עוד כתבות בנושא
מסדרונות הקריה הלאומית לארכיאולוגיה ארוכים ומסועפים, רבי פניות ודלתות. כדי להגיע למשרדו של יונתן פגיס צריך לעבור דרך כמה וכמה מהן, מטאפורה הולמת לאיש שבשנים האחרונות נאבק לפתוח דלתות שעמדו חתומות בפניו מאז ילדותו. כקצין חקירות משטרתי העובד כיום ברשות העתיקות, הוא רגיל לתשאל אנשים, לנבור במסמכים ולהצליב עדויות, הכול כדי לדעת "מה קרה באמת". אך החקירה הנוכחית שלו שונה מכל קודמותיה: הפעם הוא מתחקה אחר סיפורו של אביו, המשורר וחוקר הספרות דן פגיס, שהלך לעולמו לפני ארבעים שנה והותיר אחריו לא מעט סימני שאלה, שנים שנעדרות מהביוגרפיה שלו, ופרקי חיים בלתי מדוברים.
"מאז שאבי נפטר אני באבל מושהה", אומר יונתן פגיס. "לא גמרתי להתאבל עליו, ואם לדייק, לא באמת התחלתי. הוא נפטר בגיל 55, זמן קצר אחרי שאושפז, ולא יכולתי להיפרד ממנו כמו שצריך. בשנים שעברו מאז זה נשאר אצלי כמו פצע מתחת לפני השטח, סוגיה בלתי פתורה, גם אם ביומיום נראה שהכול בסדר. פסחתי מעל האובדן ולא התפניתי לעבד אותו".
"על התקופה שלפני המלחמה הוא דווקא סיפר סיפורים נפלאים". שירו של פגיס על קיר בטון במוזיאון הזיכרון בבלז'ץ, פולין | צילום: שאטרסטוק
הדחף לפתוח את הפצע הישן התעורר רק אחרי כמה עשרות שנים, בעקבות פנייה של חוקרת הספרות ד"ר הדס שבת־נדיר, שרצתה לברר עם פגיס כמה שאלות ביוגרפיות. "היא עבדה באותה עת על ספרה 'תיק מספר אפס: קריאה בלשית ביצירת דן פגיס ובחייו', וביקשה ממני כמה פרטים על חייו של אבי. התביישתי לומר לה שאני פשוט לא יודע. זה היה הטריגר לצאת למסע חקירה. אמרתי לעצמי: זה הרי אלמנטרי, איך ייתכן שאני לא יודע? הבנתי שאני חייב להתחיל לשאול איפה אבא היה בשואה, מה עבר עליו. לא ידעתי את התשובות, משום שהוא מעולם לא סיפר. את החלק הזה בעברו הוא שמר לעצמו".
התחנה הראשונה במסעו של פגיס הייתה ביקור אצל ארתור קלינגהופר, בן דודו של אביו. "היום הוא בן 99, בעל זיכרון פנומנלי וצלול לגמרי. התחלתי לשאול אותו שאלות, ולא ציפיתי שמתוכן יתגלו כל כך הרבה סיפורים ואנקדוטות על חייו של אבא לפני השואה ובמהלכה. בשלב מסוים עצרתי ושאלתי אותו: 'ארתור, כל השנים האלה ולא חשבת לספר לי?'. הוא ענה תשובה שהיממה אותי: 'כל השנים האלה ולא חשבת לשאול?'. אמרתי לו, אוקיי, עכשיו אני שואל ורוצה לדעת הכול".
פגיס החל לחקור וללקט חומרים, ועד מהרה השמועה ש"בנו של דן פגיס מברר ושואל" עשתה לה כנפיים בקרב יוצאי רדאוץ, העיר שאביו גדל בה. "התחלתי לקבל פניות, כאילו כולם חיכו לאות. מכיוון שלא ידעתי דבר, לא ידעתי גם מה לשאול. בבית הוריי לא נאמר במפורש שאסור לדבר על השואה של אבא, והוא מעולם לא אמר לנו 'אני לא רוצה לספר', אבל היה ברור שזה נושא שלא נוגעים בו, ושאבא שומר על ההיסטוריה שלו בקנאות. למשל, הוא סירב לדבר רומנית, והסתיר את העובדה שהוא בכלל יודע את השפה. כנער בקיבוץ הוא לא היה יכול להסתיר את זה, כי ילדים אחרים שעלו מרומניה ידעו שגם הוא הגיע משם, אבל הוא התנהג כאילו אינו מכיר את השפה והדף את מי שפנה אליו ברומנית.
"דבר נוסף שאבא סירב לחשוף בכל תוקף היה השם שניתן לו עם הולדתו. בשבילי ובשביל כל מי שהכיר אותו בארץ, הוא היה דן. יוצאי רדאוץ הכירו אותו כסֶוֶרִין, אך הוא ביקש שלא יפנו אליו בשם הזה, ואפילו לא יזכירו אותו בנוכחותו. כולם כיבדו את רצונו, גם אם לא הבינו מדוע. הוא גם סירב להשתתף במפגשים של יוצאי העיר. זו הייתה קהילה מגובשת ובעלת תודעה אליטיסטית, אבל גם מהחברה הזאת, שהייתה עשויה לחבר אותו אל חייו הקודמים, הוא בחר להתרחק".
מסע בקרון החתום
לאחר מפגשיו עם ארתור, החליט יונתן פגיס לצאת לרדאוץ עם בנו הצעיר ולראות במו עיניו את מחוזות ילדותו של אביו. הנסיעה הזאת הייתה הראשונה משרשרת מסעות ברומניה, באוקראינה ובמולדובה, באתרים שאביו סיפר לו עליהם ובארכיונים המקומיים. "הגבלתי את עצמי בתחילה למציאת 'השנים הנעלמות' של המלחמה: איפה אבא היה, מה עשו לו, מה קרה שם שהיה כל כך נורא עד שאי אפשר לדבר עליו. זה היה חור שחור מבחינתי, כי על התקופה שלפני המלחמה הוא דווקא סיפר סיפורים נפלאים".
דן פגיס נולד ב־1930 בקישינב, בנם של יוסף פגיס ושל יולי לבית אוסלנדר. כשהיה בן ארבע נסע עם אמו לבית הוריה ברדאוץ בצפון רומניה, לקראת ניתוח שהאם עמדה לעבור. אביו כבר יצא באותה עת לארץ ישראל, מתוך כוונה להתבסס בה ולהכין את הקרקע לעליית המשפחה. אלא שהניתוח הסתבך, יולי מתה, וסֶוֶרִין נותר ברדאוץ אצל סבו וסבתו, יתום מאם ומנותק מאב. ביתם של איזק וקלרה אוסלנדר, בית בורגני שהקפיד על תרבות, נימוסין והשכלה, נעשה לבית ילדותו. הוא גדל תחת חינוכה המוקפד של סבתו, בין הספרים, הפארק והקתדרלה, שהיה עתיד לתאר לילדיו באהבה ובערגה רבה. "כשהגעתי לרדאוץ, ציפיתי למצוא פארק גדול, בניינים מפוארים וקתדרלה", מספר בנו. "מצאתי עיר קטנה ומנומנמת, הפארק הגדול התגלה כחורשה בלבד, וכל המקומות שאבא סיפר עליהם היו מרוכזים למעשה ברחוב קטן אחד".
כתבה את חייהם כפי שהכירה אותם. דן ועדה פגיס | צילום: באדיבות המשפחה
על הניתוק מאביו־שלו, דן פגיס לא הכביר מילים. ממכתבים ששלח בילדותו ונתגלו בארכיון ניכרת הכמיהה להצטרף לאב ולראות את הארץ ששמע עליה מרחוק. "אבי יקירי! כמה הייתי רוצה גם אני לנסוע לארץ ישראל ולראות אותך", כך כתב בעברית, באותיות מוקפדות. "לעת עתה אני שמח שדודי ציפרל נסע, וכאשר ישוב, יספר לי הכול, ויש לי דרישת שלום ממך. איתי אין חדשות. אני לומד היטב. כתוב נא לי תכף ומיד. מאת בנך, סורין".
ב־1938 הגיע האב יוסף לרדאוץ כדי לקחת את בנו לארץ ישראל, אך נתקל בהתנגדות חריפה מצד הוריה של יולי. הם חששו מתנאי החיים בפלשתינה הרחוקה, והעדיפו שהילד יישאר בבית המבוסס והמוגן שגדל בו, ויקבל חינוך "דויטשה קולטורה" נאות. לאחר ימים של ויכוחים סוערים חזר האב ארצה לבדו, משאיר מאחור את הילד בן השמונה שרצה כל כך לבוא איתו. הנתק העיב על היחסים ביניהם גם לאחר שנים, כששבו והתאחדו.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה הצהירה רומניה על ניטרליות, אך בהמשך שיתפה פעולה עם הגרמנים. באוקטובר 1941 גורשו יהודי רדאוץ לטרנסניסטריה – מחוז באוקראינה שכבשו מעצמות הציר. יום הולדתו ה־11 של סורין עבר עליו ברכבת אל הלא נודע. המסע בקרונות הבקר הדחוסים מהדהד בשיר המפורסם של פגיס משנת 1970, "כתוב בעיפרון בקרון החתום": "כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה / אֲנִי חַוָּה / עִם הֶבֶל בְּנִי / אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל / קַיִן בֶּן אָדָם / תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי"
המסע וממצאיו הניבו קריאה חדשה בשירי האב. יונתן פגיס והבמאי משה אלפי בתחנת הרכבת שדן פגיס נשלח ממנה ב"רכבת היתומים" לטרנסניסטריה | צילום: דימה נוף - אלפים הפקות
לאחר מסע קשה וטראומטי הגיעו מגורשי רדאוץ לאזור מוגילב־פודולסק. הם נשלחו למפעל סוכר נטוש בעיירה ונדיצ'ן, והצטוו להקים ולהפעיל אותו מחדש. במשך כשנתיים וחצי עבד שם פגיס הנער בעבודות כפייה, למרות גילו הצעיר. הוא נשא סלקים ופחם, השתתף בשגרת העבודה והמסדרים שנעשתה תחת פיקוחם של משתפי פעולה רומנים ואוקראינים, וסבל מרעב ומאלימות.
הסב איזק מת במהלך התקופה הזאת מדלקת ריאות, ומקום קבורתו לא נודע. הסבתא קלרה שרדה את עבודות הכפייה, אך הקשר בינה ובין הנכד נותק. הוא נותר לבדו, והועבר לבית יתומים בעיר מוגילב. בהמשך צורף למבצע ההצלה שנודע בכינוי "רכבת היתומים", ובמסגרתו הושבו לרומניה עוד לפני תום המלחמה 1,909 ילדים יהודים, כחלק מניסיונו של השלטון הרומני להתקרב אל בעלות הברית ולשפר את מעמדו בעיניהן. לרבים מהיתומים, ובהם גם סורין, נמצאו משפחות מאמצות.
"מעולם לא נודע לי, אפילו ברמז, שאבי שהה בבית יתומים ואומץ בהמשך", אומר יונתן פגיס. "אלה היו חדשות מרעישות עבורי. גיליתי שהוא נמסר למשפחה מהעיר פשקאן, בדרום רומניה. הגעתי לשם וניסיתי לאתר את בני המשפחה, אך לא נותר כיום בעיר ולו יהודי אחד. כל כך הייתי רוצה למצוא אותם ולומר להם תודה".
חלק מהיתומים עזבו כעבור תקופה קצרה את המשפחות שקלטו אותם, וגם פגיס קם יום אחד, יצא את פשקאן ושב בכוחות עצמו לרדאוץ. "באופן כמעט בלתי נתפס, הוא חזר גם לספסל הלימודים. בזמן שהוא היה פועל כפייה במחנה, ושרד בתנאי רעב, מחסור, קור בלתי נסבל ומחלות, הילדים הנוצרים בני גילו ברדאוץ המשיכו ללמוד כרגיל. ובכל זאת הוא חזר לבית הספר, השלים את הפערים וקיבל ציונים טובים. כאילו חייו לא נקטעו לשנתיים וחצי של גיהינום, וכאילו לא עבר את כל מה שעבר. אמי היטיבה לתאר זאת כך בספר שכתבה עליו: 'בודד היה בבדידותם של החוזרים מהתופת אל עולם הנוהג כמנהגו ומגלה את התהום שנפערה ביניהם'".
הדוד שלא נעלם
הנסיעות לרומניה ולאוקראינה והנבירה בארכיונים שפכו אור על עוד ועוד פרטים שיונתן פגיס לא הכיר. כמה מהמסקרנים שבהם נגעו לשמו של אביו. כאמור, השם סורין לא היה ידוע לאיש מלבד יוצאי רדאוץ, ואלה כיבדו את רצונו של האב ולא חשפו אותו. חברים קרובים של דן פגיס - כמו עדי צמח, עמוס עוז, יהודה עמיחי ודן אלמגור - דחקו בו לגלות להם מה שמו המקורי, אך הוא נמנע מלעשות זאת. המכתב ששלח בילדותו, ובו חתם את שמו המקורי אותר רק לפני כמה שנים בידי פרופ' מיכאל גלוזמן וד"ר הדס שבת־נדיר במכון גנזים. נדמה שהסוד פוצח, "אלא שבמסע השורשים שלי גיליתי שגם בכך לא הסתכם סיפור השם", אומר יונתן פגיס. "אחרי עלייתו ארצה, אבא שהה בקיבוץ מרחביה. מצאתי רשימה של בני הנוער בקיבוץ מאותה תקופה, והשם פגיס אכן מופיע שם לצד תאריך הלידה שלו - אבל השם הפרטי הוא לא דן וגם לא סורין, אלא שבתאי.
מסע גירוש קשה וטראומטי. יונתן פגיס ליד קברה של הסבתא רבתא בבית הקברות ברדאוץ | צילום: דימה נוף - אלפים הפקות
"בתעודת הלידה שלו הופיע השם סורין, אבל היה לו גם שם יהודי, שבתאי, על שם סבו. זה השם שהזדהה בו כשהגיע לארץ. רק בימיו בקיבוץ הוא החליט לאמץ לעצמו את השם דן, שנשמע ישראלי וצברי יותר. מאז הקפיד להציג את עצמו כדן בלבד, וגם את השם שבתאי לא הסכים להזכיר. אבל זה לא השם האחרון שמצאתי במסמכים. לכל ילד בבית היתומים במוגילב היה מספר, ואפשר לומר שלאבא שלי היה כינוי נוסף - יתום מספר 239".
בדצמבר 1946 הגשים סוף־סוף הנער את משאלתו הישנה ועלה לארץ ישראל. אלא שכאשר ירד מהאונייה בנמל חיפה, הוא גילה שאביו לא ממתין לו שם. תחושת הנטישה הכתה בו בעוצמה. האיחוד שחלם עליו מאז גיל ארבע התמהמה, וכשהתרחש לבסוף - לא הצליח לאחות את הקרע הישן. לאחר כמה חודשים של גישושים הדדיים החליט הנער למצוא לעצמו בית, ועבר למרחביה.
שם, בקיבוץ, הוא החל לבנות את חייו מחדש. הקיבוץ העניק לו מסגרת, קהילה ותחושת שייכות, לאחר שנים של עקירה ונדודים. שם הוא גם פגש את מי שהפך לחברו הקרוב, המשורר טוביה ריבנר. "היה ביניהם קשר חזק, גם בגלל הרקע האישי הדומה וגם בזכות השפה הגרמנית. שניהם היו טיפוסים ספרותיים ואמנותיים, ונמשכו לכתיבה, לציור, לצילום ולמוזיקה. הייתה לו חברות קרובה גם עם ט' כרמי (המשורר כרמי טשרני – פ"ג). אני לא רוצה לקבוע מה היה נורא יותר מבחינתו, המלחמה או הנטישה, אבל אני יכול לומר בביטחון שפחד הנטישה היה נוכח מאוד בחייו, והרצון להשתייך היה חזק".
דן פגיס למד בסמינר הקיבוצים, והחל לעסוק בחינוך ולפרסם רשימות ושירים. בהמשך למד אנגלית וספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולימד ספרות בגימנסיה העברית רחביה. בחלוף השנים היה לפרופסור לספרות עברית ולחוקר שירת ימי הביניים. לצד ספרי מחקר ועיון שחיבר, הוא הוציא לאור שישה קובצי שירה. "שאלו אותו פעמים רבות, למה הלכת לחקור את שירת תור הזהב? אתה משורר שכותב שירה עכשווית ומודרנית, מה מצאת דווקא שם?", מספר בנו. "אני משער שזו הייתה מעין בריחה אל עולם שלא קשור לכאורה לחייו. רק רחוק כל כך מכאן ועכשיו, הוא היה יכול להרגיש בנוח. מעבר לכך, הוא מצא בשירת ימי הביניים הרבה יופי. היא הייתה מופלאה בעיניו. הוא היה מחובר אליה מאוד, והפך לאחד מחוקריה הבולטים בעולם".
עוד בהיותו סטודנט פגש דן פגיס את עדה, והשניים נישאו. שני ילדים נולדו להם – יונתן ואחותו התאומה מרב. לצד דמותו כמשורר וכחוקר, היה דן פגיס אב רגיש, קשוב וסבלני, שהרבה לספר לילדיו סיפורים לפני השינה. רק בדיעבד הבין יונתן שזה היה האפיק שבו זיכרונותיו של אביו משנות המלחמה מצאו ביטוי מילולי. "כשהייתי ילד קטן, אבא היה מספר לי סיפורי לילה טוב - שהיו סיפורי מלחמה. אלה לא היו בהכרח סיפורים נעימים, אבל הוא סיפר אותם בצורה רגועה, בלי להפחיד, ואני הייתי נרדם איתם. זו הייתה השגרה שלי. לא חשבתי שיש בכך משהו יוצא דופן, עד שחברים בכיתה סיפרו שההורים שלהם קוראים להם ספר לפני השינה. ואני שאלתי את עצמי: למה צריך ספר? מה, הם לא זוכרים את מה שקרה להם?
"במחקר שערכתי גיליתי שגם שנים קודם לכן, כשהיה מחנך בקיבוץ גת, הוא נהג לספר לילדים סיפורים כשהלכו לישון בבית הילדים. תלמידתו נעמי גוראון זכרה שהוא סיפר גם על דברים פרטיים ורגישים מאוד מחייו, למשל על הפעם האחרונה שראה את אמו. שאלתי את עצמי למה דווקא מול ילדים הוא היה מסוגל לדבר על כך. אני משער שהיה צריך להוציא את הזיכרונות האלה בדרך כלשהי, והילדים היו הנמענים הנוחים ביותר. ילדים אינם מפקפקים במה שמספרים להם; הם פשוט מקבלים את הדברים. להם הוא היה יכול לספר ללא חשש את מה ששמר בסוד בעולם המבוגרים".
דן פגיס | צילום: שקיעת בראשית, מתוך ויקיפדיה
אחת מיצירותיו המוכרות ביותר של דן פגיס, ספר הילדים "הביצה שהתחפשה", נולדה גם היא מתוך סיפור שסיפר לילדיו. ב־1970 הוא יצא לשנת שבתון בניו־יורק עם משפחתו, "וכדי לבדר אותנו הוא כתב לנו סיפור על ביצה שמתגלגלת ממקום למקום. כשחזרנו לארץ, חברו ט' כרמי אמר לו: 'למה שלא תפרסם את הסיפור הזה?'. לאבא לא הייתה שום כוונה מלכתחילה לפרסם אותו, אבל הוא השתכנע ושלח אותו להוצאה, והשאר היסטוריה. יש אנשים שדן פגיס הוא בשבילם קודם כול 'הביצה שהתחפשה', עוד לפני השירים והמחקרים שלו".
סיפורים אחרים שסיפר דן פגיס לילדיו, עוררו בחלוף השנים תהיות שבנו לא מצליח למצוא להן פתרון. "למשל, היו לו סיפורים נהדרים על דוד אהוב ששמו ציפ. מעולם לא חשבתי לשאול מה עלה בגורלו של הדוד, פשוט הנחתי שהוא כבר אינו בחיים. לתדהמתי גיליתי שהוא עלה לארץ ישראל, חי בתל־אביב, ולא רק זאת – הוא הפך לשותפו העסקי של סבי, ואפילו היה שכן שלו. את סבא ביקרנו פעמים רבות, אבל אצל הדוד ציפ לא היינו אפילו פעם אחת. עד היום אני לא מצליח להבין את זה. אבא דיבר עליו בערגה, סיפר על כוננית הספרים הגדולה שהייתה לו, תיאר אותו כאדם קליל ושמח. ובכל זאת, הוא מעולם לא סיפר על ההווה. הייתי רוצה להבין למה".
כמו לחפש עתיקות
ההסתרה והשתיקה ליוו את דן פגיס לאורך רוב שנותיו, אולם בערוב ימיו התחולל תהליך של היזכרות. ממש לקראת הסוף, מספר בנו, הוא התחיל לכתוב על העבר. והיו גם סימנים קטנים, סמויים כמעט, שהעידו על מה שמסתתר מתחת למעטה ההדחקה. "שני דברים היו יכולים להוציא אותו משלוות נפשו. אם היה שומע חריקת משאית או מכונית שעוצרת בפתאומיות, הוא היה מתחיל לרעוד; ואם מישהו היה נוגע בו מאחור בכתף, הוא היה מסוגל לאבד שיווי משקל. אפשר רק לדמיין למה. הדברים האלה גרמו לו צמרמורת של ממש".
אף שדן פגיס שמר את עברו לעצמו, אשתו עדה בחרה אחרי מותו לכתוב בגלוי על חייהם המשותפים. עדה פגיס, שהלכה לעולמה לפני שנתיים, הייתה בעצמה ניצולת שואה, ועסקה בכתיבה ובתרגום ספרות. בממואר "לב פתאומי" היא מתארת פרקים מחיי בן זוגה, כפי שהשתקפו מנקודת מבטה. "אמא חיה לצידו של אדם גדול, אבל לא הסכימה לחיות בצילו. את סיפור חייהם היא כתבה רק לאחר מותו. היה אז צימאון גדול בקרב חוקרים וקוראים להכיר את עולמו הפרטי של אחד המשוררים הגדולים של זמנו. לאמא הייתה גישה שונה לגמרי משלו: לא היו לה אותן עכבות סביב החשיפה, וזה אפשר לה לכתוב את הדברים בגלוי, בלי לייפות ובלי לחשוש משחיטת פרות קדושות. היא כתבה את חייהם כפי שהיא הבינה וזכרה אותם".
המסע בעקבות השנים הנעלמות, מספר יונתן פגיס, לא רק השלים פרטי ביוגרפיה חסרים, אלא גם שינה את הקריאה שלו בשיריו של אביו. דימויים ושורות שנדמו מופשטים, אוניברסליים או חידתיים, קיבלו לפתע הקשר אישי וספציפי. "הוא בעצם סיפר את חייו דרך השירים", אומר הבן, ומדגים זאת באמצעות השיר "המסדר": 'הוּא עוֹמֵד, רוֹקֵעַ מְעַט בְּמַגָּפָיו, / מְשַׁפְשֵׁף אֶת יָדָיו: קַר לוֹ בְּרוּחַ הַבֹּקֶר, / מַלְאָךְ חָרוּץ שֶׁעָמַל וְעָלָה בְּדַרְגָּה. / פִּתְאֹם נִדְמָה לוֹ שֶׁשָּׁגָה: כֻּלּוֹ עֵינַיִם / הוּא חוֹזֵר וּמוֹנֶה בַּפִּנְקָס הַפָּתוּחַ / אֶת הַגּוּפִים הַמְחַכִּים לוֹ בָּרִבּוּעַ, / מְחַשֵּׁב בְּלֵב מַחֲנֶה. רַק אֲנִי / אֵינֶנִּי, אֵינֶנִּי, אֲנִי טָעוּת, / מְכַבֶּה מַהֵר אֶת עֵינַי, מוֹחֵק אֶת צִלִּי. / לֹא אֶחְסַר, אָנָּא. הַחֶשְׁבּוֹן יַעֲלֶה / בִּלְעָדַי: כָּאן לְעוֹלָם".
"השיר הזה מתאר את שגרת העבודה היומית במפעל הסוכר. ניצולים משם סיפרו על קצין מסדרים שנהג להתעלל בעובדים, ובשלב כלשהו החליף אותו סמל שהיה לא פחות אכזרי ממנו. כשאני קורא את המילים 'מלאך חרוץ שעמל ועלה בדרגה' - מה זה אם לא הסמל שהחליף את הקצין? אם לא מכירים את הסיפור אין לזה משמעות, אבל כשמבינים את הקונטקסט, הכול מסתדר פתאום.
"שיר אחר, 'נשר', מתאר את אבא ואותי כילד, מנסים להעיף עפיפון. אני קורא את השיר ונזכר ביום ההוא על הגבעה החולית. אני יודע כמה חשובה הייתה לו החוויה המשותפת שלנו, כשניסה לעזור לי להטיס את העפיפון ללא הצלחה. מרגש אותי לגלות פתאום את החוויה שהועמסה על השיר".
יונתו פגיס בצילומי הסרט | צילום: דימה נוף - אלפים הפקות
אתה חושב שהוא זכה כבר בחייו להכרה ולהערכה הראויות לו?
"אבא היה צנוע מאוד, לא אהב להיות במרכז. תמיד היה לו נוח יותר להישאר ברקע. היו הישגים והכרה שלא יכול היה להתעלם מהם, וטבעי שהוא שמח כשזכה במה שמגיע לו, אבל הוא לא נהנה מאור הזרקורים. המסר שלו היה: תתרחק מפרסום ומפרסים, אבל תהיה ראוי להם.
"אחרי מותו של אבא, שמעון זנדבנק כתב שהוא היה תמיד נחבא ומסתתר, ואם גילית אותו - זה מפני שחיפשת אותו, ולא משום שכפה את עצמו עליך. אבא היה יכול לנופף בכך שהוזמן לארוחה אצל הנשיא יצחק נבון, או באישור המיוחד שקיבל ממלך ספרד להיכנס לארכיונים שם, אבל הוא לא עשה מזה עניין ולא טרח לפרסם את הדברים. זנדבנק ציטט בהקשר הזה את הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט: 'זהו עונג להתחבא, אך אסון לא להימצא'. נדמה לי שאבא נהנה להתחבא, לא רצה לגלות את עצמו, אבל רצה שיגלו אותו. ובסופו של דבר גילו אותו, לאט־לאט".
יונתן פגיס (61), גרוש, מתגורר היום בראשון לציון. הוא אב לבת ושני בנים, שהצעיר שבהם מתחיל עכשיו ללמוד ספרות באוניברסיטה העברית, ממש כמו סבו. למסע בעקבות אביו הביא יונתן פגיס לא רק את סקרנותו האישית, אלא גם את הכלים המקצועיים שרכש ביותר מעשרים שנות עבודה במערך החקירות והמודיעין של המשטרה ושבע שנים ברשות העתיקות. בעבודתו הנוכחית, משימתו היא למצוא את האחראים לעבירות של שוד, זיוף וסחר בלתי חוקי, וכך לנסות להציל שרידים מן העבר; במחקר הפרטי שלו הוא אוסף מסמכים, עדויות ושברי זיכרון כדי לשחזר פרקי חיים שאביו ביקש לקבור. "הניסיון שלי כחוקר עזר לי לחפור לעומק, ולגרום לאנשים להיפתח ולספר לי סיפורים", הוא אומר. "במובן מסוים אני מרגיש שאני ממשיך את התהליך שאבא פתח בו. בשנותיו האחרונות, אחרי שסבא נפטר, אבא התחיל לבוא איתו חשבון ולפתוח את היחסים שלו עם האב שנטש אותו יותר מפעם אחת. הוא ניסה גם להתמודד עם העבר ועם פצע השואה, אבל לצערנו הוא עצמו נפטר לפני שהספיק להיכנס באמת אל המקומות האלה. בתחילת המסע שלי שאלתי את עצמי: אם לאורך כל חייו אבא בחר להשתיק, להדחיק ולא לזכור, באיזו זכות אני בא עכשיו ופותח הכול? אבל זה היה חזק ממני. במהלך הזמן שיניתי את נקודת המבט, והיום אני חושב שהוא לא רק היה מסכים למה שעשיתי, אלא אפילו היה גאה בי".
הסבים חששו מתנאי החיים בפלשתינה. המכתב ששלח דן פגיס לאביו שבארץ ישראל | צילום: באדיבות מכון גנזים מתוך הארכיון של דן פגיס
את מסעותיו של יונתן פגיס לרדאוץ ולאתרים אחרים תיעד וצילם הבמאי משה אלפי, והוא עתיד ליצור מהם סרט דוקומנטרי באורך מלא. חלקים ממנו הוקרנו בערב לזכרו של דן פגיס, שהתקיים בקריה הארכאולוגית בסוף חודש יוני, במלאת ארבעים שנה למותו. באירוע הוצגו גם פריטים אישיים של המשורר, ובהם טלית של ילד, כוס קידוש וממצאים ממפעל הסוכר.
המשימה שנטל על עצמו פגיס הבן טרם הסתיימה. לאחר שגילה כי אביו היה מילדי "רכבת היתומים", הוא החל לנסות לאתר יתומים אחרים מהמבצע או את צאצאיהם, ולקבץ מהם עדויות. "זה מסע ענק", הוא אומר. "אני רוצה לאסוף את הסיפורים והחוויות של ילדי הרכבת ולהוציא אותם לאור בספר, בסרט או במחזה. כך נוכל לכבד את זכרם ואת מפעל ההצלה שהודות לו הם הקימו את הדורות הבאים של יהדות רומניה המפוארת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il