"זה מביך את הילדים שלי כשאני חוטפת עוד התקף צחוק"

זיכרון ילדות תרבותי. אני זוכרת שמצאתי ספר שירה של נתן יונתן בגיל 12 והבנתי שמילים יכולות לעשות דברים יפים מבכי ואושר. שנים אחר כך גיליתי שיש פסטיבל משוררים בירושלים ושמעתי ברדיו מתוך התרגשות כמעט דתית את שידורי המפגשים מהפסטיבל. אני זוכרת שהחבר שלי דאז הסתכל עליי במבט מופתע, כי כזאת תשוקה הוא הכיר רק כלפי כדורגל.

ספר שקראת פעמיים. "אלגיות דואינו" של רילקה. לא פעמיים, אלף פעם. איך מישהו יכול לכתוב כל כך חכם, יא וואראדי. מצד שני לו הייתי פוגשת את רילקה במציאות ייתכן שהייתי שומרת מרחק.

דמות שמעניקה לך השראה. סופר הילדים והמאייר סידני סמית. הוא מרגש, מדבר אמת, והכי - הוא לא יודע שהוא סופרסטאר. כלומר, הוא יודע כמובן, אבל הוא לא יודע־יודע. לא מנצל את זה לצורכי בניית אגו.

תמונה על הקיר שלך. איור יפהפה מתוך ספר ילדים שנתן לי סופר ילדים שערכתי ספר שלו. זה לא כזה חמוד, הייתי צריכה להזכיר לו שבע פעמים שהוא חייב לשלם לי באיזה אופן ושהוא צריך להחליט באופן ספונטני ועצמוני לתת לי מתנת הערכה ותודה.

עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. הבוקר בא לי קפה עם לאה גולדברג. הייתי מתלבשת יפה ואז מתיישבת לידה ומקלפת את הז'קט. מקשיבה לה עמוק ושקט. עוקבת אחרי הריקוד שלה מתחת להליכה של המילים. מספרת לה כמה המון אנשים אוהבים אותה ומקווה שהיא תאמין לי וייטב לה.

עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד. עם מתקשרת מחברה שבטית עתיקה. או עם אישה בחברה שבטית ששרה ליד המדורה, מתופפת עם האחיות שלה, צוחקת. חיה חיים קשים וקצרים, אבל מאמינה שהרגע הטוב, יותר מכל רגע אחר, הוא האמת על המציאות.

מי מצחיק אותך. ממש קל להצחיק אותי. זה מביך את הילדים שלי כשאני חוטפת עוד התקף צחוק. כאילו למבוגרים אסור להיות ילד אחד קולקטיבי.

שיר שנוגע בך במקום מיוחד. איילה, מה לי ולה, אלא אהבתי. אני שרה אותו לעצמי באוטו. אומנם אין לי קול יפה, אבל זה שיר יפה והאוטו מתמלא כוח.

מה שם קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלך? הגידלים. באנגלית. אין לי מושג למה אבא שלי פתח את הקבוצה הזאת באנגלית, צריך להחליף מקלדת כדי למצוא אותה. אבא, אם אתה קורא את השאלון הזה, לטיפולך.