גם היום, כשהוא אחד מסופרי המתח המצליחים ביותר בישראל, לא תמיד מזהים את ליעד שהם ברחוב. למעשה, אפילו הלקוחות שלו במסגרת עבודתו העיקרית – עורך דין בתחום המסחרי - לא בהכרח מקשרים בינו ובין ספריו. "אחד הלקוחות אמר לי פעם 'אתה יודע שיש סופר מפורסם ששמו בדיוק כמו השם שלך?'" מספר שהם. "כשאמרתי לו שזה אני, הוא חשב שאני מבלבל את המוח. מאוחר יותר הוא התקשר אליי בהלם, אחרי שבדק והבין שאלה באמת הספרים שלי. לקוח אחר היה איתי לפני שבועיים בבית המשפט, ושני עורכי דין ניגשו אליי שם ואמרו כמה הם אוהבים את הספרים שלי. אז ביציאה הוא שאל אותי אם כתבתי ספר משפטי מקצועי, כאילו ספר כזה יכול להלהיב אנשים".
האנקדוטות האלו מספרות את סיפור הקריירה המורכבת של שהם, שבחר במודע להפריד בין עבודתו כעורך דין ובין כתיבת ספריו. "כך החלטתי ברגע שהבנתי שאני מגדיר את עצמי סופר. זה מקצוע נפרד לגמרי מהמקצוע המשפטי. כעורך דין אתה נותן שירות ללקוח, והוא לא צריך להיות מעורב בצרות שלך או בעיסוקיך האחרים".
ועדיין, קצת מוזר להגיד שאלה שני מסלולים נפרדים בחייך, כשחלק גדול מהספרים שאתה כותב עוסקים בעורכי דין.
"ברור שיש השפעה הדדית בהיבטים של תוכן. דרך העבודה כעורך דין אני מכיר הרבה מעולמות התוכן שמופיעים בספרים, וכסופר אני לומד לכתוב סיפור מכמה צדדים שונים, וזה גורם לי לראות את כל הצדדים גם בסיטואציה משפטית. הרי כל המהות של הכתיבה היא להיכנס לתוך הראש של מישהו אחר. אני כבר 26 שנים במקצוע עריכת הדין, ועם הזמן למדתי שהבנת המצב של כל הצדדים מאפשרת לי לעשות עבודה טובה יותר. ועדיין, ברמה הטכנית אלה עיסוקים נפרדים. יש לי חברים סופרים שאם הם נתקעים במשהו בעלילה, הם עוצרים ומתבשלים בתוך זה. אני פשוט יוצא לעבודה, ומשאיר את הכתיבה לזמן שמוקדש לה. שתי העבודות שלי הן כמו שתי משפחות נפרדות שקשורות בצורה כלשהי".
רעיון שנגנז. הפזורה הבדואית | צילום: יניב נדב, פלאש 90
המשל הזה הוא גם הבסיס לספרו "רגשות מעורבים", שראה אור בחודש שעבר (בהוצאת כנרת־זמורה־ביתן). העלילה מוצגת מנקודת מבטם של שני גיבורים. הראשון הוא גיא, משפטן שמיועד להתמנות לפרקליט המחוז. אביו של גיא הוא שופט בדימוס ואימו ואחותו עובדות בחברת תוספי תזונה - שלל פרטים שיקבלו תפקיד חשוב בעלילה. הגיבור השני הוא פיטר, עיתונאי בריטי שבא לארץ בעקבות טרגדיה משפחתית, ומנסה להגיע כאן לחקר האמת על אודותיה.
לכאורה מדובר בעלילה שמנותקת מהמצב הכאוטי המקיף אותנו בשנתיים וחצי האחרונות. גם ספרו הקודם, "עניין משפחתי", עסק בסודות משפחתיים והיה נטול הקשר לאירועי השעה. אבל במקרה של "רגשות מעורבים", החיבור לזמן ולמקום שבהם נכתב הספר צץ כבר בפרק הראשון, כאשר מסיבת פרישה נקטעת בגלל אזעקה המזהירה מפני טיל מתימן. בצירוף מקרים כמעט בלתי נמנע, הספר רואה אור בתקופה של אזעקות יומיומיות, והתרעה מפני טילים - הפעם מאיראן - מלווה גם את תחילת השיחה שלנו בביתו בתל־אביב. לדבריו, ההקשר של ספרו החדש למצבנו הביטחוני רחב יותר מהאזכורים המפורשים ששתל בין הדפים: "אני חושב שזה מתחיל כבר במבנה של הספר. ברוב ספרי המתח, הגיבור הוא או הנפגע או השוטר שחוקר את המקרה; בספר הזה, הגיבורים לא חוו את הפגיעה בעצמם, אלא הם מעגל שני שלה. גם החברה הישראלית כולה היא במידה רבה מעגל שני של 7 באוקטובר והשנתיים וחצי שבאו אחריו".
חשוב לו להדגיש שמכלול היצירה שלו נטוע היטב בתרבות המקומית. "כתיבת מתח מבחינתי זו הזדמנות לספר סיפור שהוא גדול יותר מהאירוע הספציפי. כי מקרה פשע מתרחש תמיד על רקע חברתי מסוים שמאפשר אותו, והשאלה המרכזית בכל ספר מתח היא איך הרקע הזה גורם לפשע להתרחש. בין אם אני כותב על מבקשי מקלט בתל־אביב, על התנחלות בבנימין או על שחיתות מוניציפלית, העלילה היא במה לספר את הסיפור של החברה שממנה הגיע הפשע".
"לפני 7 באוקטובר", מספר שהם, "הייתי בעיצומו של תחקיר לקראת ספר העוסק בסביבה שונה לגמרי. רציתי לכתוב עלילה שמתרחשת בתוך החברה הבדואית. נפגשתי עם בדואים ועם אנשי שב"כ כדי להבין את החברה הזאת, שאני לא מכיר בכלל. הייתי אמור לבקר בכפר בפזורה ב־9 באוקטובר, אבל אז הגיעה השבת ההיא. אחריה הם ביקשו ממני לא להגיע, וגם אני לא רציתי לכתוב על עוד בעיה חברתית וביטחונית בסיטואציה כזאת. אז כתבתי את 'עניין משפחתי', שעוסק בכלל בבעיות הימורים, ואחריו את 'רגשות מעורבים', שמספר על סודות משפחתיים ועל מערכת יחסים הדוקה שנוצרת בבת אחת".
הספר החדש, בלי לתת יותר מדי ספוילרים, מציג מבנה משפחתי שנראה סטנדרטי לחלוטין, אך מתחת לפני השטח הוא שונה לגמרי. "מרכז הספר הוא מעין חיים כפולים שאם המשפחה מנהלת", אומר שהם. "יש כאן היפוך תפקידים מסוים, כי במשך הרבה שנים התקבלה התפיסה שאם יש מישהו שמנהל חיים כפולים, זה בהכרח הגבר. וכאן התפקידים מתהפכים, והבעל אפילו יודע".
העלילה כאמור מתוארת גם מנקודת מבטו של פיטר הבריטי. מכיוון שהספר כתוב כולו בעברית, שהם הכניס מדי פעם אזכורים לכך שהשיחות שפיטר מנהל הן באנגלית. "דיברתי לאחרונה עם מפיק טלוויזיה ואמרתי לו שאם ירצו לעשות עיבוד טלוויזיוני לספר הזה, יותר מ־90 אחוז מהזמן השפה תהיה אנגלית, כי בכל פעם שמישהו מדבר עם פיטר, זו השפה. אבל ניסיתי לעשות כאן משהו מורכב יותר מעניין השפה, וממש לכתוב בעברית את התרבות השונה מאוד שפיטר מגיע ממנה".
מדוע בחרת להכניס גיבור זר לספר שמתרחש כאן בארץ?
"את התואר השני שלי עשיתי בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE, אחד ממוסדות המחקר המובילים בעולם בתחום מדעי החברה, ח"ע), ושם אני הייתי החריג. למשל, לא שתיתי אלכוהול כמעט, ואצלם זה ממש חלק מהתרבות. בדמות של פיטר רציתי לעשות היפוך: להביא לכאן את הבחור הבריטי המקועקע שמחפש באמצע יום עבודה מקום לשתות, דבר שלא מקובל בישראל בשום צורה. גם בהקשר ההורי, פיטר שונה: הוא אב יחידני שלא מסתדר עם האם ומנוכר כלפי הילד שלו. האינסטינקט הבסיסי של רוב האנשים שגדלים בבתים רגילים, כמו גיא, הוא להסתכל על פיטר בצורה שיפוטית. הספר מציע להסתכל על שני מבני המשפחה הללו, ולהבין את האתגרים ששניהם מתמודדים איתם".
ליעד שהם | צילום: אריק סולטן
מורכבות משפחתית נוספת בתוך הספר יכולה לקבל הקשר אקטואלי. אביו של גיא נתפס מנקודת המבט של בנו כאדם נוקשה וישר; אלא שלאורך כל הספר שובר האב את המצופה מדמותו, והולך על הגבול שבין החוקי לאסור. כשאני תוהה אם יש כאן שיקוף לשבר העמוק שישראלים רבים חשים כלפי מערכת המשפט, שהם מהסס מעט. "זו סיטואציה מורכבת", הוא אומר לבסוף, "ויש טיעונים לכאן ולכאן. אין מישהו מהצדדים שמחזיק בידיו את האמת, ואין אפילו נקודת איזון ודאית שאליה צריכים להגיע. המתח בין הרשויות הוא דבר טבעי בדמוקרטיה, אבל התחושה היא שיש אצלנו רצון להכניע את הצד השני, וזה נכון משני הצדדים, אגב. אבל זה כמו במריבה בתוך המשפחה: ניצחון והכנעה בסופו של דבר תמיד יהיו הפסד".
ובכל זאת, יש קשר בין הצגת דמות בעייתית של שופט ובין מעמדה של מערכת המשפט?
"אני לא בטוח שאני מסכים עם ההגדרה שלו כבעייתי. הוא אומנם שובר את הדמות שלו במהלך הספר, אבל המטרה היא לא נכלולית. זו הדרך שלי להראות שגם אם נדמה שהוא החזק והסמכותי, הדמות החזקה היא בעצם אימא של גיא, שרוב העלילה מתמקדת בה".
ליעד שהם, 54, נולד בגבעתיים. אביו עבד במשרד הביטחון, אימו ניהלה בית ספר. כילד, הוא מודה, מעולם לא ראה את עתידו בכתיבה. "קראתי הרבה אומנם, אבל לא ממש כתבתי. את הצעדים הראשונים שלי בכתיבה עשיתי כשחזרתי מהלימודים באנגליה. ערב אחד כתבתי לעצמי סיפור קצר על החיים שלי בלונדון, ואחריו עוד סיפור ועוד אחד. לא הייתה לי תוכנית מסוימת, סתם כתבתי על הזרות של ישראלי בעיר הזאת. ואז אמרתי לעצמי שאולי כדאי לנסות לשלוח את קובץ הסיפורים להוצאות הספרים. רובן החזירו לי תשובה שלילית, אבל אז התקשר אליי רם אורן, שעבד אז כעורך ספרים, ואמר: זה אומנם לא ספר שאני אוציא, אבל כדאי לך לכתוב ספרות מתח".
בעצם, האבא של ספרות המתח הישראלית המודרנית שלח אותך לכתוב ספר כזה.
"בדיוק. הייתי בן 28, קצת חוצפן, ואמרתי לו 'לא תודה'. אבל אחרי כמה שנים, במידה רבה בזכות השיחה ההיא, התחלתי לכתוב ספרי מתח. צריך לתת קרדיט גם לאמנון ז'קונט, שהיה המורה הפרטי שלי לכתיבת מתח, ולנועה מנהיים, שעורכת ומלווה אותי שנים".
אבל עוד לפני שהיה לכותב ספרי מתח, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן ניאותה להוציא את ספר הביכורים שספג דחיות רבות כל כך, תחת הכותרת "לונדון בפיתה". מיד אחר כך הוציא שהם עוד שלושה ספרי סיפורים קצרים. אחד מהם, "החברים של א־לוהים", מציג גרסה מחודשת לסיפורי התנ"ך, לעיתים דווקא מנקודת המבט של הדמויות המשניות.
מה מביא אדם לא דתי לכתוב ספר שמבוסס על התנ"ך?
"בניגוד להרבה אנשים בסביבה שלי, אני לא הרגשתי מעולם נחיתות בכל הקשור ליהדות שלי. חונכתי על כך שאני יהודי, והתנ"ך הוא חלק בלתי נפרד מהיותי כזה. סבא שלי, שלא היה אדם דתי, נהג לספר לי סיפורים מהתנ"ך, ואהבתי אותם מאוד. חבל שהציבור החילוני חש רגשי נחיתות מול הציבור הדתי, ונמנע מלהכיר את הסיפורים הנהדרים האלה".
ב־2007 הוא הוציא את ספר המתח הראשון שלו, "שבוע באמצע החיים", ובתוך זמן קצר נעשה לאחד הסופרים הנקראים בישראל. לא פעם מתארים אותו כ"ג'ון גרישם הישראלי", בשל החיבור בין עולמות המשפט לסוגת המתח. עד כה הוציא 14 ספרי מתח למבוגרים, שני ספרי ילדים וטרילוגיית ספרי נוער. כמה מספריו אף זכו לעיבוד טלוויזיוני, כמו הספר "עיר מקלט" שעוסק במבקשי המקלט בתל־אביב, הספר "סוף המשחק" שהפך לסדרת הנוער "בת השוטר", וסדרת הילדים "תמר הבלשית וקפטן יום שלישי", שמבוססת על ספרו "אבא בונה עוגה".
אחד הספרים הבולטים של שהם הוא "למראית עין", מותחן שבמרכזו שני חוקרים שנשלחים להתנחלות מבודדת בבנימין כדי לפענח תיק רצח. "לצורך כתיבת ספר אני בדרך כלל נפגש לקפה עם מישהו שמבין בתחום", הוא מספר. "הרמתי טלפון לאמילי עמרוסי, והיא הזמינה אותי לשבּת ביישוב טלמון. באתי בלי אשתי והילדים, וזה היה מפגש משמעותי מאוד, חוויה שממש עיצבה את תפיסת עולמי. עד היום אני בקשר עם חלק מהמשפחות שפגשתי שם. אתה מניח הרבה הנחות על אנשים שאתה לא מכיר, אבל כשאתה מתקרב אתה רואה את האנשים עצמם, ושומע מה באמת מטריד אותם. הגעתי לשם גם ביום העצמאות, והרב הקדיש חלק גדול מהדרשה שלו למפגש איתי. כשנפגשים ומכירים, שני הצדדים מרוויחים.
"ראיתי שם מישהו שרצה לצאת לעשן, והתרחק מאוד מהבית שלו. כששאלתי אותו למה הוא הולך רחוק כל כך, הוא אמר לי: 'תראה, עישון זה חולשה. אנחנו לא מפגינים את החולשות שלנו'. זה היה הטריגר של הספר מבחינתי. הרבה פעמים שאלתי: בדינמיקה של חברה קטנה, שבה כולם קופצים לעזור כשיש מישהו חולה או מישהו במילואים - כמה קופצים לעזור כשיש מחלות נפש, או כשיש אלימות במשפחה? ומכיוון שבסיפור שעוסק בעוול אני תמיד מחפש מהיכן הוא יכול להיכנס, כאן ההסתרה הזאת היא נקודת הכניסה".
ספריו של שהם מתויגים לא אחת כ"ספרי טיסה", קלים ופשוטים לקריאה. הוא עצמו אינו מתרגש מהסיווג הזה. "גם פה אין לי שום רגשי נחיתות. לכתוב ספר מתח טוב, שיהיה קריא וזורם וכיפי לקריאה, זו עבודה קשה מאוד. כשספר כתוב בצורה מסובכת ומורכבת, אולי זה דווקא אומר שלא נעשתה שם עבודה טובה בעריכה. מי שחושב שאם קשה לקרוא אותו, זה הופך אותו לטוב יותר - אולי בסך הכול מנסה להצדיק את חוסר ההצלחה שלו. קל לעשות קציצות מספרות מתח, כי כשהיא לא טובה אין לה סיכוי, אבל אם זו ספרות טובה, היא טובה מאוד וזורמת ומעניינת. ספר שהקריאה שלו מורכבת, הוא לפעמים בסך הכול ספר פחות טוב".
עד כמה ספרות המתח באמת מהדהדת מציאות ישראלית? בסופו של דבר, לא היו בארץ הרבה רוצחים סדרתיים או תעלומות רצח, ורוב השוטרים מתעסקים בדברים הרבה פחות מסעירים.
"אני חושב שבכל הספרים שכתבתי לא היה אפילו רוצח סדרתי אחד. באופן כללי, אני משתדל לא ללכת למקומות הקלים, לא לתאר למשל את הדמות הרעה כאדם בעל לקות נפשית או פיזית. זה לא רק לעשות לעצמך חיים קלים במקום להיכנס לעומקי נפש האדם, זה גם עידוד של סטיגמות נוראיות על אנשים טובים שסובלים מקשיים.
"גם אם אכתוב על רוצח סדרתי בישראל, הוא לא יהיה מישהו שמסתתר באיזו עליית גג וכדומה. אני עושה תמיד התאמה מקומית לסיפור, כי בלי זה הוא לא יעבוד. הדבר המפתיע הוא שככל שהספר 'מקומי' יותר, כך הוא מצליח יותר במדינות אחרות. אחד הספרים שלי שזכו להכי הרבה תרגומים הוא דווקא 'אם המושבות', שמתעסק בשחיתות מוניציפלית בפתח־תקווה. למה שזה יעניין את האדם הממוצע בדנמרק? כי המין האנושי בסופו של דבר דומה בכל מקום".
אתה מצפה שגם "רגשות מעורבים" יתורגם לשפות רבות?
"אשמח אם זה יקרה, אבל האמת היא שאין סיכוי, לצערי. המצב שלנו בהוצאות הספרים הבינלאומיות לא טוב. דיברתי עם כאלה שתרגמו אותי בעבר, והם אמרו שהתחושה כלפינו כל כך קשה, שלא מעניין אותם לשמוע על החיים שלנו. אתה רואה את זה בספרות, אתה רואה את זה גם בטלוויזיה. זה מחיר שאנחנו עוד נשלם במשך הרבה שנים, לצערי. מה גם שאנשים מעדיפים ספרות מקור ולא מתורגמת, בעיקר במדינות שיש בהן תרבות קריאה".
כששהם מדבר על המחירים שמשלמים הסופרים הישראלים, הוא לא מתכוון רק להיקף המכירות בחו"ל. "אתה עובד על ספר במשך הרבה זמן, סוף־סוף הוא יוצא, אתה מתרגש מאוד - ואז פתאום מתחילה מלחמה וסוגרים את הכול. לא מעניין אף אחד שהוצאת עכשיו ספר. זה קרה לי גם בקורונה: עבדתי קשה על ספר שהאמנתי בו מאוד, אבל בן־לילה כל החנויות נסגרו והמשק הודמם".
עד כמה סגירת החנויות משפיעה על המכירות בימים אלה?
"זה לא רק הקנייה בחנות, שהיא חשובה בפני עצמה, אלא גם הקשב. כרגע אין קשב כמעט לאף אחד לראיין אותי ולשוחח על משהו שלא קשור בכלל לאיראן. זה בסדר, אני מבין את המדינה שאני חי בה, אבל זה מתסכל. למזלי יש לי קהל חזק ונאמן שיבוא ויקנה את הספרים כשהחנויות ייפתחו. צברתי מספיק קרדיט כדי להיות בטוח בעצמי".
אתה רואה את עצמך משקיע יותר בתחום היצירה הטלוויזיונית?
"אני אמשיך ליצור רעיונות לטלוויזיה, אבל חשוב לי להגיד שאני רק היוצר של הסדרות, ולא עושה בהן את התסריטאות. לצד העבודה כעורך דין, שממלאת את רוב זמני, אין לי באמת פנאי להיות תסריטאי. זה דורש לוח זמנים שונה, ואתה צריך להתאים את עצמך ללוחות זמנים של כל כך הרבה אנשים אחרים, שאני מעדיף מראש לא להיכנס לזה".
בעידן הנוכחי, עם הצפת התוכן ברשתות החברתיות וכניסת הבינה המלאכותית לשימוש נרחב, סופר מתח צעיר יתקשה יותר להצליח מבעבר?
"נכון שכאשר התחלתי לכתוב, שוק הקוראים היה גדול יותר וההוצאות יכלו להרשות לעצמן להשקיע יותר בשיווק. היום סופר מתחיל צריך לעבוד קשה כדי לשווק את הספר שלו ולהכיר אותו לקהל הפוטנציאלי. באשר לבינה המלאכותית, גם מתוך הניסיון שלי כעורך דין, אני יכול להגיד ש־AI זה כלי מצוין שעושה את החיים שלך קלים יותר – רק אם אתה באמת יודע לעבוד איתו. כמו שמי שמשתמש ב־AI למצוא פסקי דין צריך לדעת אם הוא לא מקבל המצאה, גם בספרות זה כלי שחושף את הבורות של המשתמש. הוא לא מחליף את הדבר הבסיסי, את הסיפור האנושי שחודר ללב של הקורא. אני מאמין שתמיד יהיה ביקוש לספר יצירתי שנכתב בידי אדם".