"העניין שלי באנשי זאב מגיע מתוך העניין שלי בחריגות חברתית"

הפריפריה מגדלת אנשים שיודעים לחכות. לחכות לאוטובוס, לחכות להזדמנות, לחכות שמישהו יבחין בהם. יובל אטיאס חיכתה שמונה שנים שיתייחסו ברצינות לכתבי היד שלה. עכשיו, אחרי שהטרילוגיה "הרואָה" כבשה את ליבם של אלפי בני נוער ישראלים, אפשר כבר לומר: לפעמים שווה לחכות.

היא בת 33, מתגוררת בבאר־שבע, זירת ההתרחשות של העלילות שרקמה. מאחורי החלון בחדר העבודה שלה משתרע המדבר, שמככב בספריה בתור מרחב של קסם ואפשרויות. כאן בחדר צומחות הדמויות שכבר מוכרות לקוראים רבים, ואטיאס מנהלת איתן שיחה כאילו הן בשר ודם. גם עם הקהל היא מקפידה לשמור על קשר ישיר. לטלפון שלה מגיעות הודעות מנערות שמספרות שהן קראו את הספר השלישי בסדרה - "השינוי האחרון", שנחת על המדפים לפני כמה שבועות - ובכו כל הלילה.

נקודת הפתיחה בסיפור האישי של אטיאס לא הייתה אמורה להפוך אותה לסופרת. היא נולדה וגדלה בחצור הגלילית - הרחק מהנגב, אבל לא פחות רחוק מהסצנה הספרותית של מרכז הארץ. "לא הרבה ילדים התעניינו בספרים בחצור", היא מתארת. "כששירי ארצי הגיעה פעם לבית הספר שלנו להעביר לנו סדנת כתיבה, אני הייתי התלמידה היחידה שנרשמה. מצאנו את עצמנו בכיתה רק אני והיא, וכך זכיתי לסדנה פרטית.

"כילדה חייתי בספרייה, ועברתי על כל מה שהיה זמין לי. קראתי את ספרי דבורה עומר, את 'מנהרת הזמן' ו'ג'ינג'י', וכל ספר ישראלי שיכולתי להניח עליו את היד. קראתי גם את הארי פוטר, פרסי ג'קסון וכל עולם הפנטזיה שהיה אז בארץ. הספרייה הייתה גם מקום המפלט שלי. הייתי מגיעה לשם כי ספרים זה משהו שאפשר להתחבא מאחוריו. את פותחת ספר והוא כמו חומה בינך ובין העולם: עכשיו לא יכולים לדבר איתך, את לא פנויה".

תמהיל הקריאה העשיר, היא מספרת, חלחל אליה והפך למקור השראה שגיבש את סגנון הכתיבה שלה. מה שהחל כבריחה מהמציאות הביא אותה לעולמות חדשים שנגלו בפניה, ולבסוף גם לעולם שבראה בעצמה – ממלכה שלמה, בדיונית אבל גם מציאותית מאוד, עם שבטים ולהקות ואלים קטנים ותפקיד חשוב לנחשי גומי. הטרילוגיה שכתבה מספרת על "אנימלים", בני אדם רגילים למראה שיכולים לשנות צורה לחיית הטוטם שלהם. גיבורת הסדרה היא תרז, נערה ישראלית בגיל העשרה שחיה בארצות הברית ומשוכנעת שאביה, דניאל, נטש אותה. לאחר שהאב מוצא את מותו בנסיבות מסתוריות, צוואתו מאלצת את תרז לשוב לישראל, וכאן היא מגלה שדניאל היה המנהיג של "שבט הזאב האפור", וכי היא עצמה מיועדת לרשת את תפקידו. בעולם שהיא נוחתת אליו יש "ברסרקרים" שמגינים עליה ונאבקים על ליבה, להקה שנלחמת נגדה, מועצת שבטים שמערערת את מעמדה, מדענית חסרת מצפון שרוצה את דמה, אויב תאב־נקם ועוד ועוד. מבעד לרובדי הפנטזיה עוסקת הסדרה בשאלות של זהות, ייעוד ובחירה חופשית של הדרך שבה נצעד.

"כששירי ארצי הגיעה להעביר לנו סדנת כתיבה, אני הייתי התלמידה היחידה שנרשמה. מצאנו את עצמנו בכיתה רק אני והיא, וכך זכיתי לסדנה פרטית. הספרייה הייתה גם מקום המפלט שלי"

כמו יונה הנביא, תרז מתכחשת בהתחלה לתפקיד שהולבש עליה. זה ארכיטיפ אופייני מאוד לספרי נוער - הנבחר שאינו מעוניין להיות כזה.

אטיאס מהנהנת. "אני חושבת שזה לא מקרי. מפחיד מאוד לגלות שהטילו עול רציני ואחריות על הכתפיים שלך. תרז היא נערה שרוצה לחיות את החיים שלה, רוצה שיפסיקו להחליט בשבילה, רוצה לבחור. ופתאום אומרים לה - ברוכה הבאה לעולם של האנימלים, עכשיו את מנהלת אותנו, בהצלחה עם מה שהולך לקרות. קבלת האחריות היא שלב התפתחות שמייצג את המעבר מילדות לבגרות. יש כאן גם תהליך שבו תרז בונה את התפיסות שלה לגבי ההורים. בהתבגרות את מקבלת מבט חדש עליהם ועל נסיבות החיים. את מבינה שאימא ואבא אולי לא מושלמים, אבל הם דווקא די בסדר, ושהם עשו את הכי טוב שיכלו בתוך הסיטואציה שנקלעו אליה".

יש בספרים שלך גם עיסוק נרחב בנושא של ייעוד. מה משך אותך לשאלות הללו?

"זה חלק מהעניין של לדבר על התבגרות. נכון שאנחנו לא צריכים לבחור בגיל 15 את הייעוד שלנו בחיים, אבל בני נוער מתעסקים הרבה בשאלות כמו - מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, מי אני בתוך החברה, מה התפקיד שלי במרחב של הבית, במרחב של בית הספר. אני בתור נערה התעסקתי בזה. האם יש ייעוד שמוגדר לך מראש או שאתה זה שמעצב ובוחר את הייעוד לעצמך?

"אצל תרז, התפקיד שלה 'נוחת' עליה מהאלים, אבל הוא גם מתעצב מחדש. מהרואה של שבט הזאב היא הופכת לרואה אחרת, סוללת דרך עצמאית בתוך השליחות שלה ובונה לעצמה מהלכים נוספים. זה קשור מאוד לשאלה מהי יכולת הבחירה שלנו בתוך המגבלות הקיימות".

ואת מזדהה עם הרעיונות האלה גם בגלל הסיפור האישי שלך?

"אני מרגישה שבהתחלה הדברים לא באו לי כל כך בקלות. הייתי צריכה להילחם על התפקיד שלי בצבא, הייתי צריכה להילחם כדי להיכנס לאוניברסיטה. כך גם בכל דבר שרציתי להשיג".

*

כישרון ההמצאה ניכר אצל אטיאס מאז שעמדה על דעתה. "אני מספרת סיפורים מגיל שנתיים", היא מתגאה. "בגיל 14 התחלתי לכתוב ספרים, ועוד לפני כן כתבתי סיפורים קצרים ושירים למגירה. זה התחיל להיות ממש רציני אחרי שקראתי את 'אראגון' - ספר פנטזיה שנכתב בידי כריסטופר פאוליני בגיל 15. אמרתי לעצמי: אם הכריסטופר הזה יכול, גם אני יכולה. רק לא ידעתי שאבא של כריסטופר הוא מוציא לאור, מה שהפך את הדרך שלו לקצת יותר פשוטה".

אביה קובי עבד כספר, אימה שמחה הייתה מזכירה במשך שנים רבות. "הם ניסו לרמוז לי שלא מתפרנסים מכתיבה, אבל במקביל התלהבו מהכישרון שלי". מחוץ לבית, ילדותה עברה עליה בתחושת חריגות מתמשכת. "הרגשתי שאני עוף מוזר בתוך האוכלוסייה שם. לא חוויתי בריונות או משהו כזה, לא החרימו אותי ולא התעמרו - פשוט לא התעסקו איתי יותר מדי. אולי קצת הפחדתי אותם עם הספרים שלי. לי ולבני גילי לא היו תחומי עניין משותפים, וכשגרים במקום קטן, אין לך לאן לברוח. עשרים האנשים שאת גדלה איתם, זה מה שיש לך".

פתח היציאה לעולם הגדול עבר דרך  תנועת הנוער "אחריי". "הגעתי לשם בדרך מקרה, ופתאום פגשתי בני נוער מבתי ספר ומיישובים אחרים באזור. דרכם גיליתי שיש אפשרות אחרת, ושאני לא חייבת להיצמד למסלול הרגיל שסוללים עבורי". מהתיכון היא המשיכה למכינת "גל", ובצבא שירתה כמפקדת טירונים בחיל חימוש וכסמלת מחלקה בחיל הים. אחרי השחרור למדה באוניברסיטת בן־גוריון לתואר ראשון בפסיכולוגיה וניהול ותואר שני בספרות.

עוד לפני "הרואה" היא הגישה ארבעה כתבי יד להוצאות, אך נדחתה שוב ושוב. "משהו בי לא הפסיק להאמין שזה יקרה בסוף. ידעתי שאני כותבת טוב, והיה ברור לי שיום אחד אהיה סופרת. אבל אחרי הצבא האמונה העצמית הזאת התערערה, והתחלתי לחשוב שאולי לא כל כך ברור שזה יקרה. אולי זה חלום ילדות מוזר שאני צריכה לשחרר".

יכול להיות שמקום המגורים שלך גרם להוצאות לא להתייחס אלייך ברצינות?

"אני לא חושבת. ייתכן שבקצה השני מישהו הרים גבה על היומרה של נערה צעירה מהצפון הרחוק להגיש כתבי יד, אבל לא נתקלתי ביחס חריג. כל כתב יד שנשלח, חזר עם מכתב סירוב סטנדרטי. עד שבניסיון החמישי, כנרת־זמורה־דביר אמרו לי כן".

"יש נטייה לזלזל בתרבות הנוער ובמי שכותב לנוער, אנשים חושבים שזה לא מספיק תובעני או מתוחכם. אני אומרת לך שכתיבת ספר נוער מורכבת וקשה לא פחות מכתיבת ספר למבוגרים. חבל שאין כמעט פרסים שמיועדים לז'אנר הזה"

הרעיון לטרילוגיית "הרואה" נולד בראשה ב־2018. "חברה שלי כתבה סיפור על אנשי זאב – זה ז'אנר רומנטי שמצליח מאוד בארה"ב, תחום שלם של ספרי פנטזיה למבוגרים על בני אדם שהופכים לזאבים. הרגשתי שאני גם רוצה לעשות משהו בסגנון, אבל אחרת. כך נוצרו האנימלים".

מה הדליק אותך בז'אנר הזה?

"אני מאמינה שהעניין שלי באנשי זאב מגיע מתוך העניין שלי בחריגות חברתית. יש דברים שלבני אדם אסור לעשות או שזה לא מקובל חברתית, אבל לזאבים מותר. בקונספט של אדם־חיה - הרעיון שאפשר להיות קצת פראיים, קצת לא־אנושיים - יש משהו מסקרן שמעורר הרבה מחשבה. הזאבים ספציפית מעניינים במיוחד, כי הם חיים יחד בלהקה ותלויים זה בזה. אצל הזאבים בטבע, גם זאבה יכולה להיות השלטת, ואהבתי את הרעיון שהגיבורה בספר שלי תהיה אישה".

ספרי הארי פוטר נתנו לך השראה בנושא הזה? גם שם יש אנימגוס, בני אדם שמשנים את צורתם לבעלי חיים.

"סדרת הארי פוטר הייתה משנת תודעה מבחינתי, אבל פחות בהקשר של האנימגוס. דרכה הבנתי שאפשר לבנות עולם שלם מאפס, ושאנשים יכולים להרגיש כאילו הם חלק מאותו עולם. ההשפעה וההזדמנות שיש באפשרות הזאת משכו אותי מאוד".

אחד הרעיונות הקסומים בסדרת "הרואה" הוא השמות שהאנימלים נותנים זה לזה, "שם הטוטם" ו"שם הזיווג", שנושאים משמעות מחייבת גם מבחינה רומנטית. מקבל השם חייב להישאר קרוב למי שהעניק לו אותו, אחרת ייחלש כוחו - עניין שיוצר בספר לא מעט מתחים. ועוד מאפיין של העולם שרקמה אטיאס: מי שמאוהב לא יכול להסתיר את אהבתו, שכן היא מתגלה פתאום במפץ של ניחוחות נחשי גומי.

הזיווג מחליט בשביל האדם, ולא להפך. נשמע כמעט כמו חתונה חסידית.

אטיאס מחייכת. "בעיניי יש משהו נחמד בכך שזהות האדם שאת אמורה לחיות איתו מונחתת עלייך משמיים. זה אפילו רומנטי מאוד, או כך לפחות חשבה יובל בת ה־15. מצד שני, זה מסרבל מאוד את שני הצדדים לקשר. אני אוהבת את הרעיון שבעולם האנימלים אי אפשר להסתיר ואי אפשר לשקר בענייני אהבה. היה לי כיף לשחק ולשבור את הכללים של העולם הרגיל".

*

בתוך עולמם של האנימלים, שמסתיר את קיומו מהחדחושים – כלומר, בני האדם הרגילים - מתקיימת אוכלוסייה נוספת: הרב־אנימלים, שיכולים לשנות צורתם לכמה חיות. הללו נתקלים ברתיעה ובחשדנות, ואף נאלצים לברוח לערי מקלט. "החברה האנימלית היא היררכית מאוד", אומרת אטיאס. "היא חייתית אומנם, אבל גם שמרנית. כשאתה חריג כל כך, ומפחד כל כך שיגלו אותך, אתה נאלץ להרחיק מעליך את כל מה שלא דומה לך. אפילו בתוך החריגים יש חריגים, כי אתה לא מעז לקבל שום דבר בקצה".

גם שאלת הנקמה מעסיקה אותה. תרז פוגשת אותה מקרוב דרך אדם אחר, אך מחליטה לא לתת לכאב להשכיח ממנה את האמפתיה. "החיים שלנו הם סך הבחירות שעשינו", מסבירה הנערה בספר, "לא הבחירות שאחרים עשו עבורנו, לא ההשלכות של המעשים שלהם".

הספר שחותם את הסדרה, "השינוי האחרון", אפל ועמוק מקודמיו. תרז כבר אינה אותה נערה שהתחילה את המסע. קרלוטה, מדענית חסרת רגש, לוכדת אותה ומנסה להשתמש באיכויות שלה בעל כורחה כדי להציל את בתה - שבהמשך מתברר שגם היא מנוצלת באכזריות. תרז חוזרת מהשבי, ומגלה יכולות מטרידות שהיא עצמה לא ידעה שיש לה. בהמשך נפתרות התעלומות שליוו את הסדרה: מי רצח את דניאל ומדוע, מי האדם שתרז אהבה כל הזמן בלי לדעת ומה הייעוד האמיתי שלה.

התגובות לטרילוגיה, מספרת אטיאס, מרגשות אותה עד דמעות. "הרבה נערות מספרות לי ש'הרואה' היה הספר הראשון שהן קראו, ובזכותו הן החלו לקרוא. בעיניי זה מטורף. אחרים סיפרו לי שאחרי 7 באוקטובר הם קראו את הספרים שלי, וזה עזר להם לעבור את התקופה הנוראית הזאת. כשמישהו בוחר לפנות אליי באינסטגרם או בווטסאפ ולכתוב דברים כאלה, זה הכי מחמיא שיש.

"מחמאה גדולה נוספת מבחינתי היא כשבני נוער מספרים שהם קוראים בסתר עד שתיים בלילה. אני רוצה שילד יבקש מאימא שלו, 'רק עוד דף אחד ודי'. ובעיקר הייתי רוצה שהם יצליחו לזהות את עצמם בתוך הדמויות. קוראות אומרות לי: 'סוף־סוף יש גיבורה שנראית כמוני - בשם, בצבע, בצורת ההתנהגות שלה'. זה משהו שחסר לי מאוד כילדה, לא היו כמעט דמויות 'כמוני' בספרות הישראלית".

לחלק מהגיבורים שלך נתת שמות משפחה מזרחיים.

"נכון, וזה היה מכוון. הרי בסופו של דבר את מתכתבת עם המקום שממנו באת, ורציתי להנכיח את השמות האלו. יש בספר שבטים בעלי שמות אשכנזיים ויש שבטים שהשמות שלהם מזרחיים, מתוך מטרה להציב בסיפור את הישראליות המגוונת. הבחירה למקם את העלילה בבאר־שבע באה מתוך ההיכרות העמוקה שלי עם העיר הזאת, וגם מתוך רצון שהכול יקרה במקום פריפריאלי".

ברשימת התודות שבספרה הראשון של אטיאס מוזכרת הסופרת מאירה ברנע־גולדברג, היוצרת של ספרי "כראמל", שמלווה אותה בתהליכי הכתיבה. "הכרנו בסדנת כתיבה של מאירה, והיא מדהימה. בשבילי היא השראה שמלמדת איך להיות סופרת בישראל. אני לא יודעת אם זה יקרה, אבל אני מקווה שיום אחד אגיע לרמה שלה. היא באמת מגשימה חלומות. יש בה וייב משמח מאוד, וכשהיא מתלהבת ממשהו - רואים את זה מיד".

אילו עצות זהב היא נתנה לך?

"המון. אחד הדברים הכי יפים אצלה הוא היחס לכל הקוראים, כל הזמן. היא עונה להם, היא בקשר איתם. זה משהו שלמדתי ממנה, להגיב ממש לכל נער ונערה שפונים אליי. אני משתדלת מאוד להיות נגישה ובערוץ ישיר".

ועכשיו, כש"הרואה" סיימה את המסע שלה, לאן ממשיכים מכאן?

"מתחילים מחדש", צוחקת אטיאס. "אני כותבת סדרה על מכשפות בעולם שמעבר לנהר הסמבטיון. תהיה שם מכשפה יהודייה שמתאהבת בשד, וזה כמובן לא מסתדר ביחד. יש למה לחכות".

בינתיים, כמו כל סופרי ישראל, היא מנצלת את תקופת שבוע הספר וחודש הספר העברי כדי לחתום על ספרים ולנסות להגדיל את היקף המכירות, בתחום שלא קל לשרוד בו מבחינה כלכלית.

מה דעתך על היחס לסופרים בישראל?

"לא פשוט להיות כאן סופרת, ויש לי ביקורת ספציפית על היחס לספרי נוער. אני חושבת שצריך לתת להם הרבה יותר מקום. יש נטייה לזלזל בתרבות הנוער ובמי שכותב לנוער, אנשים חושבים שזה לא מספיק תובעני או מתוחכם. אני אומרת לך שכתיבת ספר נוער לא פחות מורכבת וקשה מכתיבת ספר למבוגרים. חבל שאין כמעט פרסים שמיועדים לז'אנר הזה. צריכים לעודד אותו יותר".