בוקר אחד, בעיצומן של החזרות הארוכות למחזמר "פיטר פן", קרה קסם. רצף הזמן־חלל התקפל כששתי וונדיות מדורות אחרים נפגשו. אל הסטודיו נכנסה חני נחמיאס, מי שגילמה לפני כמעט ארבעים שנה את הילדה הבכורה לבית דרלינג, והפתיעה את זו שהולכת לגלם את דמותה מדי יום בחודש הקרוב, משי קלינשטיין. השחקנית, הזמרת והמדבבת זינקה וחיבקה בהתרגשות את קודמתה בתפקיד. אבל למרות הכבוד למסורת של שחקניות העבר, קלינשטיין לא מבקשת למלא נעליים אחרות, אלא מביאה את הנעליים שלה מהבית. "אני מרגישה שאני מביאה את הוונדי שלי, והנעליים של חני נשארות במקום המאוד מכובד שלהן", היא מבהירה בחיוך לשאלה המתבקשת, "זאת הפקה נאמנה למקור, אבל אני מביאה משהו אחר".
קלינשטיין היא בתם הבכורה של הזוג הבלתי־נשכח של עולם המוזיקה הישראלי: רמי קלינשטיין וריטה. את דרכה בעולם הבידור התחילה כמדבבת בת שש, ומאז אחזה בתפקידים רבים בדיבוב, משחק ושירה. את השמלה הוורודה של וונדי היא לובשת בגיל 34, כשהיא נשואה למתן ואם לשני פעוטות. המשפחה מתגוררת בגבעתיים.
המפגש עם נחמיאס היה רגע זכור במיוחד ברצף בלתי־פוסק של חזרות, מאחת מהן היא מגיעה גם לשיחה שלנו. קלינשטיין והקאסט כולו לא סתם עובדים קשה: עיניים רבות נישאות אל ההפקה "פיטר פן" (מאת אורי פסטר וחנוך רוזן, על פי ספרו של ג'יימס מתיו ברי)שתעלה בגרסה מחודשת ב־12.8 במשכן לאומנויות הבמה. בעיקר עיניהם של מי שנשבו בקסם כבר לפני כמעט ארבעה עשורים, כשההפקה עלתה לראשונה בכיכובם של נחמיאס וחנוך רוזן. רוזן יושב הפעם בכיסא הבמאי, והשחקן ששון גבאי מהקאסט המקורי ישוב לגלם את קפטן הוק. את פסקול ההצגה (שירים: אורי פסטר, מוזיקה: אילן גלבוע) שדורות גדלו עליו כבר אפשר למצוא בשירותי הסטרימינג השונים, כך תוכלו למשל למצוא את "הלילה הוא חייב להגיע" בביצוע של קלינשטיין.
ההצגה הקלאסית מספרת את סיפורם של ילדי משפחת דרלינג, ילדים־טובים־לונדון, וההרפתקאות שהם חווים לאחר המפגש עם פיטר פן. בגרסה הנוכחית את הילד הנצחי הלבוש ירוק יגלם לי בירן, ולצידו קלינשטיין עצמה תשחק כאמור את וונדי. זה שהיא כבר אישה מבוגרת ואם בישראל לא משנה את העובדה שכשהיא עולה לבמה בתפאורת "ארץ לעולם לא", היא דווקא מרגישה בבית. "אני מאוד וונדי", היא מספרת, "אני מרגישה שוונדי היא הפיטר־פנית האמיתית. היא זו שמספרת את הסיפורים על פיטר פן לאחים שלה ומאמינה שהוא יגיע וייקח אותה לארץ הילדים האבודים. היא דמות עגולה שעוברת מסע מאוד משמעותי, בסופו היא מבינה שעם כל הכבוד לשירים ולריקודים, מגיע הזמן שבו צריך לחזור הביתה".
מפגש וונדי בין–דורי בחדר החזרות.עם חני נחמיאס ולי בירן | צילום:
כשתופיעי ישבו בקהל ילדים, אבל גם הרבה מבוגרים שזוכרים את ההפקה המקורית. זה מוסיף לחץ?
"זה לא מלחיץ אותי. זו הזדמנות קסומה להיזכר שבכל אחד מאיתנו, גם מבוגרים ואפילו סבים וסבתות, יש פיטר פן פנימי. אני מחכה לרגע שבו אני אעלה לבמה ובזכות השירה והמעוף אצליח לגרום גם למבוגרים בקהל להיפגש לרגע עם הילד הפנימי שלהם. זה בעצם כל הסיפור של פיטר פן".
מהשבוע הבא, כשיתחילו המופעים, תגלם קלינשטיין את וונדי שלוש פעמים ביום: בוקר, ערב וצהריים. "כשהבנתי את זה, בהתחלה נחרדתי. המפיקה שלחה את לוח הזמנים והבנתי שמתחילת אוגוסט עד תחילת ספטמבר לא יהיה לי יום חופש אחד עם הילדים שלי. בדיוק בתקופה בלי מסגרות. זה יהיה מאוד קשוח ומורכב, אבל אני מקווה שננצח את זה".
איך מנצחים את זה?
"הבסיס מבחינתי הוא הזמן שלי עם בעלי בתוך כל העומס. זה מה שהכי חשוב. אני יודעת שאם נהיה בטוב ביחד, אנחנו ננצח. זה האיש שלי, מה שיש בינינו הוא עמוד התווך של הכול. לשבת לדייט עם בעלי ולהיות ברגע, להפוך אותו לרומנטי וזוגי, זה הניצחון על הלו"ז".
גם האהבה לתחום עוזרת בהתמודדות. "כל הדברים שאני עושה עכשיו אלה דברים שאני אוהבת, וזה מה שמאפשר לי להתרוצץ ביניהם, לקום ולעשות אותם כל בוקר, גם כשאין לי בכלל שעות שינה. אני לא צריכה הפסקת קפה או מנוחה. כשאני מצליחה להיות על הבמה ולתת את המיליון אחוז שלי, זה מה שעושה לי נחת. כשאני מצליחה להיות עם הילדים שלי ולשים את הטלפון הנייד בצד, להרגיש שאני אימא הכי טובה שאני יכולה להיות, זה עושה לי נחת".
קלינשטיין מנוסה במשחק במחזות זמר, תחום שבו עשתה את צעדיה הראשונים במחזמר "שיער" ולאחר מכן בתפקידים שונים. כיום, לצד התפקיד בפיטר פן, היא משחקת גם ב"מיקה שלי", ועדיין נהנית מההצלחה של המחזמר "אפס ביחסי אנוש" בתיאטרון בית ליסין, שרץ עוד מלפני הקורונה והספיק להפוך ללהיט מטורף. "הקהל כבר יודע את כל הטקסטים בעל־פה, כך שאם אני מתבלבלת הם מתקנים אותי, הנבלות", היא מחייכת. "לדעתי יש תחרות מי הלך ליותר הצגות. יש אנשים שכבר הגיעו למאות".
אני לא זוכרת מחזמר אחר בישראל שזה קרה איתו.
"זה מטורף. ועוד לחשוב שעברנו את הקורונה. כשהיא התחילה בדיוק חגגנו מאה הצגות, ואז כבה האור וחיכינו המון זמן כדי לחזור. אבל הקסם לא פג". בתקופת ההפוגה עברה קלינשטיין שינויים רבים בחייה הפרטיים: "כשחזרנו כל הקאסט היה כבר נשוי עם ילדים. תחשבי שבהצגות הראשונות מתן ואני רק התחלנו לצאת".
האמנתם שזה יגיע לממדים כאלו?
"אני מרגישה שהמחזמר הזה הוא בדיחה פרטית של מדינה שלמה. כל אחד יכול להסתכל על העלילה של המחזמר ולהיזכר בחוויה שלו, אפילו מי שלא עשה צבא".
כשיצאה לחופשת לידה לאחר לידת בנה השני, הביאה מחליפה קרובה לבית: את אחותה נועם. כיום נועם משחקת באולם הסמוך בבית ליסין את דמותה של נעמי מ"בלוז לחופש הגדול". "היה רגע שהיא התלבטה אם לעשות את זה, ואמרתי לה 'נועם, את חייבת'. זו ההצגה הכי כיפית שאפשר לעשות".
"אני מאוד וונדי" | צילום: ערן לוי | צילום: באדיבות טופ 10
לפעמים מתבלבלים ביניכן?
"ברור, זה קורה המון. כשנועם ואני הולכות ברחוב חושבים שהיא הגדולה, אולי כי מבינים שהיא הבוגרת בקשר הזה".
יחד עם בלוז לחופש הגדול, מסתמנת מגמה של התנפלות על מחזות הזמר תוצרת הארץ. התלהבות שבדרך כלל ניכרה בקרב הקהל המבוגר, ועכשיו נראית דווקא אצל הקהל הצעיר. "אני מרגישה ש'אפס ביחסי אנוש' הביא את הצעירים לתיאטרון", משערת קלינשטיין, "זה פתח איזשהו פתח ומאז אנחנו רואים גל ענק".
למרות הניסיון העשיר שלה, כעת קלינשטיין נפגשת בפעם הראשונה עם עולם ההצגות לילדים, מה שדרש ממנה ללמוד משהו חדש, גם על הבמה שהיא מכירה היטב. "בהתחלה הבאתי לדמות משהו מופנם יותר", היא מספרת. "לכל הצגה יש שפה משלה, ואני הייתי רגילה לדבר למבוגרים, הבאתי משהו מאופק יותר, אפילו קולנועי. חנוך רוזן היה צריך להזכיר לי כל הזמן להגדיל את עצמי, את התנועות שלי והדיבור שלי, ואני גדלתי וגדלתי. בשבילי זה ממש לצאת ממה שאני מכירה ולנסות דברים חדשים. זה כיף".
הניסיון עם הילדים בבית מסייע כשלומדים לשחק לקהל צעיר?
"אני משחקת ילדה, אז בגדול אני לא משתמשת בניסיון שלי כאימא בהצגה. בכלל מי שמרוויחים הם מיכאל ויהונתן, יש להם אימא פיטר־פנית", היא צוחקת. "אנחנו חווים את הילדות ביחד. אני חוזרת מהחזרות, הם מהגן, ואנחנו בונים אוהלים ומשחקים בפלסטלינה ושרים ורוקדים. חמסה. אני מאמינה שכל אימא יכולה להרגיש כמו פיטר פן בלב שלה, גם אם היא עובדת במשרד רואי חשבון. ילדים תמיד משאירים אותך צעירה". שמות ילדיה מתכתבים יפה עם שמות אחיה הבדיוניים בהצגה: מייקל וג'ון. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה: "כשילדתי את יהונתן קראו לי מהקאמרי לשחק דמות בשם ג'נה, וכשילדתי את מיכאל נקראתי לגלם דמות ששמה מיקה. מאז ומתמיד החיים שלי וההפקות שאני עושה מתערבבים".
על המדף בביתה מסודרות בשורה מכובדת בובות קטנות של כל הדמויות המצוירות שדיבבה, מרפונזל ועד יסמין ומואנה. דרכה של אחת מהמדובבות המרכזיות בישראל התחילה בגיל שש, כשקיבלה מתנת יום הולדת מפתיעה: אודישן לדיבוב. "למטפלת שהייתה לי בגיל חמש הייתה חברה שעבדה בדיבוב, אז היא לקחה אותי לאודישן כמתנת יום הולדת. רציתי להגשים את עצמי מגיל קטן. שרתי, כתבתי, רקדתי, הופעתי למשפחה. ההורים שלי רצו לעזור לי להתחיל, אבל בלי שאף אחד יודע שהם עזרו לי. שאהיה במקצוע בלי שאף אחד יודע שאני במקצוע. יצא להם מושלם שהמטפלת היא זו שלקחה אותי. התקבלתי, והשאר היסטוריה". קשה לאמוד את המספר הרשמי של הדמויות המצוירות שדיבבה קלינשטיין, אבל זו כנראה כמות גבוהה במיוחד, מה שהפך את קולה, עם הזמן, לקול המזוהה ביותר עם הנסיכות שכולנו מכירים. "אני חושבת שדיסני בוחרים אותי כי בעצמי גדלתי על סרטי דיסני, לכן אני נכנסת לזה בצורה טבעית".
עם הניסיון שלך, את עוד עושה אודישנים?
"מדובר בדיסני העולמית, כן? הם לא יודעים מי אני, ובכלל לא מסתכלים על השם של מי ששולחת את האודישן. תמיד הם מאזינים לכמה קולות, ואז בוחרים. אבל אני מאמינה שמשהו באוזן שלהם נוטה אליי, אולי הם מרגישים את זה שגדלתי על נסיכות דיסני. זה כמו שכששומעים את אבא שלי אז קצת שומעים את אלטון ג'ון, כי הוא גדל עליו. אז כמי שמכירה היטב את הנסיכות של דיסני, הצלחתי להיות הקול של דיסני".
את מצליחה להפריד בין הדמויות השונות שאת מדבבת?
"אני משנה מעט מאוד בקול שלי, לפעמים עושה אחרת משהו קטן, אבל לא משהו ששמים לב אליו. יש שינויים טבעיים שקורים עם הגיל. את רפונזל עשיתי בתחילת הצבא, תוך כדי הטירונות, ואת מואנה עשיתי שש שנים אחר כך. עברתי תהליך של התבגרות. רפונזל היא הנסיכה שאני מחוברת אליה יותר מכולן, כי היא הייתה הנסיכה הראשונה שדיבבתי והאופי שלי הכי דומה לה".
מתוך ההפקה המחודשת של פיטר פן | צילום: באדיבות טופ 10
אבל קלינשטיין לא מסתפקת בדיבוב נסיכות: החלום המקורי שלה היה בכלל להיות מוזיקאית. עם זוג הורים כמו רמי וריטה והאחות נועם שמסתמנת ככוכבת בשמי המוזיקה הישראלית, לא מפתיע שגם בה בוער הרצון ליצור משהו שלה. בגיל חמש היא כבר כתבה והלחינה את שירהּ הראשון, אבל בחייה הבוגרים היא חיכתה לרגע הנכון, שמגיע ממש בקרוב עם אלבום ראשון בעל 11 שירים. אחד מהם, הסינגל "תגיד לי" שיצרה יחד עם ליאל ארבוב, יצא השבוע וכבר זכה לשבחים. "המוזיקה היא מה שתמיד רציתי לעשות. זה פשוט לא קרה. תכננתי להתחיל לעשות מוזיקה אחרי הלהקה הצבאית, אבל אז התקשרו והציעו לי תפקיד קטן במחזמר. בהתחלה חשבתי 'מה קשור מחזמר', אבל בסוף הסכמתי, לא היה לי אכפת לנסות. עשיתי תפקיד קטן והתאהבתי. עכשיו אני חוזרת לחלום הישן. תמיד אמרתי לאנשים ששאלו אותי מתי המוזיקה תקרה - מוזיקה עושים באהבה או לא עושים בכלל. עכשיו הגיע הרגע הנכון".
ארבוב כתבה את השיר, אבל קלינשטיין מתארת את התחושה שהטקסט בעצם מדבר עליה. כך מתוך מילות השיר. "תגיד לי איזה שקר שירגיע בשנייה / תאמר לי איזה משהו שינחם... תגיד לי לפעמים גם בלי שאבקש... תגיד שלסיפור הזה יהיה סוף טוב". "דמיינתי לעצמי שיחה עם מתן", היא מספרת, "שבה אני אומרת לו: 'תבטיח לי, גם אם זה אומר לשקר לי שיהיה טוב'. כי הבנתי שאני מעדיפה לנסות להגשים את החלומות שלי וליפול מאשר לא להגשים אותם בכלל. כשליאל שלחה לי את השיר התחברתי אליו באופן מדהים. למילים, ללחן שנגע בי. השיחה הזו עם מתן אולי לא קרתה, אבל זה בדיוק מה שביקשתי ממנו. תגיד לי".
"תמיד מתבלבלים בינינו". האחות נועם | צילום: אלון שפרנסקי
עד שהאלבום יראה אור במלואו, מי שזוכים לשמוע אותו לפני כולם הם כמובן המשפחה המוזיקלית שלה, לדעותיהם היא מתייחסת במלוא הרצינות. "יש לי את המשפחה הכי מבינה במוזיקה בארץ, אם אני לא אשתמש במשאבים שלי, במה אני אשתמש? הקהל מהמם והלוואי שהוא יאהב – אי אפשר לדעת. אבל את מה שההורים שלי אומרים על המוזיקה שלי אני לוקחת יותר לעומק. יש להם פידבקים מאוד חשובים. למה שהם אומרים לי יש הרבה משקל".
השיחה שלי עם קלינשטיין מלווה בחיוך וצחוק מתגלגל, עד שאנחנו חוזרות לפרויקט הקולנועי האחרון שהשתתפה בו, שאין בו אפילו שביב של הומור. בשנה האחרונה יצא לאקרנים סרט דרמה כואב שבו היא מגלמת את הדמות הראשית, "חשבונות שמיים" של היוצרת אסתי שושן. בסרט היא מגלמת את רות, אם צעירה מהקהילה החרדית שמותו הטרגי של בנה מעמת אותה עם הסביבה שלה ובראש ובראשונה עם בעלה. הוא זה ששכח את בנם ברכב, אבל משום מה האצבעות המאשימות מופנות דווקא כלפיה. "היה לי מאוד קשה שבמהלך הסרט הקהילה מאשימה אותה על המוות של הילד, כי היא לא הייתה מספיק צנועה", היא נזכרת, "היא בתוך הייסורים שלה, וכולם זורקים לה משפטי מוטיבציה כאלה. מנסים לטאטא מתחת לשטיח את מה שקרה. בכלל, לגלם דמות ששותקת ולא מגיבה לביקורת עליה היה מאוד מאתגר".
למה?
"אני באופי שלי נורא דעתנית, אומרת מה שמרגישה, אומרת את מה שעל ליבי, כמו שההורים שלי חינכו אותי. רות שותקת ברוב הסרט. היא גרמה לי ללמוד את הכוח של שתיקה. לפעמים בשתיקה את יכולה להעביר מסר בצורה חזקה אפילו יותר. זה לשחק בעיניים, וזה מדהים. היה חזק לעמוד שם מול כל השיפוטיות הזו".
לפני שערכה היכרות מעמיקה עם העולם החרדי, הקשר של קלינשטיין עצמה לאורח החיים ההלכתי היה רחוק. "גדלתי בבית מאוד מאמין, אבל לא חרדי או דתי".
כשהתכוננת לתפקיד גילית דברים על העולם החרדי שהפתיעו אותך?
"אסתי שושן הייתה מדהימה ומלמדת. היא נתנה לי להרגיש מאוד בנוח כל פעם ששאלתי אותה שאלה, אפילו על מה אומרים, ואיך נשמע הדיבור, ואיך עומד הגוף. אני זוכרת שהיא אמרה לי יום אחד על הסט שאני ממש נראית דתייה. זה היה לי נעים בגוף, לשמוע שאני עוברת כדתייה בעיניה. עוד מהאודישן הרגשתי שהתפקיד הזה הוא משהו לא רגיל, ובסוף זו הייתה חוויה מדהימה. למדתי מנהגים קסומים, שכיף לשחק אותם".
כמו מה?
"שלפני פסח מסתובבים בבית עם נר ובודקים בכל החפצים. ושמברכים לפני שאוכלים ולפני ששותים. הרבה מזה בסוף ירד בעריכה, אבל אסתי נתנה לנו כמה שיותר להתנסות, ממש לקיים מנהגים. כשאומרים לי שהייתי אמינה בתפקיד הזה זו המחמאה הכי גדולה שאפשר לקבל".
"למדתי מנהגים קסומים". בתפקיד רות בסרט "חשבונות שמיים" | צילום: מתוך הסרט
הסרט עוסק באירוע טרגי מאוד: אובדן ילד. קלינשטיין הצטלמה לסרט לפני שנולד בנה הבכור, והיום היא מעידה שלא הייתה יכולה להיכנס לתסריט כזה. "כשאני מגלמת דמות אני מאוד אוהבת להרגיש את מה שעובר עליה. לפצוע את הנפש שלי אם צריך. אני נהנית מההתמסרות הזו. מבחינתי המקצוע הזה הוא תחליף לפסיכולוג. ולכן, אני לא חושבת שהייתי יכולה לעשות את זה היום. לחבר בין החיים שלי למה שקורה בסרט הזה. זה קשה מדי. התחתנתי בדיוק שבועיים לפני תחילת הצילומים, והמלבישה אמרה לי: יופי, יש לך כבר טבעת נישואים לתפקיד. אבל לא הסכמתי לשחק איתה. אמרתי להם: אני לא מוכנה ששום דבר מהנישואים שלי יהיה קשור לסרט הזה".
אז בעצם כן צריך לעשות את ההפרדה?
"כל אחד ומה שהוא מרגיש. אני באופן אישי לא בטוחה שהייתי מצליחה בתור אימא לשחק דמות כזו. זה סרט קשה, עצוב מאוד".
מזל שבחזרות לפיטר פן את יכולה להתרכז במחשבות אופטימיות יותר.
"חובה", היא מחייכת. "אם את כבר באה לשחק בהצגה שלוש פעמים ביום, טוב שזו הצגה שבה את שרה, רוקדת ומעופפת".
עוד כתבות בנושא
