אני זקן מספיק לזכור את ספרו הראשון של קרביץ, "ריבועי קסם", שראה אור לפני כ־25 שנים. העלילה שם התמקדה ברוצח סדרתי שמשאיר על גופות קורבנותיו ריבועי קסם מסתוריים, והנה, תוך כדי קריאת ספרו החדש "רצח בחצר", המשובח והמהנה עד מאוד, התברר להפתעתי שגם הפעם הרציחות הסדרתיות העומדות בבסיסו מלוות באותם ריבועי קסם.
קצת אירוני לדבר על סגירת מעגל בהקשר של ריבועים, ובכל זאת, זו הייתה השאלה הראשונה ששאלתי את קרביץ כשנפגשנו. להפתעתי, הוא התחיל לדבר לא רק על סגירת מעגל אלא על סיכום. "זו לגמרי סגירת מעגל", הוא אומר. "הספר הזה מתכתב עם כל הספרים שכתבתי עד היום, והכי בולט לעין הוא 'ריבוע קסם' כי זה אלמנט ויזואלי. שמע, אני כבר מדגדג את הגיל שבו בכלל לא ברור אם יהיה עוד ספר, אז אני מעדיף בכל פעם לסגור מעגל, אתה יודע, שיהיה. הספר הראשון ההוא היה כל כך בתולי, כל כך לא בשל, בוסרי לחלוטין".
בוא, אתה רק בן 57.
"נכון, אבל כל הקלישאות על בשלות ובגרות נכונות. אני בן 57, והמילה 'מוות' היא כבר לא טאבו סביבי. זה אירוע שהולך לקרות בעשרים־שלושים השנים הבאות - אני מקווה, לא רוצה הרבה מעבר לזה - והספר הזה הוא מעין סיכום".
זה נשמע די מורבידי.
"ברור שאני מאחל לעצמי עוד שניים־שלושה עשורים נחמדים על הכביש. מצד שני, העשור הזה של שנות החמישים הוא הזמן שבו מתחילים לאבד חברים בהתקפי לב, למשל. אף אחד לא יודע מתי יגיע תורו. גם המילואים הארוכים שעשיתי בשנים האחרונות זירזו את ההבנה שכדאי שדברים יהיו מוכנים וסגורים, לכל מקרה שלא יבוא. מה שקרה הוא שרציתי להתנדב בתחילת המלחמה, ואמרו לי להביא אישור מרופא משפחה. הלכתי, הרופא אמר שהכול תקין. שלחתי את האישור לצבא, אמרו לי 'אתה מעל גיל חמישים, צריך גם אישור קרדיולוג ובדיקת מאמץ'. 12 דקות רצתי כמו אוגר, מחובר לשמונה אלקטרודות. פתאום חובת ההוכחה עליי, ברירת המחדל היא שאני לא בסדר בריאותית. זה נותן כאפה".
אשר קרביץ | צילום: אריק סולטן
אז מה בעצם הסיפור עם ריבועי קסם?
"אתה יכול לשאול שאלה עוד יותר מורחבת, ואני בטוח שאתה כבר יודע את התשובה - מה יש לך עם מתמטיקה. בשבילי, לדבר על מתמטיקה זה אינטימי כמעט כמו לדבר על קשר האהבה הזוגי עם אשתי. את שתיהן אני מאוד אוהב, אלא שאת המתמטיקה הכרתי לפני שהכרתי את אשתי. מתמטיקה היא אהבה. המספרים האלה הם בני אלמוות, וכשמישהו חי בעולם של מתמטיקה הוא רואה מספרים אחרת, נושם אותם אחרת. הם ממש מכרים, חברי ילדות שמלווים אותי לאורך כל הדרך.
"לגבי ריבועי קסם - לא כל דבר במתמטיקה זוכה לתיוג הזה של 'קסם'. יש בריבועים האלה כל כך הרבה מורכבות וכל כך הרבה תחכום, גם באופן הבנייה שלהם ובאופן החשיפה שלהם, וברזי הרזים שהם יכולים להכיל בתוכם. למרבה הצער לא לומדים את זה באוניברסיטה. יצא לי להעביר כמה וכמה הרצאות על הנושא, אבל זה היה תמיד בתור הפוגה קומית ולא כמשהו מרכזי. והאמת היא שגדולי המתמטיקאים נרתמו לעניין, ולכל אחד מהם היה האינפוט הצנוע שלו.
"אני מספר בספר על ריבוע קסם של נשיא ארה"ב בנג'מין פרנקלין, ושל לאונרד אוילר, גדול המתמטיקאים שתרם את ריבוע 'קפיצות הפרש' בשחמט. ולחשוב על כך שעשו את הריבועים האלה לפני מאות שנים, בלי מחשבים ובלי כלום, רק עם מוח שאתה מסתכל עליו בהתפעמות. ריבוע קסם טוב הוא אייקון חוכמה לפחות כמו החיוך של איינשטיין עם הלשון בחוץ".
אז הבנו למה אתה חוזר למתמטיקה ולמה אתה חוזר לריבועי קסם. אבל אתה חוזר כל הזמן לעוד משהו - הגופות אצלך נערמות שוב ושוב.
"נכון, אבל אין אלימות. כמעט תמיד יש בספרים שלי רצח, אבל הרצח משרת את החידה האינטלקטואלית. אני מודה שזה קצת עצוב - אם היינו חיים בעולם של 'דובוני אכפת לי' ללא אלימות, הייתי נורא מתאמץ ואולי הופך את זה לשוד כספות. אבל רצח מהסוג המגעיל והלא כיפי הוא חלק מהיומיום שלנו, אז לעשות אותו סטרילי ואלגנטי זה לדעתי נסלח".
רצח בחצר | צילום:
התעלומות שלך הן מקרי רצח כי אתה יודע שזה מביא קוראים?
"חס וחלילה. הבחירה ברצח היא כי הסיפור בעצם מנסה להתמודד עם השאלות 'למה לחיות' ו'למה למות'. פרק זמן החיים שנקצב לנו הוא בעובי של שערה בתוך ישימון אינסופי של חידלון. אז בתוכו נמצאים הפסיק הזה, השריטה הקטנה הזו שנקצבה לנו למטרות חיים, וכדאי מאוד לשאול עליה. ובניגוד לכל הקורסים באוניברסיטה, כאן אין מועדי ב'. אתה עושה את זה פעם אחת, את החיים האלה. יש דבר שאוהבים להגיד בקורסים לתסריטאות: 'דבר ראשון תענה על השאלה על מה הסרט, ואחר כך תענה על השאלה על מה הסרט באמת'. אז בוא נשאל את אותה השאלה: על מה הספר ועל מה הספר באמת. הספר הוא על פיצוח תעלומת רצח. על מה הספר באמת? על למה לחיות, למה למות, מה ראוי ולגיטימי לעשות כדי להגשים את החלומות שלך".
וכדי להגיע לתשובות המהותיות העמוקות האלה של למה שווה לחיות, צריך ייצוגים של מוות וחיים.
"בדיוק. הספר הוא על החיים ועל המוות, על הדבר האמיתי. זה לא פופוליסטי, זו לא שעת מחנך או פעולה בצופים. עכשיו אומרים את האמת, וגמרנו. יש שאלות אדירות על החיים עכשיו. אנחנו חיים בתקופה מסוימת ויש מה להגיד עליה.
"למשל, אנחנו חיים בתקופה שאחד הדברים הכי חזקים שמאפיינים אותה הוא תרבות הריאליטי. יש משפיענים וסלבס, אנשים רצים קילומטרים לעשות סלפי. אז בוא נתייחס לזה בכובד ראש, בוא נגיד משהו על הסיפור הזה. לכן לקחתי את הסיפור הזה לקצה עם פורמט ריאליטי בשם 'נולד ללדת' שהוא חלק מעלילת הספר. אני מקווה שאנשים יקראו את הספר ושהוא יעורר טיפה מחשבה.
"יש כל מיני דרכים לחלוק מחשבות. הדרך הטכנית היא לכתוב מניפסט פילוסופי, אבל נורא מעיק לקרוא דבר כזה. לא כיף, לא מזמין, אפילו מטריד קצת. כשאתה מעביר מסר דרך סיפור, זה הרבה יותר חזק. לנו כיהודים יש אחלה רפרנס לכך - התנ"ך. היה אפשר להסתפק בעשרת הדיברות, אבל זה עובד יותר טוב בסיפור".
אשר קרביץ נולד בירושלים, ומלבד שלוש שנים של חיים בפתח־תקווה לצורכי עבודה ובחיפה לצורך השלמת תואר בטכניון, הוא מתגורר בעיר הנצח מאז ולתמיד. הדבר ניכר בכל ספריו, כולל ב"רצח בחצר", שמתרחש כולו בשכונות בירתנו. בתפריט הפעם: סדרת רציחות סדרתיות שנפתחות במציאת גופתה של עו"ד זיוה אלטמן־סעדון, ונמשכת ברשימה הולכת ומתארכת של גופות במצבי צבירה כאלה ואחרים, ושלכולן מכנה משותף אחד – מצורף להן ריבוע קסם מסתורי. האם תצליח רב־פקד נינה קראט, שאמונה מטעם המשטרה על חקירת התעלומה, לפתור את החידה הרצחנית ואגב כך גם לגלות משהו על עולמה הפרטי? יש לכם כמעט 400 עמודים - 399 אם לדייק - כדי לגלות את התשובה המפתיעה, שגם הדרך אליה מהנה מאוד.
זהו ספרו ה־12 של קרביץ. בחישוב מהיר הוא כותב בקצב מהיר מאוד של ספר בשנתיים. "אגלה לך סוד", הוא אומר, "בעוד כמה ימים יצא ספר נוסף שכתבתי על חברותי עם החטופה שחזרה משבי חמאס, עמית סוסנה, שהכרתי במסע בנפאל. כשחזרנו ארצה התחלנו לעבוד ביחד על סרט דוקו, ואז בוקר אחד קפץ לי לראש השם 'החברה החטופה שלי' והצעתי לה את השם. היא אמרה מיד 'יאללה, תכתוב את הספר', והתחלנו לעבוד.
עמית סוסנה. הספר הבא | צילום: לירי אגמי, פלאש 90
"קצב של ספר אחד בשנתיים זה חישוב קצת מטעה, כי כלל האצבע שלי הוא שעל כל ספר אני עובד בערך ארבע שנים וחצי. קורה שאני עובד במקביל על שניים, כמו איזה מרוץ שליחים שבכל פעם נותנים למישהו אחר את ההובלה. כשאני מרגיש שספר אחד הגיע לרוויה והוא צריך לנוח חודשיים־שלושה, אני מתחיל לעבוד על הפרויקט הבא. השנה יצא שיראו אור שלושה ספרים שלי, יש עוד אחד שאמור לצאת באוקטובר. מה יהיה אחר כך? אם יחלפו שש שנים או אפילו עשור בלי שום ספר, זה לגמרי סבבה מבחינתי".
וההצלחה הגדולה שלך הגיעה רק בספרך הרביעי, "הכלב היהודי". ובכל זאת, גם אחריה היו ספרים כמו "לכתוב כמו א־לוהים" שהצליחו מאוד ואחרים שכמעט לא זכו ליחס הקוראים. איך אתה מסביר את זה?
"מאז 'לכתוב כמו א־לוהים' שיצא רגע לפני הקורונה, לא פרסמתי שום דבר. היה לי עם הספר הזה פשוט נס. אם הייתי דוחה את היציאה שלו בחודש, הוא היה מושבת לשנה ונעלם. זה נכון, אני לא אחיד בכתיבה, אין אצלי דפוס קבוע. זה גם קשור לעובדה שהקהלים שונים - 'פקד קולומבוס חוקר' מיועד לנוער, 'למדוד את העולם' הוא ספר עיון. כל ספר לגופו.
מתוך הסרט "הכלב היהודי" | צילום: צילום מסך
"אני גם לא מתרגש ממכירות. אני לא כותב ספרים לפרנסתי, אלא כותב בצ'יל. חיי מלאים לחלוטין, מרוצפים מקצה לקצה באינספור פעילויות, ועל הדרך אני גם כותב. ברור שאני מאוד שמח כשספר שלי מצליח יפה, אבל לא ישבתי שבעה על שום ספר שלא הצליח".
יש לך שגרת כתיבה?
"זו שגרה מאוד לא אחידה. ראשית, אני לא מהכותבים המהירים. אני לא מקליד בשיטה עיוורת ולא רץ עם איזה זרם תודעה שבו האצבעות שלי משפריצות אותיות. אני כותב לאט. ביום ממוצע אני כותב בין 300 ל־400 מילה. אם אכתוב ביום יותר משניים וחצי עמודים, זה משהו שאספר לאשתי בהתרגשות. אני מסתכל בהשתוממות על אנשים שמסוגלים לכתוב עשרה עמודים ביום. עליי זה גדול, אני לא מסוגל".
בספר עצמו זה נראה כאילו הכול קלח בשטף אחד.
"אני עושה כמיטב יכולתי לכתוב מה שאני יכול. אחר כך, ברוך השם, בורכתי בחברים רבים טובים ויקרים. העורך שלי מדהים, שמו אסף אילן. הוא גיסי - אשתי ואשתו אחיות – והוא גם היה המג"ד שלי במשך חודשיים בעזה, נפצע וחזר לשרת, והוא גם העורך של הספרים שלי כולל 'לכתוב כמו א־לוהים'. הוא עורך מבריק ואנחנו עובדים יחד על כמה פרויקטים. כשהוא היה פחות זמין בגלל המלחמה, חברים טובים ישבו וקראו את כל הספר, וכל אחד מהם תרם את ההערות שלו".
עד כמה שונה הטיוטה הראשונה מהספר הסופי?
"די שונה. חלק מהעקרונות שלי הם לא להתאהב בכלל במה שכתבתי. יש פרקים שכתבתי לא טוב ובלי למצמץ זרקתי אותם לכל הרוחות כשקיבלתי הערות עליהם. זה לא קל - אחרי שאתה גומר את הטיוטה הראשונה ויש לך סיפור שלם שעובד, אתה מת לנוח על זרי הדפנה, להגיד לעורך 'קח את הדבר הזה ממני ותחזיר לי אותו ערוך בעוד שלושה חודשים'. ואז אתה חושב על רעיון לסוף אחר ואתה מבין שהסיפור יכול לעבוד הרבה יותר טוב אם תשנה את סדר הפרקים, אבל יש לזה מלא השלכות על הצגת הדמויות וכולי, ואתה מתחיל לשכתב הכול. אם אתה מתאהב בטקסט ואומר 'זו האמת שלי, ככה אני כותב ספר' - יצא לך ספר מעפן. אתה צריך כל הזמן לשמור על גמישות מחשבתית ולדעת שתמיד אפשר לשדרג את מה שכתבת".
עוד כתבות בנושא
איך זה שאתה לא מעסיק את עצמך בשאלה כמה הספר ימכור?
"אני משתדל לא להעסיק את עצמי בדברים שאין לי עליהם שליטה. אתה יכול להגיד 'בטח שיש לך שליטה, תשכור סוללת יחצנים'. אז לא, אני לא אעשה את זה. יש לי מה לעשות עם הזמן שלי. אז אני אומר, מה שצריך לקרות יקרה. הכול בסדר. אם יימכר קצת יותר או קצת פחות, לספרים יש חיים משלהם. על רוב הספרים שקראתי המליץ לי מישהו שאני סומך על הטעם שלו ואמר לי 'תשמע, את זה אתה חייב לקרוא'.
"אני מאמין בהפצה של ספר מפה לאוזן. אם יהיה לי מזל, יהיו 500 או אלף אנשים נחמדים שיזכרו לי חסד נעורים מהספרים הקודמים ויגידו 'וואלה, הוא כתב עוד ספר, בוא נקרא אותו'. מתוך אלף הקוראים האלה אני מקווה שלפחות רובם יגידו 'אחלה ספר' וימליצו לעוד כמה מאות, והשאר יהיה היסטוריה. אם זה לא יקרה - בסדר, אכלתי אותה. כמו שאמרתי, נשארו לי עשרים־שלושים שנה, אין זמן לאבל ממושך. נעים קדימה בחיוך. אני מאמץ באופן מלא את מאמר חז"ל ממסכת נדרים: 'למד מאהבה וסוף הכבוד לבוא'. אני מתרכז בדבר אחד: לכתוב הכי טוב שאני יכול. כל דבר חיובי שיקרה בהמשך יהיה תופעת לוואי מבורכת".
קרביץ הוא טיפוס מיוחד. הוא מרצה למתמטיקה באקדמיה אבל הוא גם קוסם חובב, מפתח משחקי חשיבה ואפילו טייס. בין לבין הוא גם הספיק לכתוב במשך שנה טור פרשת שבוע בזווית אישית במוצש, וליצור במשך כמה שנים את חדר הבריחה המודפס של דיוקן. אני שואל אותו אם בשלל עיסוקיו הוא גם מגדיר את עצמו כסופר. בתגובה, הוא מעווה את פניו ואז מחייך: "אם יש דבר שמעולם לא הקדשתי לו אפילו שנייה אחת זה להגדיר את עצמי. אבל אם חייבים, אז קודם כול אני אבא של צופית וערבה בנות ה־13 וה־10 בהתאמה.
מעבר לזה אני לא אוהב להגדיר, כי זה מזכיר לי פעולה בבני עקיבא ששואלת מה אנחנו קודם, יהודים או ישראלים. נו באמת, אני יהודי־ישראלי. מה אתה יותר אוהב, מרק קובה או בלינצ'ס. מה אכפת לך? תגיש לי, אחכה שלוש שעות, תגיש לי את השני והכול בסדר. כן, אני כותב ספרים, אני סופר. סבבה. האם אני רץ לאנשים ומספר להם שאני סופר כי זה נשמע מגניב? ברור שלא. זה סתם משהו שאני עושה. אני גם לא רץ לאנשים ומספר להם שאני מורה למתמטיקה".
אין הרבה אנשים בארץ שכתבו 13 ספרים, ואת רוב מי שכן כתבו הציבור מזהה כסופרים. אצלך יש איזה פער בין ההספק ובין ההכרה.
"אני לא יכול לדמיין עלבון יותר גדול אם מישהו יפנה אליי בתור 'סופר ואיש רוח'. זה נשמע כל כך מזויף. אנשים מתייגים את המילה סופר כאיזה יצור מריר זעוף וממורמר. אני לא זעוף ולא ממורמר, אני סבבה לגמרי. אני נהנה מזה, וממש לא הולך להתחיל לשפוך מניפסטים פוליטיים תחת הכותרת 'הסופר אמר'. זה רחוק ממני לגמרי.
"מה אני כן עושה? אני אבא במשרה מלאה, עמוק באבהות. אני מנסה יום־יום להפוך את הבנות שלי לילדות יותר מקסימות ויותר חכמות משהיו כשהתעוררו באותו הבוקר. שילכו לישון מלומדות יותר, אבל לא סתם לימוד של פרטי טריוויה. בכל יום אני מטפטף להן קצת מתמטיקה, קצת לימוד שפות, קצת מוזיקה - משהו שיעשיר אותן. אז אני מנסה להיות האבא הכי טוב שאני יכול, ושאשתי תהיה שמחה ומאושרת".
צילום: אריק סולטן
לכתוב ספר של 400 עמוד זו אמירה בימינו. רוב הספרים היום לא עוברים את 300 העמודים כי לאנשים אין קשב.
"אם תמצא בספר מילה אחת שאפשר להוריד בלי לפגוע בטקסט, לך על זה. הוא מהודק. הייתה התלבטות אם הוא צריך לצאת ככרך אחד או כשני חלקים, כי זה כבר ספר שמתחיל להיות שמנמן. בסוף ההוצאה החליטה שזה יהיה כרך אחד".
מעבר להנאה שהספר מסב לקורא בו, יש מסר שאתה רוצה להעביר דרכו?
"לא כתבתי שום ספר מתוך אג'נדה חינוכית. זה קרה בדיעבד. אחרי 'הכלב היהודי' באה אליי מישהי ואמרה לי: 'אני מתייחסת לכלבים אחרת לגמרי מאז הספר'. היא לא שנאה כלבים אף פעם, אבל התייחסה אליהם בשוויון נפש. ואז קראה וראתה מערכת יחסים והבינה שזו חיבה אמיתית. אחרי פרסום 'קלמן קימרלינג' היו כמה אנשים שאמרו לי: 'אנחנו מסתכלים על חרדים טיפה אחרת עכשיו'. אם בעקבות הספר החדש מישהו יגיד לי 'אני מתייחס עכשיו למתמטיקה קצת אחרת', דיי. אנחנו מוקפים במספרים לפחות כמו שאנו מוקפים בחרדים או בכלבים, להבדיל כמובן".
"לכתוב כמו א־לוהים" הפך לסדרה "אבירם כץ" בכאן 11, "הכלב היהודי" עובד לסרט בארה"ב. אתה מצפה שיקרה משהו דומה ל"רצח בחצר"?
"'אבירם כץ' הייתה סדרה לא רעה. 'הכלב היהודי' זכה לעיבוד קולנועי שאפשר לראות ביוטיוב - עיבוד שלא התחברתי אליו, אבל יש מי שאהבו. אני מקווה שזה יקרה בספר החדש, אבל לא עושה משהו בשביל זה. התכונה הכי נדרשת בתחום היא נונשלנטיות, אחרת הכול יוצא מאולץ. ברגע שאתה מנסה לשווק משהו הוא מתויג כפחות טוב. עדיף להתאזר בסבלנות, עדיף שמישהו באמת יתאהב בספר בעצמו ויפנה אליך. וגם אז, אגב, לא מובטח שהתוצאה תהיה טובה".
הפגישה הקודמת שלי עם אשר קרביץ התרחשה בדיוק לפני עשור, לרגל הוצאת ספרו "החתול הטרויאני". הוא נראה כמעט אותו הדבר, הפגישה מתקיימת בביתו בגבעה הצרפתית בירושלים - שהיה גם בית ילדותו - ואני תוהה בפניו מה בכל זאת השתנה. "קרו שני דברים גדולים מאז", הוא אומר, "הקורונה ו־7 באוקטובר. הקורונה - עצוב לי להגיד את זה כי יש אנשים שחוו אותה רע מאוד, אבל לנו זו הייתה תקופה מצוינת. יש לנו חצר, גבעה שאפשר ללכת אליה לנשום. אבל אז הגיע 7 באוקטובר.
"בערך חודש לפני הקורונה טיילתי עם חבר ואמרתי לו – שמע, החיים שלנו משעממים. הסבים שלנו היו בשתי מלחמות עולם, ההורים שלנו נלחמו במלחמות רציניות, אנחנו קיבלנו שאריות. בקורונה התחיל להיות מעניין, מגפה עולמית, תקופה קצת יותר מרתקת. ואז הגיעו הטבח והמלחמה, והסדרה הרב־עונתית שהיא החיים שלנו תפסה טוויסט. החיים הפכו להיות מרתקים, והחלטתי שאני לא נשאר בחוץ אלא נכנס לתוך האירוע".
והתגייסת למילואים הרבה אחרי גיל הפטור.
"סיימתי קו ביום שני שעבר. הגדוד האורגני שלי הוא גדוד בארי שהקים יועז הנדל. קיוויתי ללכת שם עם פוזה של 'זקן השבט', אבל אני אפילו לא קרוב. יש שם חבר'ה שמבוגרים ממני בעשור. להתנדבות יש בעיניי ערך כפול - גם תרומה ישירה לביטחון, אבל גם לכתוב את הפרק החשוב הזה בהיסטוריה. כאשר 600 לוחמים מנערים את האבק מהמדים ואת החלודה מהנשק, הם כותבים במעשים שלהם את המורשת. הם הופכים את צירוף המילים 'רוח התנדבות' מקלישאה למעשים".