"מרגע שהזיזו את המוגבלות וראו מה אני שווה, תפיסת עולמי השתנתה"

נתיב ביתן נאבק במשך שנים בפוגענות ובאלימות שהופנו כלפיו בשל האוטיזם שלו, עד שאמונם של אביו ומאמן השחייה שלו שחררו אותו והפכו אותו לאלוף שחייה – ואז ליזם חברתי. במיזם "נתיב ללב", שזיכה אותו השבוע באות הנשיא להתנדבות, ביתן מעודד סובלנות כלפי אנשים עם צרכים מיוחדים: "כששוברים את התווית שהדביקו לך, אתה יכול להגיע רחוק"

שלום נתיב, מה שלומך לאחר הזכייה?

"שלומי נהדר. הבשורות טובות. התחושה שיצאתי איתה מהשיחה עם הנשיא הייתה שהקול שאני משמיע בכל המסגרות שאני מרצה ופועל בהן לא רק מושמע אלא גם נשמע, ונותנים לו מקום בבמה הלאומית של המדינה".

איפה תפסה אותך שיחת הטלפון?

"בבית הספר. בהתחלה לא הבנו מה פתאום בית הנשיא מחפש נער פשוט שמוסר הרצאות, והתברר להפתעתנו שנשיא המדינה רצה לספר לי על הזכייה".

הגעת להישג שמעט מאוד אנשים מגיעים אליו, ואם הם מקבלים את האות, זה קורה בגיל מבוגר הרבה יותר. אבל קודם קח אותנו להתחלה, לתקופה הקשה שאולי הביאה אותך להקים את המיזמים שלך.

"כשהייתי בכיתה ג' אבחנו לי אוטיזם. ההורים שלי ידעו, אבל אני לא ידעתי עד כיתה ו'. הייתי במסגרת רגילה, ובערך בכיתה ג' שמתי לב שמה שקל לחברים שלי, קשה לי. לא יכולתי להישאר בכיתה לאורך זמן או להשתלב באירועים כמו כולם. אבל אפילו שבבית הספר ידעו מה יש לי, לא הסבירו לאף אחד על האוטיזם ועל שוויון".

איך הילדים סביבך התנהלו?

"הם שמו לב שהיה לי קשה והתייחסו לזה כאילו זה רע. פחות דיברו איתי ופחות תקשרו איתי, ואם כן דיברו איתי, רוב הזמן הרביצו או עקצו. דאגו לזה שהיום שלי ייגמר בפנים נפולות ולא בפנים שמחות. היה לי קשה למצוא אנשים שאפשר להיות חבר שלהם. אלה היו שש שנים אכזריות מאוד, בלי חברה ובלי שהרגשתי שיש לי עתיד, כי אמרתי לעצמי: אם הילדים לא מאמינים בי אז גם אני לא.

"באותה תקופה נהגתי לבוא עם סבא שלי לבית הכנסת. בכל פעם שהייתי מגיע לשם הייתי מקבל אנרגיה חיובית. הרגשתי שאני יכול לדבר עם מישהו לא נראה לעין ולא מוחשי, כלומר הקדוש ברוך הוא. יכולתי לפרוק את הלב ולהרגיש שהוא מקשיב לי וישנה את המצב שאני נמצא בו. וסבתא שלי רוזה, זכרה לברכה, בכל פעם שהייתה שומעת את המילים 'מוגבל' או 'אוטיזם', היא הייתה אומרת לי: 'נתיב, אין לך כלום, אתה מיוחד'".

מתי התחיל להיפתח כיוון אחר בחיים שלך?

"בשלב מסוים אבא שלי, ואני לא יודע מאיפה הגיעה ההברקה הזאת, הביא אותי לשחות אצל המאמן אמיר כהן, שמכונה פיש. התחלתי אימון אחד בשבוע, ופתאום הרגשתי שיש מישהו שרואה אותי לא על פי המוגבלות שלי אלא על פי האדם שאני. הוא אמר לי משפט שנחקק בי ומלווה אותי עד היום. הוא אמר לי: נתיב, אני ואתה נשנה את העולם. אמרתי לו: אני אדאג לזה. האימון הזה הפך לשלושה אימונים בשבוע, ומשם לשישה ולתשעה".

רגע. היית ילד שלא יכול להישאר בכיתה, ופתאום מקבל הוראות ממאמן וצריך לעשות את מה שהוא אומר, ובצורה אינטנסיבית? איך זה קרה?

"כשאדם שמסתכל על אדם אחר כפי שהוא, ושובר את התווית שהדביקו לו, אפשר להגיע רחוק. זה גם מראה שפיש יודע להוביל. האמונה שלו ש'אני ואתה נשנה את העולם' נחתמה כשהתחריתי באליפות אירופה בגיל 14 והגעתי למקום השלישי, ולפני כשנה הבאתי שלוש מדליות זהב באליפות העולם לנוער".

כדי להתחרות אתה צריך להאמין בעצמך.

"זה באמת אפיין את השינוי שחל בי. מרגע שהזיזו את המוגבלות ואת הקושי והסתכלו מה אני שווה, תפיסת עולמי השתנתה. זה הביא למצב שהשתניתי. מילד חסר ביטחון שלא האמין שיש לו עתיד הפכתי למי שמתווה את הדרך לעצמו ורוצה לשנות את העתיד, כדי שעוד אנשים יוכלו לחוות את התחושה הזאת".

איך התחיל "נתיב ללב"?

"עם התנופה שקיבלתי מהשחייה, עלה לי רעיון והצגתי אותו לאבא שלי. אמרתי לו שאני נחשב לנער על הרצף האוטיסטי. יש עוד הרבה חבר'ה כמוני, וגם חבר'ה רגילים שמדביקים להם תוויות, והם נפגעים מהאלימות שנובעת מזה. אמרתי לו שאני רוצה לעשות משהו שישנה את זה, וכך התחלתי עם 'נתיב ללב', יוזמה חברתית המקדמת סובלנות כלפי אנשים עם צרכים מיוחדים.

"בהתחלה פניתי לאנשי עסקים, ראשי מועצות, פוליטיקאים. אפילו בנימין נתניהו חתם אז על המסמך שהגשתי לו בנושא, וגם נשיא המדינה הקודם והנשיא הנוכחי. בשלב מסוים הבנתי שהפוליטיקאים עסוקים בפוליטיקה, והחלטתי להתחיל מהשטח, בדיוק כמו שעשה דוד בן־גוריון כשרצה להקים מדינה. הוא לא התחיל מנשיא ארצות הברית אלא השפיע בהתחלה על דעת הקהל כדי להביא את השינוי.

"התחלתי להעביר הרצאות. עד היום העברתי חמישים הרצאות בקיבוצים, במושבים, בבסיסים במועצות, במשרדים ממשלתיים ובבית הנשיא. בכל מקום שהייתי בו, שמתי לב שהאלימות קיימת יותר ממה ששומעים בתקשורת, אבל גם שיש רצון לשנות את המצב. זה נתן לי את הרוח הגבית לבוא, להמשיך ולדבר מול עוד אנשי ציבור. לפני שנה הרמתי מיזם נוסף, שהפך להיות חוד החנית של מועצה אזורית מרחבים, שם נמצא בית הספר שלי, אשל הנשיא".

מהו המיזם הזה?

"'שווה להיות שווה'. הוא בא להעביר את הערכים של אהבת האדם, כבוד לאחר וסובלנות לכל אדם באשר הוא. את כל היוזמות והביצוע התלמידים עושים, ואני שואף שהפרויקט הזה יהפוך להיות לאומי".

עשיתם שבוע של "שווה להיות שווה" אצלכם בבית הספר. איך היה?

"זה היה מיוחד. אני לומד בבית הספר רוטמן אשל הנשיא, שזה בית ספר לחינוך מיוחד, ואשל הנשיא הוא בית ספר רגיל. עשינו את השבוע הזה במשותף. בהתחלה הקמנו צוות מוביל משני בתי הספר שיתכנן, ואחר כך היה שבוע של אירועים. בהתחלה קיימנו יום הסברה על הרעיון של הפעילות, ואחר כך מעגלי שיח ששני הצדדים שאלו בהם שאלות אלה את אלה. לפעמים היו שאלות לא פשוטות, אבל דרך זה הצדדים יכלו להכיר זה את זה. התלמידים הציגו תוצרים משותפים, שהתמקדו ביכולות של כל אחד, ולבסוף היה טקס שבו דיברו, הציגו ושרו יחד. הילדים הרגילים הבינו שגם להם יש קושי, ושני בתי הספר הבינו שלמרות הקושי, הכול אפשרי. זה המוטו של נתיב ללב: אין דבר העומד בפני הרצון".

הזכרת את ההורים והסבים שלך. נראה שהייתה לך מעטפת חזקה ותומכת שהאמינה בך.

"שני הסבים שלי הם חלוצים בנגב. שניהם ויתרו על הרבה דברים לטובת המדינה, מהם למדתי את הדבקות במטרה ואת הרצון להצליח ולהפוך את המדינה לטובה יותר. הסבתות שלי תמכו בי כל הזמן. לצערי סבתא שלי רוזה לא תוכל להיות איתי בטקס, אבל כל דבר שאני עושה הוא גם בשבילה. היא אמרה לי: 'נתיב, אתה לא שונה, אתה שווה'. אני מראה שמה שהיא אמרה קורה. אבא שלי מלווה אותי לכל מקום, והוא גם זה שהיה איתי ברגעים הכי מאתגרים - במקרי אלימות, או באימונים כשצריך לקום בארבע וחצי בבוקר. ואמא שלי, בזכותה הבית עומד, והיא נותנת לי אוזן קשבת ורוח גבית. אם הייתי יכול לתת להם אות, הייתי נותן להם את אות ההורים הכי טובים".