אחרי שבעלה נפל ברצועת עזה, טל מרנץ בונה מחדש בית, אהבה ומשפחה

פעם הקודמת שפגשתי את טל מרנץ, חודש בלבד אחרי נפילתו של בעלה צבי, היא סיפרה לי על הבית שחלמו עליו ביישוב סנה, ממזרח לגבע־בנימין. עכשיו, שנה וחצי אחרי השיחה ההיא, הבית נפרש מול העיניים שלי, גדול ויפה, מבודד וממתין לבתים שנבנים לצידו. חלום שהתגשם, אבל במציאות שונה כל כך. לא רק בית חדש עם חצר נבנה בחייה של מרנץ. בשבוע שעבר היא בישרה לעולם על אירוסיה עם דותן בן־חיים, כמעט בן ארבעים. כשאני נמלטת מהגשם לתוך הבית, ניצב מולי בן־חיים בסלון הבית, מדבר עם עומר, הילד הבכור של טל, בן שמונה. התמונה נראית טבעית לחלוטין למי שאינו מכיר את הטלטלה שעברה המשפחה אז, ואת הטלטלה המתחוללת עכשיו, הפעם לטובה.

לפני שנה וחמישה חודשים, בערב יום הכיפורים תשפ"ה, דפקו על דלת ביתה הקודם של מרנץ שלושה לובשי מדים, ובישרו לה את הבשורה שלא האמינה שתקבל. בעלה האהוב, רב־סמל צבי מרנץ, ששירת אז בעוצבת "בני אור" (חטיבה 460) של חיל השריון, נפל בקרב בצפון רצועת עזה. צבי היה אז בסבב המילואים השלישי, והותיר אחריו את אשתו ושלושת הילדים עומר, אופיר אביגיל ונאיה, שנולדה בסבב המילואים הראשון שלו. גם עכשיו, כשהיא מתכננת את הדרך לחופה עם בן־חיים, מרנץ ממשיכה להנכיח את דמותו, כמה שאפשר. "צבי הוא חלק בלתי נפרד מהבית הזה", היא מבהירה, "ותמיד יהיה. אני דואגת מאוד להנכיח אותו בבית, גם עכשיו. אני מזכירה לילדים שלי רגעים עם אבא שלהם: 'זוכרים שעשינו ככה וככה עם אבא?'. דרך הרגעים האלה אני מנציחה אותו".

כשאנחנו מתיישבות על הספה בסלון החדש, מרנץ מצביעה לרגע על הכוננית, ומסבירה מדוע אין שם פינת הנצחה עם תעודות הצטיינות או תגים מהצבא. "יש בבית מלא מגנטים ותמונות של צבי. אבל אני לא יכולה ליצור פה פינת זיכרון בסלון", היא מרימה ידיים. "זה הורג לי את צבי. אם אני שמה תמונה שלו זה כמו לשים אותו בצד, באיזו מסגרת. להגיד 'אוקיי, די, אתה מת'. וזה לא יכול להיות כי הוא חי פה איתנו, הנשמה שלו פה. הנוכחות שלו היא לא בתמונות, היא במעשים שהוא עשה, באוכל שהוא הכין, במילים שהוא אמר לעומר ואופיר בטיולים שעשינו. אגב גם דותן שואל את הילדים הרבה שאלות על אבא שלהם. מה הם אהבו לעשות איתו, מה הם אהבו לאכול איתו. הוא רוצה שהילדים יזכרו כמה שאפשר מאבא שלהם. הוא לא בא להחליף אותו. אני תמיד אומרת להם שצבי יישאר לנצח אבא שלהם. יכול להיות שיהיה גם 'אבא תני', וזה בסדר גמור. אבל אבא צבי לא הולך לשום מקום".

מהחלון נשקף נוף דומה לנוף שנשקף מהקרוואן שמרנץ גרה בו בעבר. אולי מעט יותר ירוק. אבל חוץ מזה, כמעט כל דבר בחייה השתנה מאז נפילתו של צבי. "בשנה הזאת היה הכול מהכול. הייתי למעלה והייתי למטה. הכרתי בעצמי מלא חלקים שלא הכרתי לפני. מעניין אם יבינו אותי, אבל עד שצבי נהרג, לא ידעת שאפשר להחזיק באותו רגע רגש קיצוני של אושר ורגש תהומי של כאב. עוד לפני שהכרתי את דותן גיליתי שאני יכולה לעשות את זה. היינו בארצות הברית למשל, והיה לנו טיול כיף ברמות. היינו בדיסנילנד, בכל מיני מקומות. הייתי ממש שמחה. אבל במקביל, ממש, הייתי סופר־עצובה. כאילו, איך צבי לא פה איתנו? זה לא הגיוני. כואב לי, הלב נשרף. אבל זה במקביל לאושר עילאי. לא בא אחד על חשבון האחר".

בשבועות האחרונים העלתה בעמוד האינסטגרם שלה, על 70 אלף עוקביו, מעין סיכום שנה. בתוך הרגעים השמחים, על רקע פארק בארה"ב או חוף בתאילנד, שזורים גם רגעים של עצב תהומי ודמעות, שהיא אף פעם לא ניסתה להסתיר. "זה חלק מהמסע. תמיד בא יחד", היא אומרת. "אם אני כואבת זה לא אומר שאני לא שמחה, ולהפך. בהתחלה החזקתי את עצמי גבוה, רק לא להישבר. אמרתי לעצמי המון פעמים 'זה לא הזמן'. בהמשך הבנתי שהכאב והמשבר הם חלק מהמסע ומהריפוי. הם חשובים. כואב לך עכשיו? שבי, תבכי. תהיי בזה, תהיי בקושי. אל תקומי ותעשי ותלכי. ההבנה הזו הקלה עליי.

"לקח לי זמן ללמוד איך לנווט. בהתחלה הייתי שואלת חברה שגם התאלמנה על שלבי האבל. 'באיזה שלב את? מה יהיה איתי'. והיא ניסתה לענות לי בהכי מתיקות. בסוף הבנתי שלא משנה מי ניסח את שלבי האבל, הם לא נכונים לגבי כולם. כל אחת לוקחת את הכאב שלה למקום אחר. יש מי שמשקיעות המון זמן בהנצחה של הבעל, אבל זאת לא אני. אני הכי לא ממלכתית בעולם. בהר הרצל הייתי רק ארבע פעמים. אני לא מרגישה צורך ללכת לשם. הייתה אלמנה שאמרה לי פעם, 'טל, במבחן הזה אי אפשר להעתיק'".

לא האם אלא איך

עד נפילתו של צבי, מרנץ לא הכירה את החיים בלי זוגיות. הם הכירו בגיל 16, בחופשה קיצית באילת. טל הייתה אז עם משפחתה, הוא עם חבריו בקורס צלילה. מהפגישה המקרית הם גדלו יחד. דווקא זה מה שהביא אותה להבין בזמן די קצר שהיא מוכנה לחפש זוגיות חדשה, מתוך כמיהה וחיבור עצמי. "מראש אמרתי לעצמי שאחפש זוגיות לא כי אני חייבת להישען על מישהו", היא מספרת, "אלא כי אני בן אדם זוגי, אני טובה בזה וזה נכון לי. לכן הבנתי שאני רוצה לייצר את זה שוב ואמרתי: טוב, מעכשיו את על זה".

"לדותן היה חשש גדול. הוא אומר, גם היום, שהוא לא מבין למה הסכים להיכנס למערכת יחסים עם אלמנה שיש לה שלושה ילדים. כנראה הייתה לו סקרנות. יאללה, הוא אולי לא שומר שבת. בסדר, נסתדר. שאלו יהיו הצרות שלנו"

פשוט התחלת לצאת לדייטים.

"בהתחלה העליתי את הנושא מול המשפחה, ואז מול החברים. ואז, כן, התחלתי לשמוע הצעות, לצאת. אבל זה קטע. חיפשתי את זה, אבל כשזה קורה זה פתאום מלחיץ. רגע, רגע, רגע. האם אני באמת מוכנה? לפני שפגשתי את דותן פגשתי מישהו אחד. הייתה תחושה שזה לא נכון מבחינת העולם הפנימי שלי, והמשכתי הלאה".

תשעה חודשים אחרי שאיבדה את צבי, פגישה מקרית עם חבר קרוב ושיחה על מציאת שידוך למישהי אחרת הובילה בסופו של דבר אל ההיכרות עם דותן, שהיה אז רווק בן 39. "דיברנו על אלמנה אחרת בכלל, שצריך למצוא לה זיווג", היא מספרת על השיחה עם החבר הקרוב. "אמרתי, 'חצוף, תמצא גם לי'. אז הוא פער עיניים ואמר לי, 'מה, את רוצה?'. עניתי לו בפה מלא שכן, והוא הבטיח שיחשוב עליי. יום אחר כך קיבלתי ממנו טלפון, והוא סיפר שיש לו חבר שהוא ממש אוהב. סיפר עליו דברים מטורפים. בהתחלה סירבתי, כי הבנתי שהוא לא דתי ולא שומר שבת. ואני סופר־דוסית. וגם - הוא רווק, ואני אמא לשלושה ילדים. היו פערים. אבל בסוף הסכמנו להיפגש. זה היה גדול מאיתנו. חיבור נשמתי שאין לו הסבר. עד היום מוזר לי שזה עבד".

גם לדותן מן הסתם עברו ספקות בראש.

"ברור, היה לו חשש גדול. הוא אומר, גם היום, שהוא לא מבין למה הסכים. הוא בכלל לא חשב על האפשרות להיכנס למערכת יחסים עם אלמנה שיש לה שלושה ילדים. לא קרוב אפילו. כנראה הייתה לו סקרנות מסוימת. זה היה מדהים. היו כל התנאים כדי שזה לא יסתדר בינינו".

החיבור היה גדול מהם, הם נוהגים לתרץ. ועדיין, מרנץ ובן־חיים נתקלו לאורך הדרך בקשיים שנבעו בין השאר גם מהפער בניסיון הזוגי של כל אחד מהם. דווקא בעניין הדת הם מצאו מהר מאוד את עמק השווה. "גיליתי שהוא יותר דתי ממני", היא צוחקת, "ויותר מהרבה אנשים שאני מכירה. האמונה שלו פסיכית, אז מבחינת התודעה אנחנו במקום טוב. יאללה, הוא אולי לא שומר שבת. בסדר, נסתדר. שאלו יהיו הצרות שלנו. דותן שלם עם שמירת השבת בבית והוא מסתדר עם הדת, ועם כל מה שהיה יכול ליצור פער מהבחינה הזו".

ומה עם זה שאת מגיעה מזוגיות רבת שנים ולדותן אלו בכלל נישואים ראשונים?

"נכון זה פער. דותן אומר שרק בגיל 39 הוא גילה שיש אהבה בעולם, ויש בה עליות וירידות. הוא בא לקשר בינינו עם הרבה פחדים. בהרבה שיחות הוא אמר, 'טל, אני לא מרגיש, אני לא מרגיש'. אני באתי מזוגיות בריאה וטובה ומלאת אהבה, אז היה לי ניסיון. ידעתי מה לעשות, יש לי כלים. לימדתי אותו שלא בכל רגע מרגישים מאוהבים, זה רגש מתמשך. אבל חשוב להגיד שהיה לי פרטנר. דותן נתן את כל כולו. אמר: 'אין בעיה, תלמדי אותי. אני אול אין'".

בבית שגדלים בו שלושה ילדים, מן הסתם עולה שאלת ההורות. לדברי מרנץ, בן־חיים נאלץ לא פעם להסביר את המצב גם למתעניינים מהסביבה, ולמרות האתגרים והקשיים שהוא חווה גם עכשיו, הוא מוכן לתהליך. "מהרגע הראשון דותן בחר להיכנס הכי פנימה שאפשר, לא לצפות מהצד", היא אומרת. "השאלה מבחינתו היא לא האם להיות אלא איך. עם כל המורכבות שיש בזה. הקשר שלו עם הילדים הוא גם העוגן המרכזי לקשר בינינו. אז הוא שמח בזה, זה מעלה ומוריד אותו. הוא מוצא את זה מאתגר ומדהים בו זמנית. הוא מסוקרן, שואל הרבה, מתייעץ, קורא ספרים. וגם מאפשר לעצמו לבכות הרבה, להיפגע מהם, אפילו להיעלב מהם".

גם הילדים מתרגלים לדמות החדשה בבית ומלמדים את בן־חיים שיעור או שניים באהבה. "גם זה היה חיבור של נשמות", מספרת מרנץ בהתרגשות. "בפעם הראשונה שהם נפגשו, אופיר כבר ישבה עליו, על הערסל. הייתי בהלם. על דודים שלה היא לא ממהרת לשבת ככה".

איך הרגשת כשצפית בהם מהצד?

"היה בזה משהו מוזר. מאוד שונה. כמו החיים שלנו, אבל לא באמת. זה היה הזוי והכי טבעי בו זמנית. זה פשוט עבד כל כך טוב".

לקח זמן עד שהילדים פגשו אותו לראשונה?

"כן, די הרבה. בדרך כלל הוא היה מגיע אחרי שהם הלכו לישון. אבל מההתחלה הם שמעו את השם דותן, מבחינתם זה היה חבר של דוד שהפך לחבר של אמא. כמו ידיד. יום אחד הוא סיים מוקדם במילואים, עבר לאזרחי והתקשר אליי. שאל 'את בבית', עניתי כן, והוא אמר 'אני בא'. הייתי המומה, אמרתי לו שהילדים כאן ושאלתי אם הוא בטוח. הוא ענה שכן, מה כבר יכול להיות. ככה זה היה, זורם, מקרי. וזה קטע, כי עד אז דיברנו על זה המון והסכמנו שצריך לעשות את זה מסודר, הדרגתי. אבל כשהוא התקשר אז, הבנתי שזה הרגע לקפוץ למים".

נאיה, בת שנתיים וקצת, איבדה את אביה כשהייתה בת 11 חודשים בלבד. גם היא התחברה בטבעיות מדהימה לבן־חיים, אבל מרנץ סמוכה ובטוחה שדמותו של צבי תיחקק בה, גם אם היא לא זוכרת אותה. "נאיה נשמה גדולה וכמו כולנו היא בחרה את הסיפור שלה. אמרה להם בשמיים: בגיל 11  חודש אאבד את אבא שלי, ואני מסוגלת. אז אני סומכת עליה שהיא תצלח את המסע הזה. תשמע על אבא סיפורים, תראה אותו בתמונות. נכון, היא לא תזכור אותו או את הקול שלו. אבל היא תלך בדרכו, תדבק בערכים שלו.

"עד שהוא נהרג אפילו לא ידעתי כמה חסדים הוא עשה. מפה ועד תאילנד. וברור לי שהילדים ייקחו את זה על עצמם, זה יבוא מהבפנים שלהם. מישהי פעם אמרה לי 'הילדים שלך לא נראים מסכנים'. היה לי חשוב לשמוע את זה. ברור שיש רגעים של 'אוף, אני מתגעגע לאבא ואני לא רוצה אותך'. זה בסדר לגמרי. אבל חשוב לי שהם יגדלו להיות ילדים שמחים, אנחנו בית שמח, בית של מוזיקה וריקודים וככה נישאר. ואני חותמת לך שזה מה שצבי היה רוצה".

בתוך המרקם הזה, בן־חיים מהרהר מעת לעת על מקומו כהורה בבית, וגם נאלץ לא פעם להשיב בקול לאלו שמרשים לעצמם להתעניין. "השאלה שהוא נתקל בה הכי הרבה היא 'הם אמרו לך כבר פעם שאתה לא אבא שלהם?' או 'האם אתה מתחבר לילדים שלה?'. הוא מבין את הצורך בשאלה, אנשים סקרנים מטבעם. הוא היה מעדיף שישאלו אותו מה באמת הקושי שלו או שישאלו את עצמם מה באמת הופך אבא לאבא".

להתחבר מחדש

זמן קצר לתוך הקשר הנרקם ביניהם, מרנץ ובן־חיים הבינו שבניגוד להיגיון, קורה כאן משהו אמיתי. כשהמחשבות על נישואים עלו, הגיע גם הקושי הבא: לספר. "ההורים שלי ידעו משלב מוקדם ממש, והם היו הכי שמחים", היא אומרת. "הם מאוד רצו את זה בשבילי. היו להם הרבה שאלות, בעיקר על דותן. אבל הם שמחו בו מהר. לא מזמן דותן ועומר הלכו לחנות של אבא שלי, ואתמול אבא שלי סיפר בדמעות שהוא פשוט לא מאמין עד כמה דותן מת עליי וכמה חשובים לו הילדים. אני מסכימה איתו, זה כל כך לא מובן מאליו. זו מתנה".

"גם אם את מקבלת אלפי הודעות משמחות, יש הודעה אחת קטנה, של מישהו אחד קטן שבוחר להגיד 'וואי איך הדתיות אוהבות להתחתן רבע שעה אחרי שהבעל שלהם מת'. חיים שלי, רוצה להתחלף איתי?"

ומתי סיפרת להורים של צבי?

"חודש או חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת. רציתי שהם ידעו. אני זוכרת שהתקשרתי לאמא של צבי ודיברתי איתה על זה. זה היה לה מורכב. אני מבינה את זה, זה קשה, לכל הדעות. כשהתארסנו שלחתי לה תמונה והיא התרגשה נורא, התקשרה בשיחת וידאו ואמרה לדותן שהיא אוהבת אותו. זה היה מדהים. גם אחותו של צבי, טליה, שאני בקשר מדהים איתה, התרגשה מאוד. היא כל הזמן התפללה שאמצא בן זוג, וברגע שזה קרה היא התרגשה כל כך. בסוף החיים ממשיכים, ואני בוחרת עכשיו להתחתן ולבנות את הבית שלי מחדש. זה או לנתק או להתחבר מחדש, ורציתי שהם יהיו חלק, ויראו את דותן ויכירו אותו. עשינו מפגש משפחתי גדול. היה זורם ושמח, אבל גם מורכב. מלא בכל רגש אפשרי".

בחודשים האחרונים עם ישראל התבשר רבות על אלמנות ואלמנים שכולים, שזכו להינשא מחדש. לעיתים בתוך שנה או שנתיים, כמו במקרה של מרנץ. לצד הלבבות ואיחולי השמחה התגנבה גם ביקורת ותהייה על מהירות הנס, ואם אין בכך פגיעה בזכרו של בן הזוג הקודם. "גם אם את מקבלת ערמות, אלפים, של הודעות משמחות, יש הודעה אחת קטנה, של מישהו אחד קטן שבוחר להגיד 'וואי איך הדתיות אוהבות להתחתן רבע שעה אחרי שהבעל שלהם מת'", היא נאנחת. "מעצבן אותי שאני בכלל חושבת על הודעות כאלה. כשאני מסתכלת על זה אני חושבת: 'חיים שלי, רוצה להתחלף איתי ואז לדבר?'. אחרי פרֵדה שלא נובעת ממוות, כולם אומרים לך 'תתקדמי, תמשיכי הלאה'. אבל ממני מצפים להיכנס לקיפאון. זה אבסורד, כי פרֵדה יכולה להיות משהו זמני. במוות יש משהו מאוד סופי. ועדיין, בני אדם מתקשים לעכל שמצאתי זוגיות חדשה. חושבים 'איך היא מתקדמת' או 'היא לא אהבה אותו'. לפני הרבה זמן, מישהו שאל אם יש סיכוי שאתחתן לפני שנציין שנה לנפילתו של צבי".

מה ענית?

"עניתי, 'אתה חושב שלצבי אכפת מתי אני אתחתן?'. ברור שלא. הוא רק רוצה לראות אותי מאושרת, את הילדים שלנו מאושרים. מה זה משנה כמה זמן עבר? למי זה קריטי? אנשים מסוימים החליטו שיש איקס זמן שיעבור עד שיהיה מתאים שאתחתן. אני נגנבת מהסטיגמות האלה. פעם מישהו ראה אותי הולכת ברחוב, ואמר לי בהפתעה 'וואו, את מחייכת'. מה אתה מצפה, לראות אותי כל היום בוכה? האמת? כן, זה מה שמצפים ממני. שלא אכאיב מדי, שלא אשמח מדי. אבל רק אני זו שאחליט".

"שישי תמיד היה אצלנו זמן שעושים בו שניצלים, קניות, הכנות לשבת. חודש או חודשיים אחרי שצבי נהרג, אמרתי לעצמי: את יכולה. אלך ואכין לילדים שניצל, כמו שהם אוהבים. שמתי מוזיקה, הכנתי וכשהם התחילו לאכול התיישבתי על הרצפה ופשוט רציתי שהאדמה תיפתח. לא להיות יותר"

כשאת רואה אלמנות צה"ל מתחתנות מחדש, מה עובר לך בראש?

"מהרגע הראשון - דמעות של אושר. תקווה. איזה כיף, זה קורה, זה יכול לקרות. הנה בנות מוצאות אושר מחדש, מתחתנות. וכעם אני מרגישה שזה ניצחון שלנו. בתים נבנים מחדש, אותם בתים שהמחבלים הארורים האלו ניסו להשמיד. לא ינצחו אותנו. התגובות שקיבלתי בעצמי לאירוסין עם דותן היו מטורפות. הפכתי ללאומית בלי שרציתי. פתאום קיבלתי כמויות של אהבה, אנשים התרגשו ממש. זה הגיע רחוק. לקוחות של אחותי היו אומרות לה שהן מתרגשות בשבילי. כל העם איתך במסע הזה. וכשאני רואה אלמנה אחרת הלב שלי מיד יוצא".

בריאיון הקודם סיפרה על התקשורת המיוחדת שלה עם צבי גם אחרי נפילתו בקרב. "הערוץ שלי עם צבי נשאר פתוח", היא קובעת גם עכשיו. "יש לי שתי ישויות בשמיים, א־לוהים וצבי. לפני כמה שבועות דותן היה פה בשבת, והיה איזה רגע מורכב, והוא אפילו יצא מהבית. הסתכלתי למעלה ואמרתי: 'צבי, זה שלך, תן יד'. לפעמים גם דותן מדבר איתו. הוא נכנס לקבוצת הוואטסאפ שלנו. אם נזכה ובדורנו תהיה תחיית המתים, אני איכשהוא אסדר את זה. אני אוהב את שניהם, אף אחד לא ילך לשום מקום. זה תמיד היה המדד לאהבה ביני לבי דותן, השאלה מה קורה אם צבי חוזר, ומזה הבנתי שאני באמת מאוהבת בדותן עד כלות נשמתי, והוא יישאר".

הכול מקבל צורה

במשך שנה כמעט למדה מרנץ להסתגל למציאות חדשה של בדידות, שהייתה קשה במיוחד בזמנים שהיו מיוחדים לה ולצבי, כמו הכנת השניצלים בצהרי שישי או הקידוש בשבת בבוקר. גם היום, כשבן־חיים בשירות מילואים, היא חוזרת מעת לעת לבדידות, אבל כבר יודעת איך לקום. "שנתיים וחצי אני בלבד הזה. מרגע שהמלחמה התחילה צבי היה במילואים, ולא היה בבית. אחרי שהוא נהרג הייתי באמת לבד. נכון, יש משפחה מסביב, חברים שתומכים. כולם מדהימים ונהדרים. אבל בסוף את הולכת לישון לבד. זו מציאות שלא הכרתי. הכי קשה היה בשישי־שבת. תמיד צחקתי על זה שמראשון עד חמישי אני יכולה הכול, אבל כשמגיע שישי־שבת, אני שבר כלי".

מה היה הכי קשה?

"שישי תמיד היה אצלנו זמן שעושים בו שניצלים, קניות, הכנות לשבת. אז בשישי החוסר שלו היה מאוד מורגש, וזה היה בלי נסבל. הייתי נגמרת. חודש או חודשיים אחרי שצבי נהרג, אמרתי לעצמי: את יכולה. אלך ואכין לילדים שניצל, כמו שהם אוהבים. שמתי מוזיקה, הכנתי וכשהם התחילו לאכול התיישבתי על הרצפה ופשוט רציתי שהאדמה תיפתח. לא להיות יותר. אופיר ראתה אותי מהספה ושאלה 'אמא את עצובה כי אבא נהרג?'. וכן, זה היה הכול ביחד. כי ניסיתי לייצר את מה שהיה כאן עם צבי, כאילו זה עוד יום שישי רגיל, אבל כלום לא רגיל. מאז עשיתי הכל כדי לא להיות בבית ביום שישי. בתי קפה, טיולים. לא משנה מה. זה חלק מההחלטה שלי לאפשר לעצמי לעשות מה שעושה לי טוב. להיות שנייה בתחושות הקשות, המבאסות. את מתמודדת עם מלא דברים אחרים, אז אם זה קשה לך, את לא חייבת".

וכשהכרת את דותן?

"עכשיו הכול, את יודעת, מתהפך ומקבל צורה חדשה", היא מחייכת. "המוזיקה חזרה להיות כיפית, והשניצל חזר להיות טעים. חזרתי להכין את העוגה שהייתי מכינה. זה שונה אבל כיף. תמיד אני נזכרת בצבי ברגעים האלו. מראש אמרתי לדותן שבשישי אני לא אני. והוא מצידו מנסה לעשות הכול כדי שלא אהיה לבד ביום הזה. אבל הוא גם עזר לי לעבוד על זה מבפנים. שאוכל להתמודד עם יום שישי. את מבינה מה אני אומרת? הוא אומר לי 'אני כאן איתך, אבל את מסוגלת'. ואני מסוגלת".

אי אפשר לחשוף פרטים על תפקידו של בן־חיים במילואים או את שם היחידה שהוא משרת בה, אבל למרנץ לא היה ספק שהיא תצליח להתמודד עם היעדרותו. "ברור שאני צריכה אותו איתי. שיהיה פה, במרחב, פיזית. אבל המילואים שלו לא בעזה או לבנון, ואין בי פחד שהוא כל שנייה ימות. גם כשזה נופל על יום שישי, אני מצליחה להתגבר על זה".

בכל זאת, קיווית שהוא לא ילך?

"יש לו שליחות גדולה", היא משיבה בתוקף, "אני לא מוכנה לשחרר אותו מזה. עם כמה שזה קשה. 24 שעות הוא במילואים ו־48 בבית. ב־24 שעות האלה, אני על קוצים. יאללה שיחזור כבר. גם לילדים זה קשה, כי הוא חסר להם. אפילו הקטנה, שבקושי מצליחה לדבר, שואלת 'איפה תני'. אז זה מורכב, אבל אפשרי".

היא מתבוננת בפליאה, לדבריה, בכל המשותף בין בן־חיים לצבי במגוון תחומים. גם אני, שזכיתי לפגוש את צבי, מצליחה לראות קווים של דמיון. "את יודעת, אני מנסה לא להשוות ביניהם", היא מודה, "אבל יש כל כך הרבה דמיון, בעיקר מבפנים. באמת. שניהם טובי לב, רק רוצים לפזר אור בעולם. הם עשויים מאותו החומר.

"פעם דותן שאל אותי, 'תגידי לא בא לך לשנות טייפקאסט? מה באת אליי?'. עניתי שלא. לא בא לי. זה מה שעובד לי, זה מה שאני אוהבת. וגם עניתי לו: אני אוהבת אותך ואבחר בך עוד אלף פעם, בלי קשר לצבי. כי יש בך אותו הטוב".

את מאמינה שצבי הוא זה ששלח אותו?

"מה זה שלח? בעט אותו לפה! איך דרך אחרת להגיד את זה. אני מלאת אמונה, אי אפשר לפספס. בכל פעם שהיה לי רגע קשה, שאלתי את עצמי מה זה אומר על האמונה שלי. הבנתי שזה לא קשור. אני עוברת פה מסע קשוח לכל הדעות. אין איך לברוח מזה. וחלק מהריפוי שלי הוא להיות בתוך הכאב ולצמוח ממנו. הכול מכתוב, לא משנה מה נחשוב ואיך נפעל.

"מהרגע הראשון אמרתי לבורא עולם, 'אבא, אני איתך'. לא כעסתי עליו אפילו פעם אחת. רק אמרתי לו, בשיא החוצפה: 'לקחת לי את צבי, אבל אתה תאיר לי את הדרך'. אני עוד מנסה לברר מה השליחות שלי בעולם. אבל אני יודעת שאני עושה את כל ההשתדלות לעשות לקב"ה נחת. וכשאני אגיע ל־120, אני מצפה לעלות למעלה ולקבל חיוך ענק מריבונו של עולם. חיוך של נחת".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il