"השנה אני עוקפת בגיל את אמא שלי, הייתי מספרת לה על הסמארטפון"

זיכרון ילדות תרבותי. ״קריקטור הנחש הטוב״ של המאייר והסופר טומי אונגרר. ספר שהיה נמצא בחדר ההמתנה של רופאת השיניים שהיינו נוסעים אליה לחיפה. אני זוכרת שהתפעלתי שיש כזה ספר, שהוא גם יפה ומצחיק ונוגע ללב. מאז התאהבתי בספרים אחרים. אבל יש משהו בשילוב המיוחד של זדוניות ותום לב אצל אונגרר, שתמיד נוגע לי בלב.

ספר שקראת פעמיים. אני לא אוהבת לקרוא שוב ספרים, זה כמו שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. אני תמיד מפחדת שהשתניתי וכבר לא אוהַב את הספר ואתאכזב. אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים שאהבתי כילדה יחד עם הבנות שלי, זה כמו באמת לקרוא מחדש.

תמונה על הקיר שלך. על הקיר בסטודיו שלי נמצאים: ציור של אחת הבנות, פוסטר של תערוכה או פרויקט שהיה חלק ממני לאחרונה, תמונה שלי מפורים בתור נסיכה עם שיער קצר ופולרואיד קטן של הבת שלי שחר מוצאת חיפושית בים.

עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. עם אימא שלי. היא נפטרה לפני הרבה שנים, והשנה אני גם עומדת להפוך לאישה מבוגרת ממנה. נראה לי שזה זמן טוב לשבת איתה, אולי להתנשא עליה ממרום גילי, אולי לספר לה על דברים שקרו בעולם כשהיא לא הייתה: הסמארטפון, שלוש הבנות שלי והסליים. הייתי רוצה לשמוע איך היא ראתה את החיים בתור אישה בת 39 ולא רק בתור אימא שלי.

עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד. עם כתבת או צלמת בנשיונל ג'אוגרפיק, להגיע למקומות רחוקים ולא מתוירים, אולי אפילו נידחים. ולהשתתף בטיול לא רק בתור מטיילת אלא בתור מישהי שמתעדת ומספרת את החוויה ומעבירה אותה הלאה, אולי לילדה אחרת, שמעריצה את נשיונל ג׳אוגרפיק כמו שאני הערצתי.

מה מצחיק אותך. למרבה המבוכה, משחקי מילים. וגם בדיחות שחורות בזמן הלא מתאים, אבל עם השנים קצת נגמלתי מזה.

שיר שנוגע בך במקום מיוחד. ״את תלכי בשדה״ של לאה גולדברג, שיר שמצליח לקפל בתוכו עצב ותקווה ונחמה ויופי. יש בו שילוב בין פשטות, טבע ומיסטיות כמו שרק לאה גולדברג, שבאמת אין כמותה, יכולה לכשף. בשבילי השיר מקבל כל פעם משמעויות חדשות, ודאי בתקופה שאנחנו חיים בה. לפעמים הוא קופץ עליי בהפתעה מ"שירים שאהבתם" של ספוטיפיי, ואני אף פעם לא מעבירה אותו.

מה שם קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלך. ״לוגיסטיקה גרעינית״ קבוצה משותפת שלי ושל דן, של ארגונים וסידורים שקשורים לבית ולמשפחה, פתאום זה נשמע לי לא מתאים למצב, אולי נחליף את השם.