נועם קליינשטיין מצליחה ליצור פופ שיש בו רגשות

לפעמים צריך לזרוק את עצמנו למים ולנסות דברים חדשים, במיוחד כשמדובר במוזיקה. אני מאמין שכשיוצאים להופעות מסקרנות מגיעים למקומות נפלאים. כך למשל הגעתי להופעה של נועם קלינשטיין בקיץ שעבר: סקרן, אבל גם מוכן עם המילים. זה זמן שאני עוקב אחרי שטף היצירה ואחר ההצלחה המשמחת שהיוצרת ראויה לה מאוד, ומצדיקה כל פלייליסט או פרס אקו"ם. עכשיו, עם אלבום שני חדש ומעולה, הגיע הזמן לתת את הפרחים.

נחזור רגע לאחור. אין צורך להציג את המשפחה: ההורים ריטה ורמי, הצמד שיצר לא מעט רגעי קסם במוזיקה הישראלית יחד ולחוד, והאחות הגדולה משי, המוכשרת גם היא. הבת הקטנה לבית קלינשטיין שנולדה ב־2001 החלה כבר בגיל צעיר לכתוב ולנגן על הפסנתר. לאחר מכן שירתה בלהקת חיל חינוך, וב־2022 יצא אלבום הבכורה הנושא את שמה. כבר שם פגשנו את כישרון הכתיבה והלחן יחד, דבר לא מובן מאליו בעידן הפופ, אבל זה עדיין לא היה בתוך הז'אנר האימתני המקושר למנורות ולקיסריות. רגש אינטימי ועדין של שברונות לב ונעורים מלווה בהפקות שעטפו אותו ככזה, הראו שיש פה עוד הרבה שיתגלה ויצא.

שנתיים אחריו הגיע המיני־אלבום "אני הנעורים", שבו כבר אפשר היה לזהות קול מגובש יותר. קול שלא מפחד לעסוק בגובה העיניים בנושאים כמו חרדות, לבטים ומערכות יחסים. ההפקות קפצו מספר מדרגות וקצבים, מראות לנו יותר ויותר את הוורסטיליות של נועם בלי לאבד את הרגש היקר, וקלינשטיין התחברה אל עולמות אלקטרוניים שיודעים לתחכם את העברית בלי לאבד אותה. במקביל היא ביססה לעצמה קריירה גם כשחקנית, עם תפקידים בתיאטרון, בקולנוע ובמחזות זמר, ללא ספק אפיק שגם בו היא עושה חיל.

כעת מגיע האלבום השלישי, "הדרך הבטוחה לשבור לעצמי את הלב". ספוילר: שובר ומרגש. אחרי "תן לי זמן" שכבר יצא כסינגל וזכה להצלחה, מגיע "חבר שלי עשיר" שמתחיל במין סימפול היפ־הופי שתפס אותי וישר זרק לתוך שיר שכתוב בהומור ויחד עם זאת מכניס אותנו לתוך העולם של קלינשטיין - חומריות בעולם של אהבה. כישרון הכתיבה והלחן, שבא לידי ביטוי בצורה מצוינת בפזמונים המעולים, עולה רמה נוספת באלבום הזה. אציין את "עיוור", שגם יצא כסינגל ובהופעה ההיא נשמע כמו להיט אייטיז נהדר של אימא ריטה, עם קריצת לחן של אבא רמי, ואולי זו איזו הוכחה שהתלמידה התעלתה על המורים־הורים. בכל תשעת השירים באלבום היא מגישה את העולם שלה מהודק ושברירי בו זמנית, כמין תיעוד של תקופה והצדקה נכונה של הקונספט. בין השורות אפשר להרגיש את הנעורים המואצים של הדור הזה בישראל, זה ניכר ומעורר הזדהות באופן שבו מוזיקה טובה פשוט פוגשת אותך.

בשונה מהפופ הים תיכוני, אין כאן התקרבנות. וכל זה מגובה בהופעה טובה, מלאת תהפוכות רגשיות שמעבירות אותך את המסע מלא הביטחון, בשירים שיכולים להישמע היטב רק בפסנתר או רק בשירה של נועם, אבל נשמעים כל כך טוב עם כל האלמנטים יחד.

יש באלבום דואט אחד, וגם הוא בטוב טעם. אורי כלטוב, שאולי האוזן שלכם פגשה בסינגל שלו "עשרים דקות" שהפך ויראלי בחודשים האחרונים, ואף שותף בכתיבה של "תן לי זמן", מתארח ב"כמה לבד לי". אין ספק שזוהי הברקה שמביאה עוד צד מקלינשטיין, שיודעת לעבוד יחד על שיר בלי לאבד את הייחוד. הזדמנות טובה אגב לשמוע את כלטוב ואת המוזיקה שלו, שעוד נרחיב עליה בהזדמנות.

שני השירים הסוגרים, "הייתי רוצה" ו"לא לזוז ממך", משלימים ביופי וברוך את התמונה השלמה של אלבום שמדבר על שברון לב ועל התבגרות מואצת. זה אלבום ללכת איתו ולרקוד איתו, לשמוע אותו באוטובוס עם אוזניות, ובעצם - בכל מקום. תחושתי היא שעוד נראה הרבה יצירה ועשייה מבורכת מקלינשטיין, ואמן שהאדוות מהיצירה שלה ישפיעו על יוצרים נוספים, ובעיקר על אלה שיגיעו בהמשך, וכמוה ייצרו פופ מורכב מלא צבעים ורגשות - בלי לוותר על היותו פופ.

ארצי פינת האנדלוסית

האלבום "שלמה והאנדלוסים" לוקח תשעה שירים של לא אחר משלמה ארצי, ובהם "ירח", "נבראתי לך" ו"א–לוהיי", ובעזרת המפיק פטריק סבג והתזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד מביא אותם בצורה חדשה, אחרת, מסקרנת. המלצה: אל תפספסו את הגרסה של "האהבה הישנה" בביצוע עם שי צברי.