לפני שבועיים, כשהיא כבר בחודש השביעי להריונה, מיתר אוסטר־עיני עברה לידה שקטה. "משהו באובדן ההיריון הזה החזיר אותי לחוויית האובדן של אחי איתן, לפני שנה וחצי", היא אומרת. "נכון שזה שונה ב־180 מעלות, וביותר ממובן אחד. כאן אין מישהו שאני מתגעגעת אליו. לא הכרתי אותו. ולאיתן, לאיתן אני מתגעגעת מאוד.
"כמה ימים אחרי שאיתן נהרג, אמרתי לעדו בעלי שאני חושבת שמיתר שהוא הכיר עד היום מתה. שאני לא יודעת אם יהיו לי עוד ילדים" - לבד מקמה, שהייתה אז בת חודשיים. "לא הצלחתי בכלל לדמיין את החיים ממשיכים בלי שאיתן נוכח בהם. שנה וחודשיים אחר כך גילינו על ההיריון הזה. וגילינו שזה בן. הייתה שמחה גדולה. זה היה אמור להיות האחיין הראשון במשפחה אחרי שאיתן נהרג".
וגם עכשיו, כששניהם אינם, קשת הרגשות נמתחת על כל צדדיה. "מצד אחד הכאב צף מחדש, ומהצד השני, משהו בדמות של איתן נותן לי כוח. כמו שאני מאמינה שבהרצאות ובשיחות שלי עליו אני הופכת לכלי שדרכו האור של איתן יכול לצאת לאחרים, כך גם הוא משמש עוגן בשבילי. אחרי הלידה השקטה ממש הרגשתי שהוא אומר לי שצריך לקום. שזה כואב מאוד, שזה קשה, אבל יש דברים לעשות ולכן צריך לקום ולהמשיך. גם בחוויה הזאת הוא היה נוכח. וגם חסר. ומכולם, הכי הייתי רוצה לדבר איתו על זה. שהוא יבוא וייתן לי חיבוק".
"ראיתי איך איתן פשוט לא נשחק. זה עדיין עוזר לי". לוחמי צה"ל בדרום לבנון | צילום: דו"צ
לא מובן מאליו, כשמדובר באח צעיר.
"הוא באמת היה משהו אחר. היינו צמד מאז שהיינו ילדים. בכל התמונות שלי מהילדות איתן ואני ביחד, אין לי כמעט תמונות לבד. וככל שהוא גדל, ונהיה גבוה וחסון ובריון, ויותר ויותר נשאתי אליו עיניים, היה לי נחמד שעוד יש כמה תחומים שבהם אני זו שמייעצת לו. כמו דייטים, או מה ללבוש.
"כשהלכתי לידו, הרגשתי במקום הבטוח בעולם. הרגשתי גאווה. ולא רק אני, כולנו היינו גאים בו. היינו צוחקים על זה במשפחה, עוד הרבה לפני שהוא נהרג - שאנשים יכולים לשאול אותנו כל דבר, אפילו מה השעה, ואנחנו נענה שאנחנו אחים של איתן אוסטר. צחקנו על זה גם בימי הכמו־שבעה שישבנו". "כמו־שבעה", כי איתן נפל בערב ראש השנה תשפ"ה, והחג קטע את ימי השבעה ההלכתיים. "לאנשים שבאו לנחם אמרתי שהוא באמת היה כזה מיוחד, כזו דמות, ואני מבטיחה להם שעל אף אחד מהאחים שלי לא הייתי אומרת את זה. אפילו שאלתי את אביתר, מול כל הסיפורים על איתן, מה בכלל יספרו בשבעה שלי. הוא אמר: 'אל תדאגי, נגיד לכולם שמיתר הייתה בחורה טובה, ושהיא הייתה אחות של איתן. ואז נספר על איתן'".
סרן איתן אוסטר, מפקד צוות ביחידת אגוז של עוצבת הקומנדו, נפל בקרב גבורה באל־עדייסה בלבנון. איש צעיר, יפה תואר ולב. אדם ערכי ונחוש, רגיש וגם עקשן, חדור תודעה היסטורית ותחושת אחריות עמוקה, אוהב ואהוב מאוד. את דרכו האישית, ששאפה תמיד מעלה, הוא עיצב לאור דמויות לוחמים ומנהיגים מתולדות עם ישראל. הסטטוס הקבוע שלו בוואטסאפ, מאז כיתה י"א, היה ציטוט של מוש זילברשמידט, מפקד גוש עציון במלחמת העצמאות: "מה אנו ומה חיינו, העיקר הוא המפעל בו אנו חיים, נכה באויב בכל מקום... תשובתנו נחושה – נצח ירושלים".
איתן היה השביעי משמונת ילדיהם של יעל ודב אוסטר מרעות. מיתר, 27, היא השישית. אביתר, כמעט 32, הוא החמישי. שלושתם יחד היו חבורה שהדבק המחבר אותה חזק אפילו יותר מהדבק הכללי שמצמיד היטב את כל האחים לבית אוסטר. "הקשרים הפנימיים שלנו, כל השמונה, הדוקים מאוד", מתאר אביתר. "האחים שלי הם בלי ספק מעגל הזהות הכי מרכזי בשבילי. אלה האנשים שדעתם עליי חשובה לי, האנשים שארצה להתייעץ איתם, שיהיה לי כיף לצאת איתם.
"הייתה תקופה שאיתן, מיתר ואני היינו כבר גדולים יחסית, סוף תיכון ומעלה, אבל עוד לא היינו הורים, וכך נוצרה בינינו קרבה מיוחדת. היה לנו גם הומור דומה. תכננו לטוס לחו"ל שלושתנו, מה שאף פעם לא התממש. התכנון האחרון היה לטוס כשאיתן ישתחרר. הייתה לנו קבוצת ואטסאפ שנקראה 'רומא לא מחכה לי', כי לשם היינו אמורים לטוס בטיסה הראשונה מני כמה שלא יצאו לפועל. זו הקבוצה שהכי שמחתי לקבל בה הודעות".
עוד כתבות בנושא
מאז שאיתן איננו, האח והאחות מקדישים חלק ניכר מזמנם כדי להציב יד לדמות יוצאת הדופן שאבדה. בימים אלו רואה אור הספר "מי שיש לו למה" (הוצאת סלע מאיר), שכתב אביתר יחד עם הסופר ואיש התוכן נחום אבניאל. מיתר הקימה עמותה, "רוח איתן", והיא המנכ"לית שלה. "הקמתי את העמותה כחודשיים אחרי שהוא נהרג. הרגשתי שחייבים לעשות משהו, שלא יכול להיות שהמציאות תמשיך כרגיל. שזה חוסר רק לא ברמה האישית, אלא ברמה הלאומית.
"איתן לקח את המשימה הלאומית כאישית. דאגתי לו מאוד לכל אורך המלחמה, כי היה ברור לי שהוא יהיה ראשון, שיחתור כל הזמן למגע. ובכל פעם שהפחד התגבר יותר מדי, הייתי אומרת לעצמי שלא ייתכן שמישהו כמו איתן ייהרג, כי הוא הרי מיועד להוביל, להיות מנהיג, להיות ראש ממשלה. לא ייתכן שהוא לא יהיה. עדו בעלי תמיד אמר שהוא יעזוב את העבודה שלו כשאיתן ישתחרר, ויעשה מה שצריך כדי לקדם אותו לראשות הממשלה. למען האמת, לא נראה לי שהכיוון של איתן היה פוליטיקה. אבל הייתי משוכנעת שכך או אחרת, הוא עוד יוביל".
צילום: אריק סולטן
העמותה, היא אומרת, לא נועדה להנצחתו של איתן דווקא, אלא ליטול משימה בהשראתו. "הרגשנו ש־7 באוקטובר החזיר לקדמת הבמה את הסיפור הציוני וחיבר אותנו שוב לערכי דור המייסדים, דור תש"ח. העמותה עוסקת בחינוך - לתלמידי י"ב, למכינות, לקורס קצינים. השאיפה היא להפוך למרכז שעוברים דרכו כדי לחזק את ה'למה' שבזכותו אפשר לעמוד בכל 'איך'".
הדמות של איתן מופיעה בהדרכות של התוכנית, לצד דמויות מתש"ח ומחרבות ברזל. "אנחנו רואים כל הזמן שאלו אותם משפטים שנאמרים, אותם ערכים, אותו חיבור", אומרת מיתר. ולכן, היא שבה ומדגישה, זה לא רק האובדן האישי, אלא הסיפור הקבוצתי. היעדרם של מי שהיו יכולים לעמוד בראש, לולא דרשו מעצמם לרוץ למעננו ראשונים אל תוך האש. המנהיגים שכמעט היו, הדובדבנים על קצפת הדור. "בשבת האחרונה של איתן בבית, צחקנו עליו הרבה", היא מספרת. "בצבא רצו מאוד שהוא ימשיך לקורס מפקדי פלוגות, ואיתן אמר שהוא בחיים לא יחתום קבע, אלא אם יגידו לו שזה ממש חשוב לביטחון המדינה. אז צחקנו, כי היה ברור שזה מה יגידו".
הכאב מקרב
אביתר אוסטר שירת לא מעט שנים במערכת הביטחון. הוא נשוי לחן ואב לעברי, ובימים אלו עובד בחברה אזרחית בעלת אוריינטציה ביטחונית, שהמנכ"ל שלה הוא אודי אוסטר, הבן השלישי במשפחה. כמעט כל האחים הם בעלי דרגות קצונה, אך למעט איתן, כולם שירתו בתחומי הטכנולוגיה והמודיעין. רק הוא היה לוחם קרבי.
כשאביתר נשאל מדוע החליט לכתוב ספר, הוא מתנצל מראש על שהמילים שלו אולי לא משקפות את עומק דמותו של אחיו. "זה מוזר שאח גדול אומר את זה על אח קטן, אבל בשלב מסוים ממש הערצתי אותו. הייתי מעביר לכל החברים שלי את הסרטונים שהוא שלח. איתן היה באמת האדם הכי טוב שהכרתי, וגם היינו קרובים מאוד. מכיוון שאחרי 7 באוקטובר הייתי במילואים במשך תקופה ארוכה, הייתי חשוף להרבה מהדברים והייתה לנו שפה משותפת לדבר על החוויות הצבאיות. הוא הרגיש בנוח לשתף אותי בדברים שלפעמים לא רצה לספר להורים, כדי לא להדאיג אותם.
"העיקר הוא המפעל בו אנו חיים". סרן איתן אוסטר ז"ל בימי הלחימה בחאן־יונס | צילום: באדיבות המשפחה
"כשאיתן נהרג, זה היה באופן טבעי שבר נורא לכולנו, וכל אחד הושפע מזה בצורה אחרת. אבל ברוך השם, אף אחד מאיתנו לא לקח את זה לתהומות, לשקיעה בדיכאון ולחוסר טעם בחיים. זה מלווה אותך, אתה נע בין להצליח לעשות דברים אחרים ובין האפשרות לשקוע. וכשרציתי לשקוע, הגיעה התאונה של אליק. זה זרק אותי מיד לפעולה".
אליק (אליקים) אוסטר, האח הבכור, איש היי־טק וגם כותב מוכשר, נפצע קשה בתאונת דרכים שבועות ספורים לאחר נפילתו של איתן. הוא רכב על אופניו לבקר בקברו של אחיו בהר הרצל, ומיניבוס פגע בו. "לא משנה אם רצית לרחם על עצמך ולשקוע במחשבות על כמה נורא לחיות בלי איתן – באותו רגע נדרשת לפעולה", ממשיך אביתר. "היינו במשמרות 24/7 בבית החולים. כמה חודשים אחר כך, כשבפעם הראשונה עשיתי איזו עצירה, הרגשתי שיש כמה דברים שאני צריך לשפוך, גם אם אני לא איש כותב מטבעי. ראשית, החוויות שלי במלחמה. שנית, יש לי קובץ טקסט פתוח שאני כותב בו כל זיכרון רנדומלי שיש לי מאיתן. עם פאנץ', בלי פאנץ', סתם תמונה שעולה מול העיניים. כל מה שיש - אני כותב. ולצד שני אלה, הרגשתי שאני חייב לכתוב על הדמות שלו. במשך השנים עבדתי מקרוב עם הרבה אנשים שאני מעריך, אנשים טובים מאוד, אבל איתן היה משהו אחר.
"ניסיתי, בהתחלה בשביל עצמי, לאפיין מה בדיוק הדבר הזה. איך זה קורה. איך איתן היה איתן. הרי הכרתי אותו כל חייו. כשהוא היה בן שמונה ואני כמעט בן 15, הוא לא נראה לי מיוחד. ילד מצחיק ומוכשר וחכם שהתמודד עם חרדות ואתגרים, עדיין לא אגדה. אבל בהמשך ידענו שהוא מיוחד מאוד, עוד בחייו. מתוך הדבר הזה קיוויתי לעשות משהו שאולי יוכל להועיל לעוד אנשים. בהתחלה זה היה טקסט בוסרי וגולמי, עד שחברתי לנחום אבניאל".
יחד הם כתבו מעין ספר הדרכה מחולק לפרקים, שמביא גם סיפורים וציטוטים של גיבורי עבר. "עשרה שיעורים לחיים של משמעות", זו כותרת־המשנה של הספר. "זה לא ספר זיכרון לאיתן במובן של ביוגרפיה", אומר אביתר. "אני חושב שקשה לכתוב ביוגרפיה מעניינת של בחור שהיה אומנם מדהים, אבל נהרג בגיל 22. אנשים שיש להם הרבה יותר שנים וקורות חיים לא תמיד מצליחים להביא ביוגרפיה מעניינת ובעלת בשר אמיתי. הדמות של איתן הצליחה להשפיע על אנשים, ורצינו לאפשר לה להמשיך לייצר את אותו הדבר. הוא חי את החיים שלו כחלק מסיפור הרבה יותר גדול, ולכן החיבור שלו לדמויות מתש"ח מתבקש מאוד. ערב המלחמה איתן דיבר על כך שאנחנו לא 'דור אחר', ואמר שכשיקראו לנו אנחנו נבוא. והדור הזה, כשקראו לו, באמת בא.
"אשמח שכמה שיותר אנשים יקראו את הספר ויזכו להכיר את איתן, אבל יותר מהכמות אני מקווה לאיכות. שהספר יפגוש אנשים שמחפשים מדריך, אנשים שנמצאים בצומת של איך נכון לבנות את עצמי. בעבר זה היה חלק גדול מהעיסוק של הפילוסופים, למשל הסטואים. הם דיברו לא רק על אפיסטמולוגיה ותורת ההכרה, אלא שאלו מהי הדרך הנכונה לחיות. אני חושב שעדיין יש ביקוש לשאלות האלה, ואני מקווה שאנשים שמחפשים את זה, יזכו לפגוש את איתן כמדריך".
העיסוק בדמות שלו והניסיון להמחיש אותו לעולם עוזרים גם בהתמודדות עם האבל? יש בעשייה הזאת ריפוי כלשהו?
מיתר: "התשובה שלי היא לא. איתן חסר לי, ואני מרגישה שזה רק הולך ונעשה קשה יותר. החוסר שלו נהיה ממשי יותר, והגעגוע אליו מורגש ביותר אירועים, כי החיים קורים. אצלי באופן אישי הדמות של איתן מעוררת את אותה ההשראה שאני מנסה לתת באמצעותה לאחרים. המתבקש הוא לשקוע, כמו שאביתר אמר, אבל לא יכול להיות שאני אשקע כשאיתן מול עיניי".
מתי הגעגוע גואה?
"גם בדברים הכי טיפשיים. הייתי קונה לו כיפות, אז זה קורה כשאני רואה דוכן כיפות. או כשאני קונה לבעלי חולצה. תמיד הייתי שולחת לאיתן תמונה ושואלת מה הוא רוצה, והוא היה עונה שהכול מכוער. ואני מרגישה את החוסר גם כשמתחשק להתייעץ איתו או להישען עליו. כשאליק נפצע, הרגשתי שאני צריכה שאיתן יהיה איתנו. שידע מה לעשות, שירגיע את הסיטואציה, שנוכל להתמודד כל המשפחה יחד".
אביתר: "אני לא מחפש או רוצה ריפוי לאבל. באחת הנסיעות למילואים התחשק לי להתקשר אליו, והבנתי פתאום שלא אוכל לעשות זאת שוב לעולם. זו הייתה תובנה של כאב שנחתה עליי וטלטלה אותי, אבל לא זה מה שמפריע לי: הרבה יותר מפריע כשזה לא קורה. האבל כואב מאוד, אבל זה לא כאב שמונע לתפקד. אני רוצה לחוות את הכאב הזה, כי זה הכי קרוב לאיתן שאני יכול להגיע". מיתר מניחה על זרועו יד מנחמת, חשה ברעידה הקלה, הניואנסית, בקולו. "זה כאב שהוא לא רק עצוב", ממשיך אביתר. "לא מזמן ישבתי ליד הקבר שלו, קראתי התכתבויות שלנו בוואטסאפ, ולפעמים נקרעתי מצחוק".
ד"ש מחיוך
הסיפורים על איתן בספר לא מבוססים רק על זיכרונות של אביתר. "אספתי הרבה מאוד סיפורים", הוא אומר. "יש לי תיקיית קבצים של 'מחברות איתן', ובה כל החומר הכתוב שלו שמצאתי, ומה שאני כתבתי עליו. כשאיתן סיפר לי דברים שקרו בעזה, ניסיתי לשכנע אותו לכתוב. חשבתי שזה יעזור לו לעבד את החוויות שלו, והייתה גם מחשבה אחרת, שלא רציתי לבטא בקול. אבל הוא לא רצה לכתוב, אז בהתחלה כתבתי בלי שהוא ידע. בכל פעם שהיה חוזר מעזה ומספר, הייתי כותב הכול".
"הרבה מהפעילות המשפחתית שאנחנו עושים היא סביב זה שאיתן יהיה נוכח לא רק בכאב". איתן וההורים יעל ודב | צילום: באדיבות המשפחה
הוא התלבט אם לגלות לאחיו על התיעוד הנסתר, על האירועים שסיכם בנקודות, בשאיפה שיום אחד ירחיב אותן אחיו לכתיבה רציפה. "לבסוף שלחתי לו את זה. הוא שמח, ואצלי עלתה אנחת רווחה. איתן התלהב מכך שכתבתי הכול, והראה גם לנעם, בת הזוג שלו. בשבעה היא אמרה לי שזה עשה לה טוב. בנוסף לזה אספתי זיכרונות של אחרים מאיתן, כל מה שהגיע אליי. ערכנו גם ראיונות מצולמים עם חלק מהאנשים".
למדת עליו דברים חדשים?
"לא משהו שהפתיע אותי, אבל היה חשוב לי לראות ולשמוע אנשים מספרים עליו. מעבר למילים שהם אומרים, רציתי להבין מה איתן היה בשבילם. זה דבר אדיר. ויש גם זוויות שונות – הרבה מהסיפורים הכרתי מהעיניים שלו, ומעניין לראות אותם מעיניים של אחרים, ולשמוע כמה האירועים האלה עיצבו אותם. חלק מהדברים איתן לא סיפר לי כי הם היו זניחים מבחינתו. למשל הסיפור על קת ההסתערות. לא היינו שומעים על כך מאיתן, כי מבחינתו זה היה טריוויאלי".
הסיפור הזה הגיע אליהם מחייל שהיה עד במקרה לשיחה טלפונית; הוא הבין ממנה שאחד מחייליו של איתן לקח בהשאלה "קת הסתערות", ואיבד אותה - ומי ששילם מכספו על הפריט היה איתן. היה גם "הסיפור על האשכוליות ב־7 באוקטובר": בתום שעות של לחימה בקיבוץ נירים וטיהורו ממחבלים, אחד החיילים קטף כמה אשכוליות מעץ וחילק לחברים, שדבר לא בא לפיהם מהבוקר. איתן לא לקח. "זה נקטף בשבת, וזה לא שלי", הוא אמר. את הסיפור הזה הם שמעו מסרן איתן שכנזי, מפקד פלוגה בחטיבת הנח"ל. שלושה חודשים לאחר מכן הוא עצמו נפל בקרב בבית־חאנון.
סיפור נוסף התרחש בבית חולים עזתי. "איתן קיבל את הפיקוד על צוות לוחמים שהיה אז בחאן־יונס, צוות ותיק שנלחם יחד מ־7 באוקטובר, כמעט חצי שנה. זה בפני עצמו אתגר פיקודי. החפיפה נמשכה רק יום אחד, וכדי להפוך את זה למאתגר עוד יותר – המשימה הראשונה שאיתן קיבל הייתה משימת יח"צ צה"לית: לנקות מתחם של בית חולים, אחרי שצוות אחר כבש אותו. רצו להוציא כתבות שמראות איך חיילים מנקים את בית החולים. זו משימה נוראית, ואיתן הלך למפקד הפלוגה שלו וביקש לבטל אותה, כי המתחם תפקד כמבצר שמתוכו נלחמו בכוחותינו. זה בית חולים, אבל בסופו של דבר זה בסיס של מחבלים, ולנקות אותו זה פער ערכי. זו גם משימה לא מבצעית, שמסכנים בשבילה אנשים. המ"פ אמר שאי אפשר לבטל, וזה מה שצריך לעשות. אני מנסה לחשוב מה עובר על מפקד צוות צעיר יחסית, כשזו הפקודה הראשונה שהוא צריך להוריד ללוחמים שלו".
איתן אמר לחיילים בכנות שזו הפקודה שהוא קיבל, שיש לו בעיה איתה, ושלכן הוא לא מוריד את זה כפקודה, אבל זה מה שהוא עצמו הולך לעשות. "והוא פשוט הסתובב, לקח שקית זבל והתחיל לנקות. יש כאן עניין של דוגמה אישית, אבל אני חושב בעיקר על האומץ הפיקודי. איזו דמות אתה צריך להיות כדי להסתובב בלי לדעת אם יבואו אחריך. לא הייתי יודע לעשות את זה בעצמי. ושם כולם ראו אותו, והצטרפו אליו.
"ברמה האישית יש סיפור לא גדול, שהיה בשבילי בעל משמעות רבה. היה לי חשוב לפגוש את איתן אחרי 7 באוקטובר, והגעתי למחנה רעים, שם איתן היה עם הטירונים שלו. הוא אמר לי שהוא צריך לעשות מסדר, ושאחר כך יהיה לו זמן לדבר. חששתי קצת שאני מביך אותו, כי הוא פיקד על מחלקת טירונים, ומה פתאום אח שלו הגדול מסתכל עליו מהצד. אבל אחד מהטירונים אמר לי כשנפגשנו בהר הרצל שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה את איתן מחייך. זה לא חושף הרבה על הדמות, אבל זו הייתה דרישת שלום נחמדה".
הידיעה על החיוך הייתה דרישת שלום נחמדה. איתן בסיום מסלול עם חניכיו | צילום: באדיבות המשפחה
במשפחה מרגישים חובה ש"הנכדים יכירו את איתן, ובתקווה שגם הנכדים שלהם, וכך זה יימשך לנצח. בראש השנה, ממש אחרי שאיתן נהרג, אבא שלי ביקש שכל הנכדים יבואו אליו הביתה. מגיל אפס עד 12. רצינו שהסיפור של איתן לא יהיה עניין עצוב ואפל שמתרחקים ממנו ולא מדברים עליו. שהוא יהיה גם הסיפור שלהם. עשינו מעגל, וכל אחד סיפר מה הוא זוכר מאיתן. זה היה עצוב מאוד, אבל גם מחבר מאוד. הרבה מהפעילות המשפחתית שאנחנו עושים היא סביב זה - שאיתן יהיה נוכח לא רק בכאב, אלא תמיד".
מיתר: "בעלי קצין שריון, יש לו סבבי מילואים אינסופיים, זו המשרה החלקית שהוא עוסק בה מאז 7 באוקטובר". אפילו ללוויה של איתן הגיע עדו היישר מעזה, לבוש סרבל שריונרים. "השחיקה גדולה", אומרת מיתר, "אבל לאורך שנת המלחמה הראשונה ראיתי איך איתן פשוט לא נשחק. זה עדיין עוזר לי, גם ברמה הכי אישית, כשאני עומדת מול עוד סבב, עוד צו, ואומרת: כן, כי איתן. אנשים אומרים לי את זה אחרי הרצאות עליו: אני מוכן לצאת לעוד סבב, או רוצה ללכת לבה"ד 1, או לעבור לשירות קרבי. זו ההשפעה של הדמות שלו".
צילום: אריק סולטן
ועכשיו, ערב חג. זמן שמנכיח כל אובדן.
מיתר: "כל ציון שמסמל את הזמן שעובר הוא קשה. חג, יום הולדת. יש חגים שהם של כל המשפחה יחד, כמו סוכות וליל הסדר, ושם החוסר מורגש במיוחד".
בסרטון שצילם שעות ספורות לפני נפילתו, איחל איתן למשפחתו שנה טובה, וציטט אמרה המיוחסת להוגה הדעות האנגלי גילברט צ'סטרטון - "לוחם אמיתי לא נלחם בגלל שנאתו למי שעומד מולו, אלא בגלל אהבתו למי שמאחור". הסרטון הזה זכה לתפוצה נרחבת לאחר הקרב שנהרג בו. "כשאיתן היה מצליח להתקשר מעזה להורים שלי, אמא הייתה מקליטה את השיחות כדי להעביר לנו ד"ש ממנו", מספרת מיתר. "יש לנו הקלטה של שיחה מיום לפני חג שבועות, לפני שנתיים: הוא סיפר לאמא שיש להם מגשי גבינות, שהם מסודרים לחג ושלא תדאג. הוא גם סיפר שהוא עדיין אומר ספירת העומר בברכה. שלח הקלטה של הברכה. היו לנו הרבה בדיחות על זה, כי רובנו לא היינו בעזה, ובכל זאת כבר לא ספרנו בברכה".
אביתר: "לא באמת היו להם מגשי גבינות, כמובן".
אתם אנשים ריאליים, אבל אשאל בכל זאת: אתם חשים איזו שביעות רצון של איתן, שם למעלה?
הם מחייכים. "אין לי היזון חוזר", אומר אביתר, "אבל זו הסיבה להרבה דברים שאני עושה. אני רוצה שהוא יהיה גאה בי".
יש היום הכרה מספקת בכאב של אחים שכולים?
מיתר: "אני עוד לא מבינה שאני שייכת לקטגוריה הזאת. מבחינתי אני אחות של איתן, והוא חסר לי. אני פחות נזקקת לתמיכה חיצונית, כי יש משהו במבנה המשפחתי שלנו שהופך אותנו למעין קבוצת תמיכה - ואני ממליצה בחום ללדת הרבה ילדים. האחים שלי הם העוגן שלי בחיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il