הסלון קטן. החתול מסתובב בין הרגליים. הקירות חשופים. שולחן צד קטן ועליו מחשב מק פתוח. זה המשרד. זה הסטודיו. וזו - בלי שתכנן מקס ויפר - גם תחנת הלחימה.
ויפר נשען לאחור על הספה החדשה שרכש ומחלץ את החיוך החצוף־משהו מהסרטונים שלו - חיוך שיש בו הרבה חן ומעט חוצפה, מהסוג שגורם לו להתחזות לקנדי ולבדוק מה חושבים הפרו־פלסטינים על העם שלו כשהם לא מזהים שהוא ישראלי.
"זה התחיל לגמרי במקרה", הוא מספר. "יש אפליקציה שנקראת OmeTV: אתה נכנס, לוחץ על כפתור ומיד מוצא את עצמך פנים אל פנים עם זרים מכל מיני מקומות בעולם. הווידאו מתחלף, ואם לא מסתדר או מעניין, מעיפים ועוברים הלאה. צעירים השתמשו בה להיכרויות או לבדיחות, ומוזיקאים השתמשו בה לבנות קהל״.
מאז שפרצה המלחמה מצאו אותה שונאי ישראל. הם מגיחים מבעד למסך בחדר השינה שלהם, לפעמים במונית, מחפשים פנים ישראליות כדי להטיח במשהו את השנאה. ואז הגיע מקס ויפר.
"בהתחלה הייתי מדבר עם ישראלים שם ועובד עליהם שאני לא ישראלי", הוא נזכר. "הייתי מתחזה לקנדי או לגרמני ובסוף שולף להם משפט בעברית והם היו נגנבים. נכנסתי לאתר כי רציתי לשווק את בית הספר שלי ללימודי אנגלית אונליין. רציתי להוכיח שיש לי אנגלית טובה ושאני יכול ללמד אותה, אז הייתי מתרגל אותה על ישראלים ועל זרים. התחלתי לפרסם את הסרטונים האלה ברשתות, וכשפרצה המלחמה התחילו שונאי ישראל למצוא אותי, להאשים אותי בכל מיני דברים והייתי נכנס איתם לעימותים ולשיחות ארוכות. פתאום הבנתי שמתפתח פה קטע אחר לגמרי".
הטכניקה שהוא פיתח מאז פשוטה. כשהוא רוצה לחלץ מאנשים את האמת, הוא משנה את מיקום ה־IP שלו לארץ אחרת - קנדה, גרמניה, רוסיה - ואז הם חוששים פחות, מדברים חופשי יותר, אומרים דברים שלא היו מעזים לומר.
"זה תמיד אותו הדבר: מתחילים לדבר עלינו מלוכלך. ואז אני עושה מזה סרטון. או להפך - כשאני רוצה לעבוד על ישראלים אני בא כגרמני או קנדי, וכשהם ישאלו אותי אם אני אוהב את ישראל, ואני אומר כן, הם מתרגשים - יש מישהו שאוהב אותנו! ואז אני עונה להם בעברית והם צוחקים".
יש גבול אחד שהאפליקציה כופה על כולם, ובאירוניה מסוימת הוא גם מספק הגנה: את רוב המדינות הערביות אי אפשר לבחור כיעד ישיר לשיחה. "אני לא יכול לבחור שידברו איתי פלסטינים, אבל הם יכולים לבחור לדבר עם ישראלי. אם אני קובע את ההגדרות על 'כל העולם', יכול להיות שיגיע אליי פלסטיני או עיראקי או איראני. אין לי אופציה לסנן. אבל אין להם ממש הגנה ממני. הם בוחרים לדבר עם ישראלי והם מקבלים אותי".
איך התחלת בכלל להתעסק בעניין הזה?
״הכול התחיל עם אנטישמי קנדי אחד שלא הבין מול מי הוא נמצא. אפשר לומר שנפלתי עליו. הוא עבד באיזו חברת הייטק והתחיל לדבר בצורה אנטישמית על יהודים. הייתי מזועזע מהתוכן שהוא ירה שם ופתאום עלה לי הרעיון להקליט ולחשוף אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שחשפתי מישהו ברשתות החברתיות. מלא אנשים שיתפו את הסרטון הזה. זה הגיע למנכ"ל של האנטישמי הקנדי הזה, והמנכ"ל במקרה היה יהודי, והוא הזדעזע מהאמירות עד כדי כך שהוא החליט לפטר אותו. ואז הבנתי שיש פה עוצמה אמיתית. הקנדי הזה הוא היה אדם חזק ומקושר, הוא שלח לי הודעות סליחה בכל מקום והצליח להוריד את הסרטון מכל הרשתות החברתיות - לא רק משלי, גם מהעמודים האחרים שפרסמו. אבל אני כבר הבנתי שיש פה פוטנציאל ענק לחשוף אנטישמים".
ואז הגיע הלילה שהטריף יבשת שלמה. לפני כשנה, בערב שגרתי לכאורה, ויפר ניגש לאפליקציה והתחיל לחפש אנשי שיחה. "אני פותח מחשב פעם בשבוע בממוצע. לפעמים אני יכול לשבת שעות ולא יעלה אף אחד מעניין", הוא מספר. "או שאנשים מדלגים עליי או שהם שם למטרות אחרות. זה היה ערב משעמם, ופתאום הופיעו מולי שני אנשים בבגדים של צוות רפואה. מהביפ ברקע הבנתי שזה חדר ניטור של בית חולים. אחד מהם אמר לי: 'אתה ישראלי? אתה בחור יפה, אבל אני כל כך מצטער, אתה הולך למות'. ישר פתח במתקפה. לא דיברנו, אין לו מושג עליי. לרוב יש הקדמה לפני שהם מגיעים לתוכן האנטישמי, אבל פה זה היה קיצוני. הם אמרו לי שאם יגיע מטופל ישראלי הם יהרגו אותו. הם הודו ש'אין לך מושג כמה ישראלים הגיעו לגיהינום בגלל שנשלחו אלינו'. הבחורה שהייתה איתו אמרה 'אני רוצה שתזכור את הפנים שלי כשתמות'. השיחה הייתה מלאה איומים וקללות, בלי שעשיתי להם שום דבר".
איך הגבת?
"הבנתי את חומרת המצב, וזכרתי מה שהיה עם הקנדי. אז העליתי את הסרטון של השיחה איתם וביקשתי מהעוקבים שיעזרו לי להפיץ אותו כדי שימצאו אותם".
עברה שעה. עברו שעתיים. ואז השמות התחילו לצוץ בחדשות: היו אלה אחמד (רשאד) נאדיר ושרה אבו־לבדה, שני אחים שעבדו בבית החולים בנקסטאון בסידני.
להקליט ולחשוף. ויפר בפעולה | צילום: צילום מסך
"ראש ממשלת אוסטרליה דיבר על זה, ומישהי מבית החולים הודיעה שהיא מצטערת על המעשים. זה התפוצץ בצורה בלתי רגילה. התחילו להתקשר אליי מכל העולם. אוסטרליה, ניו־יורק, לונדון. כולם השיגו את המספר שלי. כל ערוצי החדשות בישראל התקשרו אליי. נכנסתי להתקף חרדה, אבל ממש. לקחתי מסבא שלי כדור הרגעה. ניסיתי לשים את הטלפון על מצב שקט, לברוח. נלחצתי שכולם פתאום מזהים אותי ושיש להם את המספר שלי. לא ציפיתי לזה. פתאום ראיתי את שני האוסטרלים בטלוויזיה. את אותם אנשים שלפני שנייה קיללו אותי ואיימו עליי. הם נלקחו לחקירה והסתירו את הפנים מהמצלמות. לא האמנתי שאני גרמתי לכל זה".
ראש ממשלת אוסטרליה הגדיר את האירוע בפומבי כ"מגעיל ומביש". השניים פוטרו. רישיונותיהם הרפואיים הושעו לצמיתות. הוגשו נגדם כתבי אישום פדרליים. ויפר נקרא לריאיון ב־Sky News האוסטרלית, ושם התנצלה בפניו המגישה ואמרה שלא כל האוסטרלים כאלה.
מאז, מתוך הסלון השקט שלו באשדוד הוא מנהל מלחמה וירטואלית של איש אחד. חברתו נעמי, שתומכת בו לאורך כל הדרך, מגישה לנו שתייה מהמטבח העמוס בחומרי בנייה. זו דירת עמיגור ישנה שהוא מתגורר בה עם נעמי ועם סבו בן התשעים. רק עכשיו הצליח להשיג את הכסף כדי לעזור לו לשפץ אותה. סיפור ילדותו כמעט לא מסתדר עם הדמות מלאת הביטחון שלו.
"גדלתי בנתניה עם אחות שגדולה ממני בשנה. ההורים שלי החליטו לנסות לעבור לקנדה ויצאו לשם כדי לבדוק את האופציה. נשארנו לגור בארץ עם סבא וסבתא שלי. אימא שלי הייתה בת 17 כשהביאה את אחותי לעולם ובת 18 כשהביאה אותי. הם רבו שם, נפרדו. ואז היא חזרה לארץ וראתה שאחותי ואני כבר קוראים לסבא וסבתא 'אבא' ו'אימא'. היא הרגישה שלא תוכל לגדל אותנו".
איך זה קרה?
"היינו קטנים, סבא וסבתא לא רצו שתהיה לנו טראומה או שנרגיש שונים. הם לא רצו שנגדל בלי הורים ושילדים יצחקו עלינו על זה. אז הם פשוט אמרו לנו שהם אבא ואימא, ושהאימא הביולוגית היא אחות שלנו. השקר הזה הלך וגדל. היא הייתה בחיים שלנו ומאוד אהבנו אותה, הייתה לוקחת אותנו לבאולינג, לימי הולדת, לחגים. הכי כיף. עד גיל 12 חשבתי בכלל שהיא אחות שלי. עד שיועצת בית הספר אמרה משהו שלא היה צריך להיאמר. היא שאלה אותי מה עם סבא וסבתא שלך, ואני ישר חשבתי על הסבא רבא וסבתא רבתא ברוסיה, ההורים שלהם, שהיו בתפיסה שלי הסבא והסבתא האמיתיים. ואז היא אמרה 'לא, אלה שאתה גר איתם'. ככה זה התגלה לי.
"זה היה ממש משבר. אני זוכר שחזרתי הביתה, ישבנו על הספה והתחלתי לבכות. הם לא הכחישו, סיפרו לנו הכול, אמרו שהם באמת סבא וסבתא שלנו, ופתאום הבנתי שיש לי אבא שנעלם בקנדה, ושאחות שלנו היא אימא שלנו, זה היה מאוד מבלבל. טסנו גם לקנדה, דיברנו עם אבא שלנו בסקייפ. הוא שלח לנו כרטיסים, היינו שם איזה חודש. היה כיף".
ראש ממשלת אוסטרליה אנתוני אלבניזי | צילום: אי.פי.איי
הוא עוצר ומסתכל על הדירה סביבו. "אבל אני חושב שהילדות שלנו הייתה טובה יותר ממה שהייתה יכולה להיות עם אימא ואבא שלי, שבאמת היו צעירים מדי ולא בשלים. סבא וסבתא שלי נתנו לנו לראות עולם, למרות שלא היה להם כסף.
"אני זוכר שהמחנכת שלי ביסודי הייתה מביאה לנו שקיות אוכל לפעמים. הרווחה הכירה אותנו. לא היה לנו כמעט מה לאכול, היו פעמים שאכלנו רק נקניקיות וזהו. בשר לא הרשינו לעצמנו, זה היה יקר מדי. דגים לא טעמתי עד השנים האחרונות. אבל היה חשוב להם להראות לנו עולם. פעם בשנה יצאנו לרוסיה, לאיזושהי מדינה, עם כל הקושי. כשאני מספר על זה לאנשים הם אומרים וואו, איזה ילדות קשה, אבל אני לא הרגשתי ככה".
ההצלחה של ויפר בהסברה העלתה את החשיפה לעסק שלו ללימודי אנגלית, שהלך והתעצם, וכיום לומדים בו יותר מאלפיים תלמידים. "כשהתחלתי להכניס קצת כסף החלטתי להחזיר לסבא שלי על כל מה שהוא נתן לי", הוא אומר. "לקחתי אותו לדובאי, לברלין, לרוסיה. טסתי איתו במסוק. עשיתי לו שיפוצים בדירה. ממש הרגשתי צורך להכיר לו תודה על כל מה שהוא הקריב".
ממערכת החינוך הישראלית הוא יצא כמעט חסר כול. "לא הייתה לי בגרות באנגלית. בגיל 19 הבנתי שלא עשיתי כלום בחיים. לא טיילתי בשום מקום. אין לי עבודה, אני לא מרוויח כסף, אין לי רכב, אין לי כלום. לא סיימתי בית ספר כמו שצריך, וזהו. ואז נכנסה בי מוטיבציה. התחלתי ללמוד על התפתחות אישית, לקרוא ספרים ולהתאמן. הבנתי שאני חייב אנגלית טובה כדי להתקדם במשהו בחיים האלה".
לפני שמצא את עצמו, הוא ניסה כמה זהויות שלא לגמרי התאימו. "ניסיתי להיות שחקן כדורגל, ניסיתי להיות שחקן קולנוע, למדתי קורס משחק. ניסיתי להיות יוטיובר בגיל 17 - היו לי אלף מנויים, זה לא המריא ופרשתי. ניסיתי הרבה דברים. לא הצלחתי בשום דבר חוץ ממה שאני עושה היום, ואת האנגלית הכי לא סבלתי. הייתי גרוע, ישבתי מאחור, היו שואלים אותי שאלה הכי פשוטה והייתי מתבייש. לא יכולתי להגיד מילה אחת. אחרי שהתחלתי ללמוד התפתחות אישית ממש רציתי להוכיח לעצמי שאני יכול להצליח. בגיל 21, אחרי הרבה ניסוי וטעייה וכל מיני שיטות שפיתחתי לעצמי, פתאום הצלחתי לקלוט את השפה וגם לאמץ לעצמי מבטא משכנע. לקח לי שנה שלמה עד שהרגשתי שאני מסוגל לדבר כמו שצריך. זה הגיע לרמה שאנשים חושבים שאני דובר אנגלית מלידה. עם אותן שיטות שלימדתי את עצמי אני מלמד היום, ובניתי מזה תוכנית דיגיטלית".
על מלאכת ההסברה שלו, שכבר הספיקה לצוד לא מעט אנטישמים בהיחבא, הוא לא מרוויח המון. "פה ושם נותנים לי איזה שת"פ, מציעים לי להרצות, פונים אליי מאוניברסיטאות. הגיעו הצעות לשיתופי פעולה עם בנקים, עם קמפיינים הסברתיים. זה בא והולך, אבל הפרנסה שלי היא מלימודי האנגלית".
בסוף הסרטונים הוא מפרסם את בית הספר שלו, במין הכלאה משונה בין תגובה ציונית הולמת לבין קידומי מכירות. "אני מודע לזה שזה קצת מוזר, אבל בלי זה לא אוכל להמשיך לעשות הסברה. עריכה של סרטון כזה נמשכת ארבע שעות. אם הייתי עובד בעבודה רגילה הייתי חוזר בארבע־חמש הביתה, מצלם שעתיים, עורך ארבע שעות. זה לא עובד. הקורס באנגלית מאפשר לי את כל השאר״.
ויפר הוא תופעה שחורגת מהסרטונים הוויראליים עצמם כי הוא מגיע אליהם מאוד מוכן. "בשלב מסוים התחלתי לקרוא חומרי הסברה. הבנתי שאני חייב לבוא עם טיעונים מוכנים. בניתי לעצמי ארסנל של שאלות שחושפות שהיסוד שהם בנו עליו את כל השקפת עולמם הוא חלול. אם אני רואה שאין להם מושג, אני שואל: מתי הוקמה פלסטין? מי היה ראש הממשלה הראשון שלה? ואז הם מתחילים לגמגם ואומרים לי 'תמיד הייתה'. אני אומר להם 'באמת? הם נוסדו ביחד עם הדינוזאורים?', ואין להם איך לצאת מזה.
"או שהם מעבירים אותך הלאה, או שהם מתחילים לדבר שטויות, או שהם פשוט משתגעים. יש גם מי שמבינים פתאום שאתה ישראלי ומתחילים לשנות עמדות, זה הכי מצחיק. בסרטון אחד הוספתי פלאשבק של מה שהוא אמר לפני שהבין שאני ישראלי ומה אחרי. זה היה חזק".
איך אתה מגיב לטיעון ״רצח העם״ שהפך לנפוץ במלחמה?
"יש לי הרבה מה לומר על זה. קודם כול יש נתונים. הפצצות שנפלו על עזה מספיקות להשמיד אותה עשר פעמים, עם 2 מיליון האנשים שיש שם. זה שמתו שם כמה עשרות אלפי אנשים - ואני לא אומר שזה לא נורא - מראה בדיוק את ההפך מרצח עם. אפילו חמאס טוענים שהרגנו בערך 50 אלף איש. עם אותה כמות פצצות יכולנו להרוג 20 מיליון אנשים אם רצינו. זה רצח עם? אתה מסביר להם את המתמטיקה, ולא תמיד יש להם מה לענות. כשפרצה המלחמה והתחילו להאשים אותי ברשתות, פתאום התחלתי ללמוד. נכנסתי לגוגל, לצ'אט GPT, בדקתי, קראתי, ראיתי סרטונים. ממש למדתי כל מיני נקודות, עברתי עליהן, ואז עליתי לדבר עם אנשים כשאני כבר קצת יודע. עם הזמן גיבשתי כמה טיעונים מנצחים".
האוסטרלים לא היו המקרה היחיד. קהל העוקבים של ויפר הפך לרשת. אנשים שולחים לו חומרים, מזהים פנים מסרטונים ומאתרים פרטים עבורו. "אין לי צוות שמחפש אנטישמים. יש לי קהל עוקבים שהפך לצבא, וביחד אנחנו מתקנים את העולם קצת בכל פעם".
להחזיר לו על כל מה שנתן לי. ויפר עם סבו | צילום: ללא
באחד הימים, בפרק זמן קצר הוא עמד בקשר עם כמה מערכות שונות בו־זמנית. "משטרת אוסטרליה פנתה אליי וגם משטרת פורטוגל יצרה איתי קשר לגבי מורה אנטישמי שחשפתי - הם רצו את הסרטון המלא. פנתה אליי משטרת דנמרק לגבי נהג מונית אנטישמי, והודיעו לי רשמית שפיטרו אותו ושלקחו את זה ברצינות. אחרי האוסטרלים הגיעה גם אחות מהולנד שהכריזה באינסטגרם שהיא נותנת 'זריקה אקסטרה' לישראלים כדי 'לשלוח אותם לגן עדן'. חשפתי אותה ובתוך פחות מ־24 שעות נפתחה חקירת משטרה נגדה בהולנד. הבנתי שהרשויות לוקחות את זה ברצינות בגלל הלחץ שהקהל שלי מפעיל עליהן".
עם הזמן ויפר גילה שהשנאה גם יכולה לעבור מהמסך לחיים האמיתיים. "יום אחד הייתי ברמת־גן עם נעמי, עמדתי על כביש ראשי, ועבר לידי ערבי על קורקינט. הוא קלט אותי, הסתכל עליי וירק לי בפנים, קילל וברח. לא הספקתי להגיב. פתאום אחרי כמה דקות אני קולט אותו שוב, ולא יודע מה קרה, נכנס בי איזה שד, יצאתי מהרכב ורצתי אחריו. הוא ברח עם הקורקינט בירידה ונמלט. לא הצלחתי להשיג אותו. אבל הכול צולם במצלמות הרכב ויצא מזה סרטון".
אתה חשוף לעוד איומים?
"כותבים לי הודעות בפייסבוק משום מה. הייתה פעם שקיבלתי שיחה בשלוש בלילה ממספר חסוי. זה קרה אחרי שחשפתי שני פעילי חמאס מעזה. זו הייתה אישה והיא אמרה שיש לי שתי דקות למחוק את הסרטון. זה היה ממש מלחיץ. התלוננתי למשטרה והם חקרו וגילו שזו בכלל יהודייה מנתניה שמסתובבת עם ערבים, שהשתמשו בה. היא המשיכה להתקשר אליי מאז וחסמתי אותה".
מה התחושה החזקה ביותר שלך במהלך שיחות הווידאו האלה?
"יש בזה הרבה אדרנלין. כמו משחק כדורגל. זה כמו דו־קרב. כן, הרבה פעמים אומרים לך דברים, מאיימים עליך - אבל בתוך האירוע אתה לא ממש קולט. רק אחרי זה, כשאתה צופה בסרטון, אתה מבין מה נאמר, מה אמרו לך, מה איימו עליך.
"לאחרונה שונאי ישראל כבר מזהים אותי. מישהו מאיטליה מקלל אותי ומעביר אותי, מישהו מגרמניה, מישהו מאמריקה. יש כאלו שרואים אותי ואומרים לי וואי, התפללתי שאפגוש אותך. זה הולך ונעשה יותר קשה לעבוד על אנשים, כי כבר מזהים אותי.
"היה סרטון מאוד מפורסם, של שני בחורים, סטפן וניקולה. שניהם נוצרים אוהבי ישראל. סטפן למד עברית שוטפת לגמרי. הוא דיבר איתי וסיפר לי כמה הוא אוהב את ישראל, כמה הוא רוצה לבוא לפה, החמיא לנו מכל הכיוונים - שאנחנו לוחמים, שנמשיך במה שאנחנו עושים, שמדינת ישראל היא הצד הטוב. הסרטון הגיע לאיזה 2 מיליון צפיות, ואחרי כמה חודשים הוא שלח לי הודעה שהוא קנה כרטיס לישראל, והגיע לפה. שכרתי לו חדר במלון ליד הבית שלי, טיילתי איתו, ראינו ביחד את העיר, צילמנו סרטון ביחד. הוא סיפר לי שהוא רוצה להתגייר. ישראלים הזמינו אותו אליהם לבקר. אלה הרגעים שמרגשים אותי".
אחרי כל זה, מה ישראל מחמיצה מבחינת פוטנציאל ההסברה שלה?
"קודם כול, הם יותר מאיתנו. יש פי מיליון יותר סרטונים נגד ישראל מאשר לטובתה. הצד השני משקיע בזה הרבה כסף, יש להם מערך שלם של יוצרי תוכן פרו־פלסטינים. ישראל נמצאת מאחור מבחינת הנוכחות הדיגיטלית. כדי להבין מה הולך שם, חייבים לצרוך גם תוכן שלהם, לדעת מה הטיעונים שהם מפיצים, כדי שאם מישהו יגיע אליי עם טיעון אכיר אותו מראש ותהיה לי תשובה. אתה לא יכול להילחם במה שאתה לא מכיר. אז גם התוכן שלהם הוא חלק מההכנה".
בסוף, מה האפקטיביות של סרטונים כאלה. אתה מכיר אנשים ששינו את העמדות שלהם בעקבות דיבייטים?
"לפעמים מגיעות אליי הודעות מאנשים ממדינות אויב שכותבים לי 'הייתי נגד ישראל, ואז ראיתי הרבה סרטונים, לא רק שלך, גם של אחרים, ועכשיו אני תומך בישראל'. מעט אנשים, אבל הם קיימים.
"אני מאמין שזה לא העניין המרכזי. אני חושב שבסוף גם לוויראליות יש חשיבות. אם אתה יוצר טרנד שזה לא מגניב להיות אנטישמי, אם אתה גורם לאנשים להבין שזה מביא אותך לפיטורים, למשפט, לבושה עולמית - זה מחלחל. ואז אנשים חושבים פעמיים לפני שהם מדברים".