"בשלב מסוים תפסו מחבלים בפאתי העיר. אמא שלי בפריז דאגה לנו מאוד"

הבית // בית פרטי רחב ידיים במפלס אחד, מוקף גינה מטופחת ובה דשא, עצי פרי, ערוגות פורחות ופינות ישיבה. “הגענו אל הבית הזה כמעט במקרה, בדקנו מסקרנות והתאהבנו. גרנו שנה בשכירות ואז קנינו אותו. בלי הרבה תכנון הוא הפך להיות שלנו".

ניגונים // בבית נמצא חדר המוזיקה של אלעד, ובו פסנתר, גיטרות, תופים וכלי נגינה אחרים. בצעירותו ניגן בלהקות חתונות ובהופעות, ובהמשך ליווה אמנים, ובהם גם חיים אוליאל. “המוזיקה היא אהבה טהורה. החיים נעשו עמוסים יותר, אבל לא הפסקתי לנגן ולהופיע. בקיץ אנחנו מארחים בגינה חברים מוזיקאים, מנגנים יחד ונהנים. האהבה למוזיקה עברה לילדים".

עיר קטנה // אלעד נולד וגדל בנתיבות, והיה ברור לו שיישאר בעיר. שרה, לעומתו, גדלה בין מדינות ויבשות, והמעבר לעיר דרומית קטנה היה בשבילה שינוי דרמטי. “כשהכרנו גרתי בירושלים. אלעד עבד אז בבאר־שבע, כך שירושלים לא באמת הייתה אפשרות. חשבנו אולי על באר־שבע, בסוף הגענו לנתיבות". הוריה לא הסתירו את החששות. “הם היו בטוחים שלא אצליח להסתגל. בשנה הראשונה באמת היה לי קצת משעמם, אבל עם הזמן התאהבתי במקום ובמיוחד באנשים".

הפשטות // “יש כאן אנשים טובים עם לב ענק. כולם מכירים את כולם ועוזרים. אנחנו חלק מקהילת אוהב ישראל, עם הרבה משפחות צעירות שהגיעו מכל הארץ ויצרו גרעין מיוחד. הילדים לומדים יחד בבית הספר נועם־אליהו, וזה מחזק את החיבור. נתיבות התפתחה מאוד ועדיין שמרה על הפשטות שלה".

פריז // שרה נולדה באנגליה וגדלה בעיקר בצרפת, ובילדותה נדדה בין מדינות בעקבות עבודתו של אביה ז"ל, שהיה עיתונאי ברויטרס. “גרנו בפריז, בקניה, בארצות הברית, בישראל ובמקומות נוספים. תמיד חיינו בין כמה מדינות". כיום אמה גרה בפריז ואחותה בלונדון. אביה “היה אדם מרשים מאוד, סקרן, מלא ידע ואינטליגנציה". המשפחה הייתה חילונית אבל ציונית. “אפילו גרנו כאן תקופה כשהייתי בגן ובכיתה א‘ במסגרת שליחות עיתונאית של אבי. תמיד הרגשתי שזה המקום שלי". בגיל צעיר הצטרפה לצופים היהודים בצרפת, ובגיל 12 החליטה להתחיל לשמור כשרות ושבת. “זה לא היה פשוט. בבית הספר למדו גם בשבת והייתי צריכה למצוא פתרונות. גם בבית עשיתי סוג של מהפכה. ההורים שלי כיבדו אותי מאוד".

עלייה // ככל שהתבגרה, החלום לעלות ארצה הלך והתחזק. “ביקשתי מההורים שישלחו אותי לפנימייה בארץ כדי שאוכל להתגייס, אבל הם לא הסכימו. בכל חופשה הגעתי לישראל, התארחתי אצל משפחות של חברים, והם היו מגיעים אליי לפריז". בשנת 2011 עלתה לבדה. “הרגשתי כבר אז שצרפת פחות טובה ליהודים. הגעתי למרכז קליטה, למדתי באולפן חמישה חודשים, אחר כך שכרתי דירה בירושלים והתחלתי לבנות חיים".

אנגלית // בתחילה עבדה במשרד אמריקני, ובהמשך הגיעה למערכת החינוך. “אנגלית וצרפתית הן שפות האם שלי, והיה טבעי שאלמד אנגלית. לימדתי בגימנסיה, אחר כך ב‘פלך‘, והיום אני רכזת אנגלית באולפנת אלומה במועצה האזורית שדות־נגב. אנגלית היא מקצוע שלא תמיד קל לתלמידים כאן, אבל אני רואה שינוי. הדור הצעיר חשוף יותר לשפה דרך הטלוויזיה, האינטרנט והרשתות. הם גם מבינים כמה היא חשובה. אחת ההצלחות שאני הכי גאה בהן היא שהצלחנו להגדיל משמעותית את שיעור הבנות שניגשות לבחינת בגרות של חמש יחידות".

פיננסי // אלעד גדל בנתיבות, הבכור מארבעה אחים. אמו הייתה מנהלת בבית ספר תיכון ואביו עבד בתחום החשמל והמיזוג. בתיכון הוא למד בישיבת בית יהודה בכפר־מימון. לאחר שירות צבאי במפקדת זרוע היבשה החל ללמוד כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת בן־גוריון. כבר בשנה השלישית ללימודים השתלב ב־ICL. “המתרגלת שלי אמרה לי שהם מחפשים סטודנט לכלכלה, וכך הגעתי לחברה". משרת הסטודנט הפכה לקריירה. לפני כחמש שנים עבר למטה החברה בתל־אביב ומאז הוא הכלכלן הראשי של החברה. “יש אינספור אפשרויות להתפתח. בחרתי להישאר בעולם הפיננסי, אבל בכל יום אני לומד משהו חדש. כלכלן ראשי צריך לדעת להכיר את החברה לעומק, אבל גם להסתכל על התמונה הרחבה ולהבין לאן החברה הולכת".

רכבת // “אנחנו מפיקים מינרלים ומפתחים מהם מוצרים לתעשיות. התחום הגדול ביותר הוא החקלאות: אנחנו מייצרים דשנים שמאפשרים לחקלאי להפיק יותר יבול. במקביל אנחנו מייצרים חומרים מעכבי בעירה למכשירים אלקטרוניים כמו טלוויזיות ומחשבים המסייעים למנוע התלקחות במקרה של קצר חשמלי. אני אוהב לדעת שהעבודה שלנו משפיעה על חיי היומיום של אנשים". לעבודה הוא מגיע בתחבורה ציבורית. “אני נוסע ברכבת וזה עובד מצוין. איכות החיים כאן שווה הכול. אני אוהב את המרחב, את הירוק ואת הקצב של הדרום. חשוב לי גם שצעירים יראו שאפשר לבנות קריירה ולהצליח בלי לגור במרכז. הכול עניין של איזון".

ההיכרות // הם נפגשו דרך חברה משותפת. “אני הייתי בת 32 והוא בן 37. לא התחתנו צעירים, אבל אצל כל אחד מאיתנו זה הגיע ממקום אחר. אצלי, בצרפת, זה היה מאוד מקובל. אצל אלעד, במגזר הדתי, זה היה פחות שגרתי". מהר מאוד היה ברור לשניהם שהם רוצים להקים יחד בית.

טופו // לפני כשבע שנים הפכו לצמחונים. ההחלטה התקבלה במהלך טיול בחו"ל. “היינו בפינת ליטוף, וביציאה מכרו נקניקיות. לפני רגע ליטפנו את החיות האלה ועכשיו מוכרים מהן נקניקיות? זה פשוט לא הסתדר לנו". מאז הם אינם אוכלים בשר ואלעד ויתר גם על דגים. “אני לא רוצה לגרום לסבל של יצור חי, ומאמין שכשבני האדם יתחשבו בבעלי החיים, העולם יחזיר לכולם הרבה יותר טוב. אני ממש גאה בזה ששיעור הצמחונים בישראל הוא מהגבוהים בעולם. "אמא שלי התקשתה בהתחלה. בחגים היא מכינה תבשילים מיוחדים והכול היה סביב בשר, אבל עם הזמן היא מצאה פתרונות. היום היא מכינה לנו סיר נפרד עם אותם תבשילים בגרסה צמחונית, מקישואים וחצילים. זה לגמרי עושה את העבודה".
גם במטבח הביתי שרה מצאה את הדרך לשלב בין מסורות: “למדתי להכין קציצות טוניסאיות בגרסת טופו".

חרבות ברזל // בפרוץ המלחמה, שרה הייתה בהיריון והחרדה השתלטה עליה. “לא ישנתי בלילות. פחדתי לתת לילדים לצאת לגינה. בשלב מסוים תפסו מחבלים בפאתי העיר. היו פיצוצים ויריות והרגשתי שזה לא נכון לילדים. גם אמא שלי בפריז דאגה לנו מאוד". היא טסה עם הילדים לצרפת לתקופה קצרה, ואלעד נשאר בארץ. “אלעד הרבה יותר רגוע ממני. הוא לא נלחץ בקלות. כל אחד מאיתנו התמודד אחרת". למרות זאת, הם לא חושבים לעזוב. “אנחנו אוהבים את נתיבות. זה הבית שלנו, כאן אנחנו רוצים לגדל את ילדינו".

להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il