רעיון עלה לי בראש במהלך נסיעה ארוכה, בדרך לצילום לעוד כתבה. הכול סביב היה פורח ומלבלב — במיוחד השנה, כשהפריחה יוצאת דופן. בהתחלה היו אלה הכלניות, אחר כך הנצו קחוונים, חרציות וחרדלים ולבסוף פרגים. מתוך היופי הזה חשבתי על השכול ועל החוסר. על הנשים הצעירות שפגשתי בשנתיים וחצי האחרונות, שחייהן השתנו מאז אותה דפיקה בדלת. סביבן החיים ממשיכים לצעוד, להתקדם, ואצלן המציאות התהפכה.
תיעדתי השנה לא מעט לוויות ושבעות. ראיתי הרבה גבורה, צילמתי משא כבד של כאב ודמעות. ואני כבר יודעת. הרגע הכי קשה עבורי, הוא זה שבו אני עוזבת את הבית או את בית הקברות, ומשאירה את האלמנה מאחור. אני סוגרת את הדלת על הכאב, אצלה היא רק נפתחת. זה הרי כאב של עם שלם: כולם באים, מחבקים ותומכים. הוא נפל כדי שנוכל להמשיך את חיינו כאן; לולא החיילים שמגנים עלינו, לא היינו יכולים להמשיך את היומיום - ללכת לעבודה, לשבת בבית קפה, לצאת לטיול. האובדן הוא של כולנו, אבל הכאב הוא אישי. בבית שצילמתי בו והמשכתי ממנו הלאה, נותרה אישה אחת שליבה נשבר. שהיגון נשאר שלה.
רציתי לתת עוד מקום לנשים שהקריבו את האהבה שלהן למען המדינה. כי הן ממשיכות, מסתכלות קדימה, קמות בבוקר, בונות את עצמן מחדש באומץ. חלקן כבר אימהות, חלקן היו רוצות אך לא הספיקו, חלקן נישאות מחדש.
הן מצידן ביקשו לתת מקום לאהוּב שאיננו. להנכיח את שמו עוד קצת, להזכיר את האיש שהיה ואיננו. מבקשות שנכיר אותו עוד ונשמע עליו יותר.
הן מתגעגעות כל כך, הן חזקות, והן גם נשברות מדי פעם. הן כאן, מסביבנו, איתנו, עם הרבה עוצמה ואינסוף זיכרון.
צילמתי אלמנות בתוך הפריחה. הניגודיות צורמת. ארץ ישראל פורחת, עוטה הדר, רוויה בדמעות בנותיה ובניה שנתנו עבורה כל שיכלו לתת.
הדר נולר | צילום: נעמה שטרן
הדר
אלמנתו של רס״ר במיל' נדב נולר מירושלים. נפל בקרב בעזה בכ״ו בסיוון תשפ״ד, 1 ביולי 2024. בן 30 בנופלו.
את הדר פגשתי כשהחזרתי לה את הכרית שגיסתי השתמשה בה בברית המילה של בנה. משפחתו של נדב הכינה כרית־ברית מיוחדת לזכרו. הכרית עוברת בין בריתות הבנים הנולדים לחבריו של נדב ובין אנשים שרק שמעו עליו ורצו להשתמש בה לזכרו.
לא דפקתי בדלת של הדר. לא העזתי לדפוק בדלת של אלמנה מהמלחמה. התקשרתי. היא פתחה, והכירה לי גם את יאר, בנם הצעיר, שהיה רק בן שנה וחצי כשאביו נפל בעזה. המפגש היה נעים מאוד. החלפנו מספרים. שמתי כוכבית בראש: לצלם יום אחד את הדר.
לצילומים לפרויקט נפגשנו בעמק המצלבה. הדר הגיעה שמחה וקלילה. צילמתי אותה בין הרקפות. בזמן הצילום זמזמנו שתינו את המנגינה של ״כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתחבאים״.
אודיה עטיה פניגשטיין | צילום: נעמה שטרן
אודיה
אלמנתו של רס״ר במיל' מעוז פניגשטיין מסוסיא. נפל בקרב בצפון רצועת עזה בז׳ בטבת תשפ״ד, 19 בדצמבר 2023. בן 25 בנופלו. אודיה נישאה בשנית.
קבעתי עם אודיה ליד סוסיא, שם היא גרה, וקיוויתי שתישאר פריחה יפה באזור. דחינו כמה פעמים, מסיבות שונות, ולבסוף הגיע המועד.
הגעתי קצת קודם לבחון אפשרויות, עד שלבסוף מצאתי מרבד פרגים ושאר פרחים, אדיר ביופיו. הניגודיות צורמת – מה שיותר יפה, יותר כואב.
היה קר. שתינו השלמנו עם מזג האוויר. השיבולים זזו מצד לצד, כמעט שרות, רוקדות איתנו בתוך הצילום.
מעוז נהרג חודשיים אחרי 7 באוקטובר. לא היה זמן לעכל. הכול היה כל כך קרוב ומורכב.
את אודיה צילמתי לכתבה על הזוגיות שאחרי האובדן, ממש לא מזמן, ולפני שהתחתנה עם אלחנן עטיה. החיים מפכים בכוח שחזק יותר מכל דבר אחר.
טל מרנץ | צילום: נעמה שטרן
טל
אלמנתו של רס"ר במיל' צבי מתתיהו מרנץ מבני־אדם. נפל בקרב בצפון רצועת עזה בח' בתשרי התשפ"ה, 10 באוקטובר 2024. בן 32 בנופלו. טל התארסה בשנית.
צילמתי את טל בעבר, עוד לפני שצבי נהרג. טל היא אושיית רשת עם קהל עוקבים גדול באינסטגרם. רבים מכירים אותה. כשצילמתי אותה, אני זוכרת שדיברנו על כמה זה קשוח שצבי במילואים. בדיוק אז הוא היה בעוד סבב.
אני זוכרת את הערב שבו ראיתי את שמו של צבי במודעת אבל של הצבא. מיד הבנתי שזה בעלה. הרגשתי שזה קרוב, מסחרר, חודר ישר ללב.
אני יודעת שהנפילה של צבי נגעה בכל כך הרבה אנשים. כשטל התארסה מחדש, כולם התרגשו איתה. גם אני התרגשתי מאוד. את דותן, ארוסה, צילמתי למדור רווקים במקור ראשון אי אז לפני המלחמה. הצילום שלה שוב, עכשיו, היה מבחינתי סגירת מעגל.
הקושי נוכח. מלווה כנראה כל רגע. מנגד, החוזק והכוח להמשיך, לבנות מחדש, נוכחים וחזקים מהכול.
שיר ניימן | צילום: נעמה שטרן
שיר
אלמנתו של רס"ר במיל' שלמה אביעד ניימן ממצפה־יריחו. נפל בקרב בדרום לבנון בכ"א בתשרי תשפ"ה, 23 באוקטובר 2024. בן 31 בנופלו.
עם שיר קבעתי להיפגש לצילום בחווה, באמצע הדרך בינה וביני. הכול סביב פרח ושתינו התרגשנו. האמת היא ששיר הייתה המצולמת הראשונה בפרויקט. יומיים לאחר מכן החלה המתקפה על איראן, וחששתי שהפרויקט לא יצא לפועל.
אני זוכרת שהגעתי לצלם בשבעה של אביעד. מיד הבחנתי בשיר וביקשתי לצלם אותה, אך היא סירבה. שיר צלמת בעצמה. קיבלתי את תשובתה בהבנה. כל אחד מגיב אחרת לשכול. היה לי ברור שאכבד את רצונה.
כשפניתי אליה שוב כדי שתצטלם לפרויקט, היא נענתה מיד, התלהבה, וקבענו מהרגע להרגע. הזמן עושה את שלו. לזכרו של אביעד הוקמו כמה חוות באזור מצפה־יריחו.
שיר סיפרה לי שהאהבה בינו ובינה הייתה יוצאת דופן.
גדי גאלדור | צילום: נעמה שטרן
עדי
אלמנתו של רס"ל במיל' עמר משה גאלדור מירושלים. נפל בקרב בלבנון בי״ח בחשוון תשפ״ה, 19 בנובמבר 2024. בן 30 בנופלו.
הייתי ביישוב עלי, באמצע צילום בשבעה של עברי דיקשטיין שנפל בלבנון, כשבעלי יעקב התקשר להודיע לי שעמר נהרג. עמר הוא אח של גיסתי רתם, שנשואה לאחי התאום.
השכול נגע בי הפעם מקרוב. לא האמנתי. עדי, אלמנתו של עמר, במקור מהיישוב עלי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהשכול הכה בה. אביה נרצח בפיגוע כשהייתה נערה. הכול התחבר. אלו לא היו חיבורים נעימים.
עדי ביקשה שאצלם בלוויה של עמר, כדי שלבנם נטע יהיה זיכרון מהלוויה של אביו. צילמתי את עדי ואת נטע ליד הקבר החשוף, כמה דקות לפני שעמר עמד להיטמן בו. אלו רגעים שבהם את לא באמת מאמינה, שזו המציאות שאת מצלמת.
לאחר מכן נשארתי לתעד מקרוב את כל הלוויה. הכרתי את גיסתי ואת משפחתה עוד לפני שעמר נהרג. ידעתי שהם מדהימים. לא ידעתי עד כמה. גיליתי משפחה שמתמודדת עם השכול באצילות.
לצילומי הפריחה עדי הגיעה שמחה וקורנת. אילו תעצומות נפש, חשבתי לעצמי. קבענו במרבד של תורמוסים. מי שהתבונן מהצד לא היה מנחש את הסיטואציה.
רות אזולאי | צילום: נעמה שטרן
רות
אלמנתו של רס"ר במיל' אברהם אזולאי מיצהר. נפל בקרב בדרום רצועת עזה בי"ג בתמוז תשפ"ה, 9 ביוני 2025. בן 25 בנופלו.
את רות פגשתי לצילום בביתה ביצהר, בית שאברהם בנה להם במו ידיו. הוא גדול, מואר, יפה, מלא באוויר טוב ואווירה מיוחדת. תמונות של אברהם מונחות בכל פינה.
אברהם נהרג כשהפעיל באגר בעזה. הכרתי אותו אישית. הלכתי להלוויה וצילמתי. הגעתי עם בעלי יעקב, שבדיוק היה בסבב מילואים ברפיח ועבד הרבה עם מפעילי הבאגרים. הכול היה מעורבב. ההלוויה הייתה בשעת אחר צהריים מאוחרת. את ההספדים ליוותה קרן שמש, שבשלב מסוים נחה על פניה של רות. זה פריים שלעולם לא אשכח.
עוד כתבות בנושא
