פולין תחת כיבוש הנאצים. 1941. בכיכר הגטו מתאספים היהודים מול ראש היודנראט בגטו לודז', מרדכי חיים רומקובסקי, שבקול רם פונה אליהם בבשורה שאי אפשר לעכל. עליו לספק לנאצים רשימה בת 20 אלף שמות, ובה יופיעו הזקנים, החולים והילדים, שיישלחו למותם ובכך "יצילו" לעת עתה את שאר היהודים בגטו. "באתי כמו גזלן, לקחת מכם את היקר ביותר לליבכם", נאם רומקובסקי אז. "לא שיערתי מעולם שידיי שלי ייאלצו להגיש את הקרבן למזבח. אבל בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידיי ולהתחנן, אחיי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואימהות... תנו לי את ילדיכם!".
המונולוג המחריד הזה של רומקובסקי קם מחדש בהצגת הרפרטואר של תיאטרון בית ליסין בשבוע שעבר, כשהשחקן נתן דטנר נכנס לנעליו של משתף הפעולה הנודע לשמצה מגטו לודז': המחזה "בשם הילדים", פרי עטה של המחזאית, היוצרת והמשפטנית אורי אגוז, שעתיד לעלות בעונה הבאה של התיאטרון, מתאר את 48 השעות שבהן החליט רומקובסקי להסכים לאקציה, כשנגדו נאבק לייב, בחור יהודי צעיר המסמל את מאמץ ההצלה.
"כתיבת המחזה הזה הייתה ממש שליחות בעיניי", אומרת אגוז. "התחושה של חיים שהיו ונעלמים בחטף היא משהו שאנחנו מכירים מקרוב, מ־7 באוקטובר וגם עכשיו בזמן המלחמה. האקראיות הזו, למשל כשלפני הפסקת האש חיילים עלולים להיהרג, ובהפסקת האש 'חייהם ניצלו', למרות שגם זה כבר לא בטוח, תמיד העסיקה אותי".
ביום אחד, הגטו דמם מרעש של ילדים. לודז', 1941 | צילום: גטי אימג'ס
סבה לייב נולד בלודז' בשנת 1926, הבכור מחמישה אחים, בן למשפחה מחסידות גור. אחרי ששרד את ההשמדה באושוויץ חזר לחפש את משפחתו בין חורבות העיר, וגילה שכולם נספו. הוא מצא את הלה לבית גלטמן, גם היא ילידת לודז' שחיפשה לשווא שרידים ממשפחתה, והשניים התחתנו, עלו לארץ והצמיחו אילן משפחתי מרובה ענפים. אבל את הצד ההרואי של סבה, המשמש כהשראה לגיבור המחזה, גילתה אגוז רק לאחר פטירתו. במהלך האקציה – שהנאצים כינו "שפרה" – הוטל עוצר על הגטו, כדי שהמשטרה היהודית של רומקובסקי תמסור את כל הרשומים ברשימה. חלק ממי שהבינו את היעד האמיתי של האקציה נעזרו בלייב, שפעל עם משפחתו רבות כדי להציל את כל מי שאפשר.
מי שנשלחו – 15 אלף ילדים, קשישים, חולים ומחוסרי עבודה – נרצחו במחנה חלמנו. "השמועות היו ששולחים אותם לעבוד, אבל אני חושבת שכבר אז הם הבינו שזה לא בדיוק הסיפור", אומרת אגוז. היא מספרת כיצד סבה, נער בעצמו, הפך לנקודת מפלט: "סיפרו לי שאמא של בן דוד של סבא שלי כבר העלתה אותו לעגלה שיצאה מהגטו, אבל אז במהירות דחפה אותו החוצה ואמרה לו 'רוץ ללייב לויט'. הוא הגיע, וסבא שלי, בן 15, משך אותו בחבל אל הבית פנימה. המשפחה שלו גרה קרוב לשער היציאה מהגטו, והיא הסתירה הרבה ילדים. את זה גיליתי רק אחרי שהוא נפטר. כשהייתי בחתונה גדולה בצד החסידי של המשפחה, לקחה אותי מישהי הצידה ואמרה לי 'את רואה את כל הציבור הזה? הם פה בזכות סבא שלך'".
בתור נכדה, שמעת ממנו על כל זה?
"סבא שלי היה מספר לנו את הסיפורים מהשואה סביב שולחן השבת, כשכולנו סביבו, ותמיד בחיוך, בקול נינוח. בדיעבד אני מבינה שהוא לא רצה לרדת לפרטים, רק ללמד אותנו מסר לחיים. לכן הוא תמיד דילג על הקטעים הקשים. הוא סיפר שלא היה להם מספיק אוכל, אז הם היו מתחלקים. פעם המשטרה היהודית עצרה אותו ואמא שלו בכתה והתחננה שישחררו אותו, אז הוא תיאר את זה כ'היא בכתה, כמו כל אמא יהודייה שרוצה שישחררו לה את הילד, אבל אחרי זה חזרתי והכול היה בסדר'. פעם הוא סיפר לנו, שוב בחיוך, שבתור ילד הוא ניסה לברוח מהרכבת וירד מתחת לקרון. תפסו אותו והעמידו אותו בין הסוסים בתחנה, והורו לו לעבור בין הסוסים בזמן שהם בועטים בו. הוא סיכם את זה ב'טוב, סוסים לא אוהבים שהולכים להם בין הרגליים. זה לא היה רעיון טוב'".
הוא ניסה לשמור עליכם?
"זה היה מאוד טראומטי בשבילו, אבל הוא ניסה ללמד אותנו מסר: בכל מצב יש לך בחירה, ואתה יכול לשרוד גם כשקשה. רק כשהייתי מבוגרת הסיפורים האלו קיבלו תפנית מבחינתי. הייתי בת 16, וסבא שלי ראה ילדים מתרוצצים מולו, ופתאום מלמל 'איך אפשר היה לקחת את כל הקינדערלך?'. זו בעצם הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור על השפרה. ועם הזמן הבנתי שלא מכירים את הסיפור על ה־20 אלף האלה שהלכו ביום אחד. הרגשתי שאני חייבת להיות זו שתספר. כשאספתי חומרים למחזה, ראיתי כרוניקה אחת שמתארת איך הגטו דמם מרעש של ילדים. גטו שמכיל 200 אלף תושבים ופתאום דממה ברחובות".
דמותו של רומקובסקי מקבלת מקום נרחב במחזה. במקומות הרבים שההיסטוריה לא תיעדה, אגוז התאמצה ובנתה עבורו עולם שלם: מערכת יחסים מורכבת בינו ובין מנהל הגטו הגרמני או צד מלא רגש שנובע מהקשר עם רגינה, אשתו. "בסוף צריך להבין את המניע של כל דמות שאתה כותב", היא מסבירה. "יש שתי דרכים לספר אירוע כזה: אפשר לקחת חירות אמנותית ואפשר להיצמד לאמת. אני מאמינה בהיצמדות לאמת. הוספתי פה ושם, אבל שמרתי על היחס המעשי של רומקובסקי לאירוע של השפרה. הוא ציין שאימהות יכולות ללדת עוד ילדים, ושזה כמו להשליך משקל עודף מאונייה, ולכן בעצם הגיוני להקריב אותם".
קו המחשבה שלו, לדבריה, היה ש"הוא הפך הכול לעסק. הדרך שלו לשמור על יהודי הגטו הייתה להפוך את הגטו למפעל ייצור. עוד ועוד דירות הפכו למפעלים קטנים, בעיקר של תפירה. בשלב מסוים, רוב מדי הגסטאפו נוצרו בגטו לודז'. אבל זה פעל נגד היהודים: לא היה מקום בדירות והוא לא שילם להם מספיק כסף. היה שם רעב עצום. רומקובסקי קידש את המילה 'פרודוקטיביות'. סבא שלי סלד מהמילה הזו".
20 אלף סרטונים
כשההצגה עלתה לראשונה, היא הרגישה איך הקהל יושב דרוך במקומו. "ידעתי כבר אז שאי אפשר לצפות בהצגה בלי לחשוב על 7 באוקטובר", אומרת אגוז. "סיפורים מהשואה, קשים ככל שיהיו, תמיד נראו לנו כדבר רחוק, וטוב שכך. אבל היום אנחנו יכולים להבין מה זה כפר יהודי שנשרף באש. מה זאת ילדה יהודייה שמתחבאת בארון ומולה הגופות של ההורים שלה. זו כבר לא היסטוריה שצריך לדמיין״.
מטפחת בבית ליסין. אגוז | צילום: אריק סולטן
אגוז חברה ב"פורום דבורה", המכנס נשים בעלות מומחיות בתחומי הביטחון הלאומי ומדיניות החוץ ו"משווק" אותן לראיונות בתקשורת, כדי לעודד שוויון מגדרי בפאנלים בתקשורת. אחרי 7 באוקטובר היא קיבלה פניות רבות מעיתונאים זרים ומהנציבות האזרחית לפשעי חמאס, ונקראה לדגל כדי להשתתף בדיווח על הפגיעות המיניות וההתעללויות שבוצעו כחלק מהמתקפה. "בדיוק ילדתי, ולא ראיתי איך אני מסוגלת להיחשף לכל העדויות האלו והסרטונים, תוך כדי שאני מטפלת בתינוקת", היא מספרת. "בכל זאת היה לי ברור שאשתלב במאמץ הזה. אני זוכרת שהשתתפתי בדיון של הוועדה למעמד האישה באו"ם, הצגתי להם את הפגיעות המחרידות שהיו. זה היה בזום, ולקחתי מישהי שבינתיים תהיה עם הבת שלי ותרגיע אותה. תוך כדי הדיון שמעתי אותה בוכה ובוכה, והרגע שלי לדבר הלך והתקרב. אז בסוף הגבהתי את המחשב כך שיראו אותי רק מהצוואר ומעלה, ולקחתי אותה בידיים. היא נרגעה מיד. הרגע הזה, שאני מתארת את האירועים לנציגים מחמישים מדינות בזמן שאני מחזיקה את התינוקת שלי, הייתה בלתי נתפסת".
כדי לספר על הפגיעות נאלצה אגוז לצפות בסרטוני הזוועות כמה וכמה פעמים, ולהתמקד ברגעים שקשה להעלות על הדעת. את החוויה הזאת היא הופכת היום למסקנות חד־משמעיות. ״יש ארכיון דיגיטלי עם 10־20 אלף סרטונים שהייתי אמורה לראות ולקטלג ולהראות, כדי שאף אחד לא יוכל להגיד שזה לא קרה", היא מספרת. "קשה לחיות עם זה. הבן זוג שלי אומר לי שאני לא יכולה כל הזמן להיות עם הראש בסרטונים האלה. אז הנה, אני משתדלת לא להיות שם כל הזמן. אבל זה כאילו הורידו לי מסכה. השתדלתי לחשוב שאנחנו חיים בעולם מתוקן, והראו לי את המציאות כמו שהיא״.
את מרגישה שרוב הציבור עדיין לא רואה את המציאות כמו שהיא?
"אני חושבת שאנחנו כרגע מדחיקים. כאילו לא למדנו כלום. כשמפנים מבט לאחור, אל 7 באוקטובר, קל לתהות איך נפלנו לקונספציה הזו. אבל בעודנו מדברות נולדות אשליות חדשות, מול חיזבאללה, איראן ואפילו חמאס. אף אחד מאיתנו לא רוצה בעוד כמה שנים לשאול את עצמו שוב איך זה קרה. איך שוב נתנו לזה יד. זה קשה מאוד, וזה בסוף מה שמוליד אצלי את רגש המחויבות, ואת האחריות לכתוב. אין ברירה אחרת, כי אם לא נציף את מה שקורה הגלגל יחזור על עצמו.
"לפעמים אני חושבת מה סבא וסבתא שלי היו אומרים על 7 באוקטובר", הקול שלה נחנק לרגע. "המסקנה שלי היא שלא עלה בדעתם אירוע כזה בארץ. סבא שלי לא דמיין לרגע שאני או אחד הילדים שלי עלולים להיחטף יום אחד. אבל זה היה עלול לקרות, כמו שזה קרה לחטופים עצמם. כשמבינים את זה, מבינים את גודל השעה ואת העובדה שהמחויבות שלנו היא לדאוג שהנכדים שלנו לא יעברו את מה שאנחנו עברנו".
בסדרת סיפורים שכתבה אגוז, ״קשת אחים״, מופיעה דמות שיושבת מול הסרטונים הנוראיים, ממש כמותה, בזמן שמהטלוויזיה שלידה בוקעות צעקות: "אלה בוגדים ואלה מסוכנים". דרכה ממחישה אגוז עד כמה חשוב בעיניה להניח את המחלוקות בצד. ״הדמות שכתבתי שומעת את ההאשמות והקללות תוך כדי שהיא צופה בסרטוני הזוועות, ופשוט נחרדת", היא אומרת. "מחבלי הנוח'בה עשו מעשים שקשה לעכל. אסור, אסור, אסור שזה יקרה שוב. אנשים לא מבינים את זה כשהם צורחים זה על זה 'אחים לנשק', או 'קפלניסטים'. אני חושבת שאנחנו מתבלבלים בשאלת האויב האמיתי והופכים מוסדות וגופים שלמים לאויבים. למרות שהייתה לנו כזאת תזכורת״.
יש מחלוקות מהותיות.
״אני חושבת שזה נובע ממקום אחר. לפני שסבא שלי נפטר היה לנו ריב שטותי, ולא הצלחתי להבין איך זה קרה. חברה שלי שהיא מטפלת הסבירה לי שלקראת פרידה נוצרים חיכוכים, כדי שלא ניגע בכאב. אני חושבת שזה מה שקרה גם לנו. חווינו כאב גדול שאנחנו לא רוצים להתמודד איתו, אז אנחנו רבים בינינו לבין עצמנו. אי אפשר לעכל את זה שלפני שלוש שנים, כמה קילומטרים מפה, אנשים נרצחו ונאנסו, והיום אנחנו יושבות בבית קפה בביטחון. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לריב. אני אומרת את זה באמת, זו לא סיסמה. נכון שיש מחלוקת על ועדת חקירה או על בית המשפט והתפקוד שלו, וזה בסדר. אבל אנחנו מתנהלים כרגע כאילו לא היו השלכות ל־7 באוקטובר וכל אחד נשאר בתוך העולם שלו. זה חייב להשתנות״.
תנודה אמונית
אורי אגוז, בת 53, היא אם לשני ילדים משלה ועוד שני ילדים מנישואיו הראשונים של בעלה, אבי. היא נולדה בשכונת כבביר בחיפה וגדלה במשפחה מסורתית. את שירותה הצבאי החלה במסלול העתודה במשפטים, וממנו צמחה לקריירה ענפה בפרקליטות הצבאית. לאורך השנים כיהנה כראש הסנגוריה הציבורית של זרוע היבשה ופיקוד הדרום, כעוזרת התובעת הצבאית הראשית וכשופטת בעבירות טרור בבית המשפט הצבאי ביהודה ושומרון. כיום היא משרתת כסגן־אלוף במילואים ביחידת הדין הבינלאומי, ומשמשת כמגשרת וכמנחת צדק מאחה.
נדרשת מערכת משפט חזקה כדי לטפל ברוצחים. ימנו זלקה ז"ל | צילום: יוסי אלוני
במקביל לעשייתה המשפטית והציבורית, אגוז מטפחת קריירה אמנותית עשירה. היא בעלת תואר שני בהצטיינות בבימוי ובתסריטאות מאוניברסיטת תל־אביב, הייתה לקטורית ודרמטורגית בתיאטרון הקאמרי, והשתתפה בהקמת ארגון הבמאים הישראלי ובניהול אמנותי של פסטיבלי קולנוע. עם יצירותיה הבולטות בתיאטרון נמנים המחזות "זאקופנה שלי", "מבדולח לעשן" ו"חובת דיווח", ואליהם יצטרפו בקרוב "נקודת רתיחה" והמחזה החדש "בשם הילדים".
אגוז תמיד חיה בתפר בין העולמות, וניהלה דיאלוג מתמיד עם הדת: ״בגיל מוקדם יותר היה שלב של התרחקות ולאחר מכן התקרבות. לא פעם גם זרקו לי ׳את לא באמת דתייה׳. אני זוכרת הרבה שיחות עם סבא שלי על זה: הוא עצמו הפך למסורתי בגלל מה שעבר. הסיפור שלו עורר גם אצלי קשיים. איך דברים כאלה קורים בעולם של אל מלא רחמים?"
7 באוקטובר העלה שוב את השאלה הקשה?
״המון שאלות. היום אני מכירה את התשובות, אבל עדיין חושבת שכל מי שמנהל אורח חיים דתי נע על התנודה הזו של שאלות אמוניות כל הזמן. זה משהו שנמצא בפנים״.
כשעלתה לבמת בית ליסין כדי להציג את המחזה בהצגת הרפרטואר של התיאטרון, אגוז בלטה בין כל הנואמים. כיסוי הראש והחצאית עוררו גל של סקרנות למראה מי שלכאורה נראית אורחת בעולם הבמה התל־אביבי. אבל בפגישתנו שבוע לאחר מכן, אגוז מספרת שתמיד מצאה את עצמה שייכת גם בעולם הזה. ״אני חושבת שיש היום רצון לתת מקום לעוד קולות״, היא אומרת, ״ויש יותר פתיחות לאנשים שונים בנוף. זה תהליך שהתחיל עוד לפני 7 באוקטובר וצבר תנופה. פתאום יש מקום להבין את הכאב של הצד השני. זה הבסיס שאני מרגישה ומתוכו אני מנסה למצוא את המקום שלי״.
מתפקידה כמורה לתאטרון בבית הספר למשחק "לחישה" המגזרי וגם בניסן נתיב הירושלמי, אגוז טוענת בביטחון שהתיאטרון מגשר בין הפלגים בארץ - אם רק נותנים לו הזדמנות. ״זה עוד תחום שבו אתה מתחבר במהירות לבני האדם שאיתך, בלי קשר לסטיגמות", היא אומרת. "כמו במילואים, כשבאותו הטנק ישבו קפלניסט ונער גבעות, הם יכולים להפוך לאחים. גם אם אתה לא מתחבר למגורים בשומרון, או למחאות בתל־אביב, בני אדם מתחברים לבני אדם ועוברים תהליך. אני באופן אישי חושבת שאחרי 7 באוקטובר, רוב הישראלים כבר חושבים אותו הדבר״.
הצורך לצלול אל המקומות האפלים ביותר של טבע האדם לא נשאר רק בעבר. כמי ששירתה כתובעת צבאית, יצירותיה תמיד התכתבו עם המציאות הפלילית והביטחונית. בימים אלו היא מסיימת לפתח את המחזה ״נקודת רתיחה", המתמקד בסיפורו של נער שנחשד בדקירה ומנסה להימלט יחד עם חבורתו. העלילה נכתבה שנים לפני רצח ימנו זלקה ז"ל. בעקבות שירותה בצה"ל כתובעת צבאית באזור עזה, כתבה סדרת טלוויזיה ששמה ״דיני נפשות״, שהגיבורה שלה נדרשת להעמיד לדין לוחם שנחשב לגיבור; היא כתבה את הסדרה לפני התפוצצות פרשת שדה תימן. ״אני מקווה שאצליח להעלות את הסדרה בקרוב, ולהסביר מה עובר תובע צבאי, מה קורה במערכת המשפט הצבאית. לא קל להעמיד לדין אדם מהמערכת שלך".
בגלל פרשות כמו שדה תימן, בין השאר, הציבור מאבד אמון במערכת המשפט. "זה כואב לי", אומרת אגוז על אובדן האמון הזה. "עיקר העיסוק של המערכת הזאת הוא לוודא שלא יסתובבו חופשי אנשים שאתה לא רוצה ברחוב. פדופילים, או הנערים שדקרו את ימנו זלקה ז"ל, סוחרי סמים או עבריינים. עם כל אלה הפרקליטות אמורה להתמודד, כדי שהציבור לא יתמודד איתם. בשוליים יש אירועים שנויים במחלוקת. אבל השיח שמערער מוסדות משפט וחוק, או בכלל מוסדות ממלכתיים, עושה נזק. פתאום מערכת המשפט הופכת לאויב. יש בעיות וצריך לפתור אותן, אבל איזו תועלת תבוא אם נכרסם את היסודות שאנחנו חיים עליהם?״
ואיפה האחריות של מערכת המשפט עצמה?
"למערכת המשפט יש הרבה אחריות, וגם להנהגה. מערכת המשפט בנויה על איזון בין ערכים, ואני חושבת שבמצב הנוכחי צריך לתת יותר משקל לערכים שחשובים לחלק גדול מהחברה והיום לא מקבלים מספיק ביטוי. לשופטים יש חובה להיות קשובים לציבור, והיו דברים שהיה אפשר לפסוק בהם אחרת ולהכריע אחרת, לדעתי״.
כשהייתה שופטת בבית המשפט הצבאי ביהודה ושומרון בחרה אגוז לעשות תואר שני דווקא בבימוי וכתיבה באוניברסיטת תל־אביב. המעבר ממשפט ליצירה הוא מבחינתה טבעי, כי שני התחומים עוסקים במילים. ״עוד כשהייתי קצינה ברצועת עזה, הייתי צריכה להביא במילים מדויקות מונולוג פנימי של קורבן", היא אומרת. "היה לי חשוב שמי שקורא את זה יבין מה אותו אדם עבר. יש תיקים שאני זוכרת עד היום, שהתרכזתי בלתאר את מה שהקורבן עבר, ואיך להביע בדיוק את המילים האחרונות שלו. אני מבינה שיש מרחק, אבל בתחום הפלילי בסופו של דבר את מנסה להבין מה התרחש. לראות את התמונה, לזהות מה חסר, להביא נקודות מבט שונות. לחבר את החלקים של הפאזל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il