצח אותו. אנחנו פוגשים בו בשגרה וגם בחירום, זה היה ניכר גם ב־7 באוקטובר. עושים הרבה כדי לעבוד ביחד, אבל זה קשה מאוד".

שני צדדים לשיחה

במסגרת ההסכם שנחתם בינואר 2021 בין ממשלת ישראל לחברת פייזר, מערכת הבריאות הישראלית קיבלה קדימות עולמית באספקה של מנות חיסון, ובתמורה התחייבה להעביר לפייזר מידע אפידמיולוגי סטטיסטי אנונימי. הטענות שאנו "מדינת ניסוי" הגיעו לשיאן בקיץ 2021, כאשר ישראל החליטה לחלק את מנת החיסון השלישית באופן גורף לאוכלוסייה לפני שמנהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) אישר זאת, וללא ניסוי קליני מקדים של חברת פייזר. ישראל החליטה לפעול על סמך הנתונים הפנימיים שלה, ובספטמבר 2021 הוזמנה ד"ר שרון אלרעי־פרייס להציג את הנתונים הללו בפני הוועדה המייעצת של ה־FDA. הופעתה שם הפכה לאחד הרגעים המקצועיים החשובים והמשפיעים ביותר שלה בזירה הבינלאומית, ומאידך פתחה צוהר חדש לביקורת מצד מתנגדי חיסונים שתקפו אותה באופן אישי. משרד הבריאות נאלץ להוציא הודעת גינוי רשמית וחריגה והצהיר כי היא עובדת מדינה מסורה.

"מדינת ישראל יכולה להיות אור לגויים", היא אומרת היום על הופעתה ב־FDA. "היה ברור שאנחנו חיסנו הכי מהר, בזכות קופות החולים והניהול של משרד הבריאות. מערכת הבריאות הציבורית שלנו היא מופלאה והוכיחה את עצמה לפני הקורונה ומאז הקורונה, ב־7 באוקטובר ובכל אירוע בשגרה ובחירום. בתחילת מבצע החיסונים הייתה לנו התלבטות אם להקים עמדות התחסנות לאומיות נפרדות, אבל המנכ״לים של קופות החולים אמרו לנו שכדאי לאפשר להם לחסן. זו הייתה החלטה מהירה, אבל היא הובילה לכך שמדינת ישראל התחסנה ראשונה בהיקפים כאלה.

"היה צריך לפתח יכולת לקבל שאלות מהציבור. לא הצלחנו לפצח את זה בזמן אמת. עליתי לשידור ברדיו כמה פעמים במהלך התקופה הזאת, לשאלות ותשובות: פעם בגלי צה"ל, פעם ברשת ב' ופעם ברדיו חרדי. בכל פעם היו אומרים לי שהמרכזייה קורסת"

"היה ברור לנו שאם יהיו בעיות ביעילות או בבטיחות, או התרופפות של החיסון והזדקקות למנת דחף או בוסטר, נראה את זה ראשונים. לכן התייחסנו לנתונים בחרדת קודש. היה ברור שאנחנו רוצים צוות אקדמי רחב שיעזור לנו לנתח את המידע. לא רצינו לסמוך רק על עצמנו, כי אם חלילה נטעה, זו טעות גם לאזרחים שלנו, אבל גם לכל העולם. רצינו לעשות את זה באופן המקצועי ביותר. בדרך כלל יש תחרות בין אוניברסיטאות, אבל כאן כולם עבדו יחד בצוות, כשכל אחד עשה בדיקות אחרות, ואנחנו פיקחנו ושאלנו שאלות. זה היה תהליך מקצועי ומהודק. לכן היינו בטוחים בתוצאות, וכשהצגנו אותן ב־FDA זו הייתה גאווה גדולה: מדינת ישראל יכולה להוביל את העולם, פשוט ככה".

מה ההתייחסות שלך למתנגדים?

"לא תמיד יאהבו את מה שתעשי, ותמיד יהיו מתנגדים. רוב הישראלים הבינו ותמכו. בסוף יש פה אמת מקצועית שמבוססת על נתונים. אפשר להפריח כל מיני דברים ופייק ניוז ודיסאינפורמציה, אבל בסוף כשמסתכלים על הנתונים מובן מה צריך לעשות. זה לא תמיד מובן מיד, לפעמים זה לוקח קצת זמן. זה גם לא מובן מאליו - יש סבבים של היוועצויות עם מומחים, וההחלטות מבוססות על ניתוח".

מה הביא לגל מתנגדי החיסונים?

"שילוב של שני דברים. כשיש התפרצות, כאוס, לחץ וחוסר ודאות, וכשאנשים מאבדים מקומות עבודה והילדים לא בבית הספר, נוצר איום אישי. אז הטענות של מתנגדי חיסונים יוצרות כר פורה של לחץ, תסכול ופחד. דבר נוסף הוא הרשתות החברתיות. קל להפיץ בהן פייק ניוז. כל בן אדם הוא תחנת ממסר. הוא כותב מה שהוא רוצה, ומשרד ממשלתי זקוק לזמן כדי להביא את המחקרים ולהנגיש אותם ולסתור את מה שנאמר. עד אז, השקר כבר רץ. הוא מהיר יותר מכל אמת. כשהעלו פייק, ניסינו להעלות במהירות 'אזהרת פייק' של המשרד עם הנתונים האמיתיים, אבל מן הסתם הפייק רץ, ולנו לקח לפחות חצי יום לבנות תגובה מקצועית ורצינית, כי כמשרד ממשלתי אני נדרשת לתת נתונים שמבוססים על מחקרים. כך שאין דרך לרדוף אחרי זה. ההפצה של הפייק ניוז תהיה מאתגרת עוד יותר בימי הבינה המלאכותית".

מה משרד הבריאות היה צריך לעשות אחרת כדי למנוע את ההתנגדות לחיסונים?

"אחת הדרישות שעלו מהציבור, ואני מתלבטת אם היה צריך לעשות זאת, הייתה לפתוח את כל דיוני צוות הטיפול במגפות (צט"מ). היה ניסיון לפתוח את דיוני הצט"מ בהקשר של חיסוני ילדים, ואני חושבת שאולי היינו צריכים לאפשר לחלק מהדיונים להיות ציבוריים. ברור שאי אפשר שכולם יהיו ציבוריים, לפעמים היו לנו דיוני צט"מ שלוש פעמים בשבוע מעשר בלילה עד אחרי חצות. אבל יכול להיות שהייתה תחושה טובה יותר אם היו שומעים איך מתקבלות ההחלטות.

"הדבר השני הוא שהיה צריך לפתח יכולת לקבל שאלות מהציבור. לא הצלחנו לפצח את זה בזמן אמת. עליתי לשידור ברדיו כמה פעמים במהלך התקופה הזאת, לשאלות ותשובות: פעם בגלי צה"ל, פעם ברשת ב' ופעם ברדיו חרדי. בכל פעם היו אומרים לי שהמרכזייה קורסת. לאנשים היו שאלות ולא היה להם ערוץ להציף בו את השאלות האלה. טוב מאוד שמשרד ממשלתי נותן הנחיות כלליות, אבל כשאמא שואלת משהו ספציפי על הילד שלה, שנמצא על הספקטרום האוטיסטי, והיא מנסה להבין איך לתרגם את מה שאנחנו רואים למציאות שלה, ואנחנו לא שם - אז קשה מאוד לרתום את הציבור.

"אני רופאה פנימאית, רגילה לשבת עם מטופלים, להסביר ולענות על שאלות ולנהל שיח דו־סטרי. אבל במחלקת בריאות הציבור עוסקים בציבורים: מגזרים, מבוגרים, צעירים, הורים לילדים. חייבים לפתח יכולת לתקשורת דו־צדדית כזאת, כי אנחנו כבר לא בעולם שמשרד הבריאות נותן הנחיות ואנשים פשוט עושים. יש המון אינפורמציה - לפעמים נכונה, לפעמים נכונה חלקית, ולפעמים פייק. אם לא נוכל לקבל שאלות ולענות עליהן, לא נצליח לנהל את זה טוב בעתיד".

כשדעכה המגפה הסיקה אלרעי־פרייס כי מערכת הבריאות בישראל אינה יכולה להסתמך עוד על פתרונות זמניים או על נהלים ישנים, ושמדינת ישראל ומשרד הבריאות נדרשים לשינוי תפיסתי עמוק. אי אפשר להישען על כיבוי שרפות נקודתי, לדבריה, ויש להקים גופים קבועים ותשתית לאומית, מקצועית ומערכתית רחבה, שתבטיח מוכנות מלאה ורציפות תפקודית אל מול משברי הבריאות הבאים. "בזמן אמת, תוכניות המגירה והנהלים שגובשו פשוט לא הופעלו", היא מספרת. "מתוך ההסתכלות המערכתית הזו, הקמנו 'מודיעין בריאות', יחידה שמטרתה לשמש כרדאר הלאומי הקבוע של מדינת ישראל לזיהוים ולניטורם של איומי בריאות. היא מחפשת אותות חדשים, בדומה למודיעין בעולם הביטחוני, ומקדמת מענה עוד לפני שמגיע האיום עצמו".

"בקורונה הפעלנו את משל"ט הקורונה, שנסגר בתום המגפה, אבל כשהגיעה המלחמה והיינו צריכים להיערך לתרחישי עלטה ואספקת חמצן לחולים, ידענו להקים מיד משל"ט עלטה. כשמקימים יחידה קבועה שזה המקצוע שלה - היא תדע להתמודד בגמישות עם כל משבר"

התשתית הזו הוכיחה את עצמה באירועי קצה כגון התפרצות הפוליו והחצבת, אבל גם ב־7 באוקטובר. מערך מודיעין הבריאות הוקם במקור כדי לעקוב אחרי וירוסים, חיידקים, אקלים ומחלות כרוניות, אבל כשפרצה המלחמה "היינו צריכים לאסוף מידע על מפונים, ואנשי המערך הפעילו את השריר שהם יודעים להפעיל: הם אספו נתונים מכל מיני מקורות - ממשרד התיירות ועד נציגי משרד הבריאות שהצבנו בכל מלון - והנתונים האלו עובדו מדי יום לשרטוט מפות מפונים מעודכנות ששירתו את המדינה כולה, ואפשרו לנו לדעת מי נמצא איפה ובאילו גילאים, כדי לפתוח תחנות טיפת חלב ולהשלים חיסונים. זו בדיוק המשמעות של תשתית אופרטיבית. בקורונה הפעלנו את משל"ט הקורונה, שנסגר בתום המגפה, אבל כשהגיעה המלחמה והיינו צריכים להיערך לתרחישי עלטה ואספקת חמצן לחולים, ידענו להקים מיד משל"ט עלטה. כשמקימים יחידה קבועה שזה המקצוע שלה – איסוף מידע, ארגונו וניתוחו בזמן אמת - היא תדע להתמודד בגמישות עם כל משבר".

מה האתגר הבריאותי הכי גדול של מדינת ישראל היום?

"הפילוג בעם. אנחנו במקום מורכב מבחינת האיומים הביטחוניים, שמייצרים גם עומס נפשי וקושי שמתורגם לבעיות בריאות. אבל כשאתה מפחד ובמקביל גם מפולג ונלחם בתוכך, זה עוד יותר קשה. אם כולנו יחד נלחמים מול אויב משותף, ומסכימים שכולנו פה ורוצים להיות ביחד גם אם אנחנו שונים זה מזה, זה מייצר חוסן שמאפשר לך להתמודד הלאה. כך שהפילוג הוא האיום הגדול ביותר".