האחים שעלו לבדם מתימן ונפלו במלחמות השחרור וששת הימים

"הֲיִיתֶם אֲחֵי אִמִּי / לֹא יָכֹלְתִּי לִקְרֹא בְּשִׁמְכֶם / לֹא בְּגוּף רִאשׁוֹן גַּם לֹא בְּשֵׁנִי... תָּמִיד הֲיִיתֶם נִסְתָּרִים נוֹכְחִים / תְּמוּנָה עַל קִיר קְרוֹבָה לַתִּקְרָה / נִשְׂגָּבִים רְחוֹקִים מֵהֶשֵּׂג יָד / עֲלֵיכֶם אָמְרוּ "הֵם גְּדוֹלִים מֵהַחַיִּים" / הֲיִיתֶם אֲחֵי אִמִּי, גִּבּוֹרֵי הַתְּהִלָּה / הֲיִיתֶם דִּמְעַת אֵם חַמָּה בַּבֹּקֶר / וַאֲנָחָה חֲרִישִׁית קוֹרַעַת לַיְלָה / הֲיִיתֶם יָגוֹן צָרוּב בְּעֵינֶיהָ הַשְּׁחֹרוֹת / עֶצֶב אָפֵל מְלַוֶּה עַד בּוֹר" (גבי אברהם).

מאז שהיה ילד בן שבע זוכר גבי אברהם את הנסיעה הארוכה מדי יום הזיכרון מהבית בבנימינה להר הרצל. בשעה 11:00 היה ניצב שם זקוף ועצוב על קברו של דודו, יפת אהרוני. משם, בנסיעה ארוכה, היה ממשיך עם משפחתו לקבר דודו השני, יחיא, בצפת. יום ארוך של נסיעות ועצב על אחֶיה של אימו שעלו ארצה בגפם מתימן ונפלו על הגנת המדינה. יפת נפל במלחמת העצמאות, יחיא במלחמת ששת הימים. ב־2011 הועבר קברו של יחיא להר הרצל, ומאז שני האחים שוכנים זה לצד זה. הדבר מקל את הנסיעות המשפחתיות, אבל לא את הכאב על שני הצעירים שעלו ארצה לבדם מתוך אהבת העם והמולדת, נלחמו עליה ונפלו על הגנתה.

גבי הוא בנה של סעידה ז"ל, הבת הבכורה והיחידה במשפחת אהרוני. אחריה נולדו יפת, יחיא, שמעון ויששכר. הילדים התגוררו עם הוריהם, מרים וישעיהו (יעיש), במחוז שרעב בתימן. "האוכלוסייה היהודית בתימן הייתה די מבודדת בכפרים השונים, וכדי להגיע ממקום למקום היה צריך לנסוע עם חמורים ימים שלמים", אומר גבי.

יפת, האח הגדול, עלה ארצה בשנת 1944, כשהיה בן 13. הוא שמע על התארגנות של עליית הנוער, והחליט להצטרף.

מה אימא סיפרה לכם על ההחלטה של אחיה לעלות?

"אימא התחתנה בגיל צעיר, וכבר לא גרה בבית כשיפת החליט לעלות. היא סיפרה לנו שמבחינה תרבותית לא היה הבדל גדול ביניהם ובין האוכלוסייה המקומית המוסלמית. הם דיברו את אותה שפה, לבשו את אותם בגדים פחות או יותר, וחלקו את אותה תרבות, למעט הבדלים מסוימים במאכלים ובבגדים שלבשו בזמן התפילה. הדבר המרכזי שהבדיל בין היהודים למוסלמים היו הפאות. בתימנית קוראים לפאות 'סימונים' – סימנים, לראות מי יהודי ומי לא. יפת התחיל את המסע שלו מהאזור ההררי של מרכז תימן, לכיוון עדן שנמצאת על שפת הים האדום. כדי לא לבלוט בשטח הוא הוריד את הפאות. הוא היה חסר כול, נער צעיר שיצא למסע נדודים. בקבוצה הזו עלו מתימן בסביבות 300 ילדים".

עם בואו ארצה נשלח יפת לכפר הנוער ע"ש מאיר שפיה, אך לאחר כמה חודשים עזב את המקום מטעמים דתיים. "חוקרים שכתבו על המוסד החינוכי הזה מתארים את הקשיים של הילדים שהגיעו מארצות אחרות ולא הסתדרו עם המאכלים שאנשי שפיה הכינו להם, וגם לא עם התרבות החילונית", מציין גבי. "זה היה בית ספר חקלאי והנערים היו צריכים לעבוד גם בשבתות – להאכיל את הפרות, לעבוד בלול. יפת הגיע מבית דתי תימני, וזה לא התאים לו". יפת עבר ללמוד ב"ישיבת תל־אביב", ובהמשך התגייס למשטרת היישובים העבריים.

"סבא וסבתא שלי היו בתימן וגם ההורים שלי. המדינה עוד הייתה בבלגן, אלפי הרוגים, ובכל זאת, הצליחו לאתר את המשפחה שלי בתימן ולהודיע להם"

בהיותו בן 17 הצטרף יפת לפלמ"ח, בתקופת מלחמת העצמאות, "הוא כנראה רצה מאוד להתגייס ולהשתתף בהגנה על המולדת, לכן שיקר וטען שהוא בן 19", אומר גבי. "באותה תקופה לא לכולם היו תעודות זהות, ואף אחד לא בדק בציציות, אז גייסו אותו. יפת הוגדר כחייל בודד כיון שמשפחתו עדיין הייתה בתימן. הוא שירת בחטיבת יפתח, בגדוד השלישי שלחם בגליל. הוא השתתף בקרבות להגנת צפת וכיבוש המצודה".

כמורה דרך במקצועו, ההיסטוריה הלאומית ובייחוד המשפחתית תמיד עניינה את גבי, והוא התחקה אחר קורותיו של יפת. "המחלקה שלו הייתה בקיבוץ דן. בהתחלה הוא נלחם במצודת כ"ח, ליד קריית־שמונה, שנקראת על שם 28 הלוחמים שנהרגו בכיבושה במלחמת העצמאות. אחרי כיבוש המצודה הם המשיכו לכיבוש צפת. בלילה של 6 במאי 1948 הם נלחמו על כמה צירים אסטרטגיים שבהם ישבו הערבים בצפת, ולמעשה ניסו לכבוש את הרובע היהודי של צפת. ההתקפה הזאת נכשלה. בהתקפה השנייה על המצודה בצפת הם נתקלו בכוח ערבי חזק, ושם יפת נפל, ביום ב' באייר תש"ח, יחד עם לוחמים נוספים. השם שלו מונצח באנדרטה של המצודה".

איך נודע למשפחה על נפילתו?

"זה דבר מדהים. סבא וסבתא שלי עוד היו בתימן, וגם ההורים שלי. המדינה עוד הייתה בבלגן, מדינה בדרך, אלפי הרוגים, ובכל זאת, אין לי מושג איך, הצליחו לאתר את המשפחה שלי בתימן ולהודיע להם. המדינה רצתה לקבור את יפת בקריית־שאול, אבל סבא שלי יעיש אמר שעל פי התורה צריך לקבור חלל מלחמה במקום שבו הוא נהרג, ולכן הוא נקבר עם שאר הלוחמים בצפת".

דודים כמו אחים

בגיל עשר עזב גם יחיא את משפחתו בתימן, ועלה לארץ בעקבות אחיו יפת. חסר כול הוא הסתובב ממקום למקום וביקש להגיע לישראל. אחרי מסע תלאות הוא נקלט על ידי עליית הנוער והגיע לארץ בשנת 1949. לאחר תקופה קצרה בנתניה הוא עבר לקיבוץ כפר המכבי ונשאר שם עד גיוסו לצה"ל. במאי 1955 גויס לצה"ל ושירת שירות סדיר, שבו השתלם בקורס חבלנים. בחודשי השירות האחרונים השתלם בגננות בקיבוץ עינת. חודש לאחר שחרורו מן הצבא התנדב למשטרת הגבול, ושירת בה כתשעה חודשים. לאחר מכן למד נגרות ועבד בתחום.

"אני זוכר את הזעקה קורעת הלב של אימא, אני נוצר אותה בליבי עד היום. כילד לא יכולתי לשאת את זה"

בדף לזכרו באתר יזכור נאמר כי הוא "אהב להקשיב לצלילי מוסיקה. מטבעו שתקן היה ומכונס בתוך עצמו, ביישן ומאופק, ועל שפתיו ריחף תמיד חיוך קל. אהב לשאת בעול ולחוש באחריות, וכל משימה שהוטלה עליו בוצעה על ידיו ובדייקנות ובשקידה. חבריו אהבוהו כי ידיד נפש היה, אנושי בפשטותו וצנוע בהליכותיו. בערב יום הזיכרון תשכ"ז, על קבר אחיו יפת, אמר בפני שני אחיו: 'הנה מלחמה הולכת ומתקרבת. הדבר יכול לקרות לי, לך, וגם לך, אבל מוטב למות כחייל בקרב כש'העוזי' ביד מאשר ליפול כחסר מגן'".

את יחיא זוכר אברהם היטב. לא פעם הוא בא לבקר בביתם בבנימינה, לעיתים היה זה בצוותא עם שני האחים האחרים, שמעון ויששכר, שבינתיים עלו גם הם לארץ ולמדו בפנימיות, וביתה של אחותם סעידה היה הבית שחיכה להם בחופשות ובחגים.

‫‬"כשהייתי ילד חשבתי ‫שיחיא, שמעון ויששכר הם אחים שלי, ‫אחים שבאים ומבקרים אותנו מדי פעם, ‫עד שהבנתי שהם דודים", מתאר גבי. "יחיא היה חייכן, מצחיק, אהב לספר בדיחות, הוא לקח את החיים בצורה קלילה. הוא הספיק להתחתן ולהביא ילד". ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, כ"ו באייר תשכ"ז, נפל יחיא בקרב ליד מבשרת־ירושלים.‬‬‬‬‬‬‬‬ הוא הותיר אחריו אישה וילד.

כשאני שואלת את גבי אם הוא זוכר כיצד הודיעו לאימו על פטירת אחיה, עיניו מתמלאות דמעות והוא מתקשה להמשיך. אחרי שתיקה ארוכה הוא מספר: "הייתי בן 11 כששמעון ויששכר הגיעו אלינו הביתה בסוף מלחמת ששת הימים, כדי לבשר על הנפילה של יחיא. הם בעצמם היו חיילים והגיעו אלינו במדים, מאובקים ומלוכלכים. שמעון גם היה פצוע. אני זוכר את הזעקה קורעת הלב של אימא, זעקה שאני נוצר בליבי עד היום. כילד לא יכולתי לשאת את זה. יצאתי מחוץ לבית וישבתי שם עם חלק מהאחיות שלי, ושמענו את מה שמתרחש בתוך הבית. היו הרבה בכי וצעקות. אימא עברה תקופה קשה מאוד. לקח זמן עד שהיא הבינה שהיא צריכה לצאת מזה, שיש לה ילדים בבית והיא צריכה להמשיך לחיות. באותה תקופה היא גם חלתה בסוכרת, הגוף הושפע מהנפש".

אל תמונתו של יפת שהייתה תלויה על הקיר בבית המשפחה, הצטרפה תמונתו של יחיא. במשך שנים היה האובדן נוכח בבית. "אימא הייתה מתעוררת בלילה ובוהה בתמונות שלהם. הייתי שומע את הבכי שלה בלילות. זו הייתה תקופה לא פשוטה. כשבגרתי הוצאתי את התקופה הזו אל הכתב, כתבתי עליה שירים".

"כבר שילמתי את המחיר"

עובדת היותה אחות שכולה פעמיים, לא מנעה מסעידה לשלוח את בניה לשירות קרבי. ‫גבי שירת בצנחנים. גרונו נחנק כשהוא נזכר במלחמת לבנון הראשונה, כאשר הגיעו לקרוא לו למילואים. אימו בירכה אותו ושלחה אותו אל המלחמה. "עמדו בדלת חיילים ושאלו אם גר כאן גבריאל אברהם. אימא אמרה 'כן' וקראה לי. כשהיא ראתה אותי יוצא עם הציוד, מוכן למלחמה. היא אמרה: 'אני כבר איבדתי שני אחים, אתה תלך ותחזור, אלוקים הבטיח לי שאתה תחזור, כי אני את המחיר שלי כבר שילמתי'. ‬אחי הגדול נפצע במלחמת ששת הימים, חזר עם כוויות מהמלחמה. ‬

"לאחרונה אני חושב איזו אישה מדהימה אימא שלי הייתה, מלאה באמונה ובתקווה. אישה עם תעצומות נפש אדירים. כשהתגייסנו היא לא אמרה מילה. היא בירכה אותנו 'לכו לשלום ותחזרו לשלום והכול יהיה בסדר'".‬

איך צוינו אצלכם בבית ‫ימי הזיכרון?‬‬

"היינו מתחילים את היום בבית של אימא ויוצאים למסע הארוך הזה שהתחיל בירושלים ונגמר בצפת. אנחנו מדברים על שנות השישים־שבעים, עולם אחר לגמרי מבחינת כבישים ומכוניות. אלה היו שעות של נסיעות, לא מה שאנחנו מכירים היום, נסיעות ארוכות ומלאות בכאב. עוברים מבית קברות אחד לאחר, ובסוף חוזרים הביתה לבנימינה לאכול, ונרות הנשמה עוד דולקים. אימא הייתה מספרת על יפת, כי היא היחידה שהכירה אותו, השאר היו קטנים כשהוא עזב את תימן, אז הם ישבו והקשיבו. היום אני מציב את התמונות שלהם בסלון ביום הזיכרון, לצד נרות נשמה, ובמושב שאני גר בו, בית־חנניה, אני משתלב בטקס יום הזיכרון וקורא שירים שכתבתי לזכרם".

ב־2011 , לאחר מותה של סעידה, ביקשו האחים יששכר ושמעון להעתיק את קברו של יפת לירושלים, לצד אחיו. האחים התקשו בנסיעות לצפת, ורצו להקל על בני המשפחה ולהמשיך לכבד את אחיהם. משרד הביטחון קיבל את בקשתם, והעביר אותו להר הרצל בטקס צבאי מכובד. באורח פלא התפנה קבר סמוך לקברו של יחיא, כאשר משפחתו של חלל אחר ביקשה להעבירו לבית העלמין הצבאי בקריית־שאול.

"יש הרבה כאב וצער, אבל גם הרבה גאווה במי שהם היו ובמה שהם עשו, וזו הנחמה", מסכם גבי.