"לימוד תורה יכול להיות סגור בתוך עצמו, אבל זו לא התורה שחיפשתי"

"אני מאוד אוהב את תורת האחרונים", מצהיר במהלך שיחתנו הרב ד"ר נעם סמט, מראשי ישיבת “שיח יצחק” שבאפרת, וניכר שהמפגש שלו עם התורה הזו הוא בגדר חוויה של התאהבות. "אני זוכר את החוויה של לפתוח בשבוע הראשון בשיעור א' את 'שערי יושר' של רבי שמעון שקופ, ולחוות פתאום את החריפות והעומק, את התחושה שיש משהו עמוק מאחורי לימוד הגמרא, שיש איזו סברה כוללת ברקע של הדברים. זו הייתה עבורי מין מהפכה פנימית, להבין שיש עומק בעולם, שיש עומק בתורה".

אותה התאהבות בעולם הלמדני הביאה אותו לימים לעסוק בהרחבה בספר "קצות החושן" – שנכתב, כפי שמרמז שמו, כביאור לחלק "חושן משפט" של שולחן ערוך – ובמחברו ר' אריה ליב הלר. לאחרונה ראה אור ספרו של סמט, "שמיים חדשים: ספר 'קצות החושן' ועליית הלמדנות" (בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן), המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו.

"'קצות החושן' הוא ספר מרכזי מאוד בעולם הלמדנות במאתיים השנים האחרונות, ואני חושב שהמרכזיות שלו קשורה לכך שהוא היה יריית הפתיחה של צורת המחשבה והלימוד הזו", אומר סמט. "נכון שלא כל הספר הוא כזה, וחלק גדול ממנו הוא המשך של צורת הלימוד הקלאסית שהייתה מקובלת בדורות שלפניו, אבל המושג שרווח בישיבות של 'קצותים מפורסמים', קטעים מוכרים מהספר שכל תלמיד ישיבה שמכבד את עצמו אמור להכיר – אלה המקומות שבהם הוא עשה את הקפיצה הזו, שיש בהם איזה זינוק באופק המחשבה שלו ופתאום הוא מציע משהו אחר. זה לימוד מסוג שונה, שאחר כך ימשיכו אותו דמויות כמו רבי חיים מבריסק ורבי שמעון שקופ. אני מזהה אצלו את המעבר הזה, את הרגע שבו מבשילה פתאום צורת מחשבה למדנית שהייתי מגדיר אותה מודרנית יותר באופי שלה".

את חיבתו ללימוד תורת האחרונים מסביר סמט גם בקרבה הדורית שהוא חש כלפיהם. "זו החוליה הכי קרובה אלינו. במונחים היסטוריים זה היה ממש לפני רגע. לא פעם אנחנו חווים תחושה של נתק, כביכול אנחנו נמצאים בעולם אחר לגמרי מזה של הלמדנות הקלאסית. אנחנו חיים מעבר לתהום של השואה, בעולם של מדינת ישראל, ומרגישים כאילו אנחנו לא שייכים לאותו שדה רוחני, תרבותי ואינטלקטואלי שפעלו בו דמויות כמו ר' חיים ור' שמעון. אבל בעצם זה ממש לא נכון. תלמידו של ר' שמעון שקופ, ר' אליהו מישקובסקי, היה ראש הישיבה של כפר חסידים, והוא היה רבו של הרב מרדכי שטרנברג שלמדתי אצלו. במובן מסוים זה ממש קרוב, ויש תחושה של המשכיות.

"גם תרבותית ואינטלקטואלית, החוליה הזו באמת קרובה אליי. ר' שמעון שקופ מכיר ומתמודד עם תופעות רוחניות ואינטלקטואליות שהן העולם שלנו, פחות או יותר. הוא פועל בעולם שיש בו כבר הגות מודרנית והגות קיומית. הוא היה אדם סקרן מאוד, ואני מניח שלפחות חלק מהדברים הוא הכיר מכלי ראשון, ואם לא – אז מכלי שני. תלמיד אחר של ר' שמעון הוא הרב משה אביגדור עמיאל, שעלה לארץ והתמנה לרבה של תל־אביב. הוא יצר פרויקט למדני עצום שנקרא 'המידות לחקר ההלכה'. הוא מנסה לסדר את העולם הלמדני לפי חקירות פילוסופיות, בהתאם לפילוסופיה היוונית ולהבחנות מודרניות.

"או למשל, אתה קורא דברים שכותבים הבנים של רבי עקיבא איגר בתחילת המאה ה־19, בהקדמה לספר שלו 'דרוש וחידוש'. הם בעצם מביאים ציטוט מניוטון ומסבירים באמצעותו איך עובדת חשיבה מדעית ולמה החשיבה של ר' עקיבא איגר היא כזו. כלומר, יש כאן בהחלט עולם שחי בתוך מרחב אינטלקטואלי מאוד קרוב אלינו".

לשני ההיבטים הללו מצרף סמט היבט שלישי שהוא מצא בתורתם של האחרונים בכלל ושל ר' אריה לייב הלר בפרט, והוא החדשנות והיצירתיות. "אנחנו שבויים בדימוי החרדי המקובע של צורת הלימוד הזו, אבל האמת היא שזה היה עולם סופר־חדשני ויצירתי. ל'קצות' יש מודעות עמוקה ליצירתיות. בהקדמה שלו, שהיא בעצם חלק מהסיבה שבגללה בחרתי לעסוק דווקא בו, הוא נותן לגיטימציה תורנית ליצירתיות, מגן עליה ומעודד אותה. אבל זה לא רק הוא. ה'קצות' הוא סוג של מהפכה, ואחריו ה'מנחת חינוך' הוא עוד סוג של מהפכה, ור' עקיבא איגר הוא גם סוג של מהפכן, והחת"ם סופר. כשרבי חיים מבריסק מגיע עם השיטה שלו בסוף המאה ה־19, כמה מגדולי דורו יוצאים נגדו כי התורה שלו נתפסת כבר בזמן אמת כמהפכנית. התלמידים שלו ודאי חווים את מה שהוא עושה כמהפכה אדירה. כך גם כשרבי שמעון שקופ הולך בשיטתו בהרבה מובנים נגד ר' חיים מבריסק, התלמידים שלו מדברים עליו במפורש כעל מהפכן ויוצר. הם לא מביטים על זה במבט אפולוגטי שניתן לשמוע היום, 'זה מה שניתן למשה רבנו בסיני', אלא רואים את המהפכה והחידוש".

מהר המור לשיח יצחק

הספר "שמיים חדשים" בוחן את מפעלו הלמדני של רבי אריה לייב הלר כנקודת הראשית של הלמדנות המודרנית בעת החדשה. לפי ניתוחו של סמט,  "קצות החושן" ניצב בתפר שבין מסורת כתיבת "נושאי הכלים" סביב השולחן ערוך ובין צורת לימוד מושגית־קונספטואלית, המעצבת קטגוריות משפטיות. סמט בוחן את מפעלו הלמדני של בעל "קצות החושן" בהקשר הרחב של ספרות ההלכה, וסביב הציר שבין פלפול לפסיקה. חלקו הראשון של הספר עוסק ב"שב שמעתתא", חיבור שכתב הרב הלר בצעירותו, המוצג כחיבור הלמדני הראשון המבוסס על עיסוק מופשט במושג הספק. בפרק נוסף מנתח סמט גם את הקדמת ה"קצות" כטקסט הגותי־תיאולוגי רדיקלי, המעלה על נס את השכל האנושי והיצירתיות בלמדנות.

"אנחנו שבויים בדימוי החרדי המקובע של הלמדנות, אבל האמת היא שזה היה עולם סופר־חדשני ויצירתי. ל'קצות' יש מודעות עמוקה ליצירתיות. בהקדמה שלו, שהיא חלק מהסיבה שבגללה בחרתי לעסוק דווקא בו, הוא נותן לגיטימציה תורנית ליצירתיות, מגן עליה ומעודד אותה"

החלק השני של הספר מוקדש לניתוח מתודולוגי של חידושיו של ה"קצות" עצמו. סמט בוחן כיצד הוא תפס את סמכות הדיינים כמבוססת על ידע ולא על סמכות, ומנתח את זיקתו לספרות השו"ת הספרדית המאוחרת, שסמט מזהה בה ניצני המשגה קונספטואלית. דרך דוגמאות מתחומי השליחות והקניין מודגשת גם נטייתו של ה"קצות" להסברים ריאליסטיים וכמו־מכניים למנגנוני ההלכה, באופן שמזכיר גם הוא את דרכה של הלמדנות המאוחרת שהוא אחד ממבשריה.

סמט (47), נשוי לבת־שבע, ר"מית במדרשת מגדל־עוז, ואב לחמישה, מתגורר בנוקדים ומשמש גם כראש התוכנית לתואר שני בתורה שבעל פה במכללת הרצוג. הוריו הם הרב ישראל סמט, רב הגרעין התורני בלוד, ותמי סמט, ראש מכון באר אמונה להכשרת מנחים ומטפלים במשפחה.

דרכו הישיבתית של סמט החלה במחוזות שונים מאלו שהוא פועל בהם כיום. "התחלתי את דרכי בישיבה שהיום נמצאת במצפה־רמון ואז הייתה בדימונה, ושמזוהה עם מה שנקרא 'הקו'. הייתי שם כשלוש שנים במצטבר, ואחריהן עוד שנתיים וחצי בישיבת הר המור. באמצע עשיתי שירות צבאי במסגרת ההסדר, ובשיעור ז' התגלגלתי לישיבת שיח יצחק כאברך, כשבאתי ללמוד אצל הרב שג"ר.

"מה שהביא אותי לפה והשאיר אותי פה לאורך שנים", אומר סמט בשיחה שמתקיימת בין כותלי ישיבת שיח יצחק, "היה המפגש עם הרב שג"ר ותורתו. הרגשתי שאני מחפש שפה חדשה, ובהר המור לא מצאתי מענה לחיפוש הרוחני שלי. יסודות העולם הפנימי שלי נוצקו בבית הוריי, שהוא בית מלא בתורה שיש בה רוחב דעת וחיפוש פנימי, והרגשתי שמה שקיבלתי מהם פותח אופקים עשירים יותר מאלה שאני נמצא בתוכם. ​הגעתי להר המור בעיקר כדי ללמוד גמרא, אבל מראש לא לגמרי מצאתי את עצמי בתוך העולם הרוחני של בית המדרש. עם הזמן זה הלך והחריף, והבנתי שבעצם גם בגמרא זה לא מה שאני מחפש."

זה מעבר די חד, מהר המור ל"שיח".

​"הוא חד מאוד למראית עין; באמת זה מעבר פחות חד ממה שמדמיינים. המשותף לשני המקומות, לפחות אז ובמובן מסוים גם היום, הוא שהם רדיקליים. הר המור של אז ודאי הייתה אזור קצה. ​הגעתי לשם שנה אחרי שהישיבה הוקמה, למדנו על ספסלים של בית כנסת צפוף מאוד בשכונת קריית מנחם בירושלים. כשחזרתי אחרי הצבא, הישיבה כבר עברה לשכונת בית וגן, אבל עדיין הייתה תחושה של דחף דרמטי ואינטנסיבי.

"הלימוד של הרב מרדכי שטרנברג היה נפלא ומעמיק, אבל כל הזמן הרגשתי שצריך להיות עוד משהו מאחורי זה, שלא יכול להיות שפה זה נגמר. הרגשתי שאני מחפש עוד משהו שלא לגמרי ידעתי להגדיר מהו. ככה הגעתי לישיבת שיח יצחק, וכמו שאומר הרב הנזיר, 'יותר ממה שפיללתי מצאתי'. מצאתי ברב שג"ר מענה להרבה דברים שחיפשתי; מענה מורכב, מאתגר, לא פשוט הרבה פעמים, אבל במפגש איתו נפלו הרבה אסימונים.

"צריך להזכיר בהקשר הזה", מוסיף סמט, "שהרב שג"ר של לפני כחצי יובל לא היה דמות מוכרת במיוחד; ההגות שלו התפרסמה יותר לאחר פטירתו. באותן שנים שמו היה מוכר בעיקר ליודעי ח"ן. זכיתי ללמוד אצלו עד פטירתו, כמעט חמש שנים. בשנה האחרונה של חייו כבר נכנסתי ללמד בישיבה. עם הזמן, מתוך הצוות שהיה פה אז, צמחנו אני והרב אורי ליפשיץ להיות ראשי הישיבה, לצד הרב יאיר דרייפוס".

הבחירה לכתוב דוקטורט על "קצות החושן", מתאר סמט, הייתה כמעט אקראית. "הייתי ר"מ בישיבה, חיפשתי עוד אפיקי התפתחות, והלכתי לעשות תואר שני. את התזה כתבתי על נושא אחר לגמרי, על עריכה ספרותית של סוגיות בגמרא. סיימתי את התואר השני, והרעיון לכתוב גם דוקטורט עוד לא לבש צורה ברורה. קריירה אקדמית לא משכה אותי, וגם היום כשאני עובד במכללת הרצוג, בהכשרת מורים, קשה לומר שיש לי קריירה אקדמית מפוארת.

"יום אחד ישבתי בספרייה של ישיבת הר עציון וקראתי מאמר של הרב משה ליכטנשטיין שעסק בתורת האחרונים. אמרתי לעצמי: וואו, זה נורא מעניין, ואף אחד לא כתב על זה שום דבר. איך ייתכן שיש תחום כל־כך יקר וחשוב, שאף אחד לא כתב עליו כלום? זה התחבר לחיבה האישית שלי לאחרונים ואמרתי 'יאללה, אני אכתוב על זה'. לכתוב דוקטורט היה פתרון טוב כדי להבטיח שאני אעשה את זה ברצינות, 'להרוויח' דוקטורט על הדרך, וגם ללמוד את הספר 'קצות החושן' על הסדר. ככה זה התגלגל, לא היה כאן מסלול מתוכנן, וגם אחרי הדוקטורט לא הפכתי לאקדמאי במובן המלא של המילה".

​בדיעבד, אחרי שזה קרה, אתה מרגיש שיש פה חיבור משמעותי יותר מאשר "גם וגם"? כלומר, משהו בשפה האקדמית משפיע על האופן שבו אתה לומד גמרא, ראשונים ואחרונים?

​"כן, אבל כבר אצל הרב שג"ר, אחד הדברים שפגשתי בצורה חזקה היה המפגש עם העולם של מחקר התלמוד, שנכח והשפיע על האופן שבו הוא למד ולימד גמרא. ההבנה שמי שלומד תורה באופן מעמיק, כן ורציני, יש סל שלם של כלים שכדאי שהוא יכיר. עם הזמן הבנתי שזה לא רק סל כלים, יש פה פאזה אחרת, עולם־תורה מסוג שונה שהרב שג"ר ביקש לפתח. לימוד שהייתי קורא לו מודע יותר, שלא מתרחש כולו מבפנים במובן הישיבתי הקלאסי, כיוון שגם העולם הדתי והרוחני שהוא מתקיים בתוכו הוא כבר לא רק עולם של בפנים. בעולם שסגור בתוך איזה מעגל פנימי ותופס את היהדות ואת הדתיות כמרחב שכולו סגור בתוך עצמו, גם לימוד התורה יכול להיות סגור בתוך עצמו, ואז לא צריך לשאול שאלות, לא צריך מודעות ולא צריך רפלקציה. זה עולם שאין בו ביקורתיות, והוא מתנהל כבמעין כוכב לכת שעומד בפני עצמו. התורה שאני חיפשתי לא הייתה כזאת. חלק מרכזי ממה שמצאתי אצל הרב שג"ר היה דחיפה לתורה שיש בה מודעות.

"סמוך לפטירת הרב שג"ר יצא לאור ספרו על לימוד גמרא, 'בתורתו יהגה'. הרב שג"ר מציע שם משנה רחבה בנושא הזה, שהייתה נוכחת באופן שבו הוא למד ולימד. החיבור לעולמות של מחקר הוא לא רק כי יש שם מידע שאי אפשר לוותר עליו, או כי 'שם זה רציני', אלא כי הוא באמת מאפשר לפתח שפה דתית מבוגרת יותר. תלמיד שיבין טוב יותר מה הגמרא עושה ולמה היא עושה את זה, מה הקצות עושה ולמה הוא עושה את זה – לא רק שזה לא ירחיק אותו מהלימוד, אלא בהרבה מובנים דווקא יחבר אותו".

כל הדרך השונה הזו שאתה מדבר עליה נשארה בסופו של דבר נחלת מעטים, פה בישיבה ואולי בעוד שניים־שלושה מקומות. הלמדנות בציבור הציוני־דתי נותרה בעיקרה זו הליטאית ה"קלאסית".

"זה נכון במידה רבה, אבל אני חושב שזה הולך ומשתנה. הרב שג"ר בישר מהפכה גדולה כבר לפני שלושים שנה, ואני חושב שהמהפכה הזו הולכת ונעשית יותר ויותר נוכחת. אפשר לדבר על כל מיני היבטים שלה, אבל ההיבט הראשוני, הפשוט והדומיננטי ביותר הוא ההנחה שללימוד יש משמעות קיומית, כלומר רוחנית ופנימית, שלסוגיה יש משמעות עבור הלומד. משהו הולך ומשתנה, אגב גם במרחב החרדי".

מהפכת הידע

​בפועל, בציבור הדתי־לאומי העיסוק בלמדנות מתוחם למספר שנים קטן, בישיבות, וגם אז הוא מצומצם מאוד. זו מציאות מאכזבת בעיניך?

"ראשית, אני לא חושב שכל לימוד חייב לגעת ברבדים של משמעות, להיות רפלקטיבי ולשאול שאלות של מחקר. המתודה הכי מצליחה בלימוד הגמרא, במרחב הציוני־דתי אבל לא רק, זה הדף היומי. הלימוד הזה לא מחפש משמעות ולא העמקה, זו פרקטיקה של תפילה אינטלקטואלית. זה מענה שלא דורש יותר מדי עמל, ויש המון מסגרות תומכות שמחזיקות את זה. פעם ביום אני מעביר כרטיס במערכת ואני בפנים, אני בן תורה. כך שבהחלט יש מקום ללימוד גמרא שאיננו מעמיק ובעל משמעות קיומית.

"מעבר לזה, יש אומרים שהדבר המרכזי שישיבה מגדלת הוא ייסורי מצפון. אני כמובן לא חושב שזה התוצר המרכזי הרצוי של הישיבה, אבל גם בזה יש משהו חשוב. ייסורי מצפון יכולים להיות, במילים קצת אחרות, פתח ליראת שמיים. יש לך איזו שאיפה שאתה יודע שלא תצליח למלא אותה, אבל אתה נזכר בימים שהיית בחור ישיבה ואומר לעצמך 'וואו, פעם למדתי ברצינות, איפה אני ואיפה מה שהיה פעם'. זה חשוב בעיניי כשלב בסיס.

"אבל אני רוצה להציע עוד משימה לעולם הישיבות: לעורר אמון. אדם שלומד סוגיה לעומק ומרגיש שבסוגיה הזו הוא היה שותף לשיחה עמוקה עם הקדוש ברוך הוא, יכול להרגיש ממש חוויה שבה הקדוש ברוך הוא לחש משהו על אוזנו, משהו התגלה לו בבית המדרש, משהו בחייו נפתח בצורה רצינית מתוך לימוד תורה. כשלומדים מסכת כתובות לצורך העניין, אנחנו שותפים לשיחה חזקה על הנושאים של זוגיות ומיניות; כשלומדים מסכת שבת – השבת שלי מקבלת עומקים חדשים; בנזיקין – היחס שלי לרכוש שלי ושל החבר נתפס פתאום אחרת. כשזה קורה אתה רוכש אמון בתורה, בזה שהקב"ה משוחח עם עַם ישראל לאורך 3,000 שנה דרך התורה. כשאתה חווה את זה אפילו פעם אחת זה רגע של התגלות, סוג של מעמד הר סיני, וזה פותח פתח לאמון עמוק בתורה. מבחינתי זאת המטרה של החוויה הישיבתית".

אז מה בעצם צריכה להיות הציפייה שלנו מעצמנו? כל אחד אמור ללמוד גמרא בעיון?

"בוא נתחיל מזה שאף פעם לא חשבו שכולם צריכים ללמוד גמרא. זו ציפייה מאוד משונה שכולם יהיו למדנים. לפני השואה היו כ־18 מיליון יהודים בעולם, והמרחיבים מדברים על 20 אלף בחורי ישיבה. הנתון הריאלי קרוב יותר לעשרת אלפים. כל הספרים האלה של ר' שמעון שקופ ור' חיים מבריסק נוצרו בתוך שדה מאוד צר. לצפות שכולם יהיו למדנים, זה כמו שתשאל אותי למה לא כל אדם בשוק מתעסק במתמטיקה גבוהה או בפיזיקה גבוהה. אלה עיסוקים אינטלקטואליים שמיועדים לאליטה שבאליטה".

עם זאת, ממשיך סמט, "בימינו יש תופעה משמעותית של פופולריזציה של הידע בכלל. אנחנו מצפים היום מכל אדם משכיל שידע פחות או יותר לענות על השאלה 'מה זו תורת היחסות', שיהיה לו תואר ראשון באיזשהו מקצוע, אפילו תואר שני. אנחנו לא נמצאים בעולם של לפני שבעים ושמונים שנה. במציאות כזו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה המקבילה התורנית?

"בעיניי לא יכול להיות שלאדם דתי יהיה תואר ראשון במשהו, והוא לא ידע לקרוא דף גמרא. זו צריכה להיות מקבילה בסיסית של ציפייה אינטלקטואלית ראשונית. כמו שהחברה מצפה מאדם שיהיה לו ידע כללי בתחומים מסוימים, גם בתורה צריך להיות לו יד ורגל.

מה זה כולל בדיוק? זו שאלה מורכבת יותר. אני מצפה מבן אדם שיהיה לו רקע ישיבתי מסוים, שידע לקרוא דף גמרא ולהבין אותו, שיכיר מושגים בסיסיים בראשונים ואחרונים. אבל האם אני מצפה מכל אדם שישב וילמד בעיון? מהנדס מכונות צריך לשבת ללמוד עיון פעם בשבוע? מאיפה הציפייה הזאת? אני מצפה שהוא יאמין בתורה כמרחב יהודי חי, ושתהיה לו זיקה וקשר. זה יכול להיות דף יומי, זה יכול להיות פרשת שבוע או שיעור שבועי בגמרא. כל אחד ומקומו".

כל זה מתחבר לעיסוק הבלתי נגמר בשאלה האם נכון לחייב את כל הבנים במערכת החינוך הדתית ללמוד גמרא ולהיבחן על כך בבגרות. כמי שעומד בראש ישיבה וגם עוסק בהכשרת מורים, מה דעתך?

"האמת היא שכוחות השוק עושים את שלהם. בפועל יש הרבה מקומות שבהם כבר לא כל־כך לומדים גמרא. אני לא אזכיר ישיבות בשמן, אבל יש לא מעט מקומות, גם נחשבים ואליטיסטיים, שלימוד הגמרא בהם הוא וולונטרי מאוד, פתוח למי שרוצה. השטח אומר את דברו, ולא משנה מה אני חושב על זה.

"היום ללמוד גמרא זה עסק מאוד מונגש. יש שטיינזלץ, יש שוטנשטיין, יש מתיבתא, המון אפשרויות. אבל כאמור, העיקר הוא האמון: אחריותה של מערכת החינוך היא ליצור לאדם אמון עמוק בתורה, תחושה של חיבור דרך התורה עם הקב"ה ועם עם ישראל. האמון הזה הוא התשתית, ועל גביו יכולות לצמוח כל הקומות הבאות".