"מי שנפגש עם מוות - הגישה שלו לזוגיות תהיה שונה"

הערב קר מאוד ביישוב נחלים, אבל אי אפשר שלא להתחמם בזכות האירוע המרגש שמתרחש בלב היישוב, במחלבת מרקוביץ'. כאן, באדיבות עמותת "חיבורים", התכנסו במעילים סגורים ובלבבות פתוחים מבקשי זוגיות משלל גילים. צעירים בשנות העשרים ואנשים שמגרדים את העשור הרביעי, מהצפון או מהדרום, מחרד"לים ועד מסורתיים. למרות ההבדל הניכר ביניהם, רובם חולקים חוויה משותפת שקשה לתאר אותה לאחרים: אובדן.

אני מגיעה בשלב המינגלינג. כיבוד מונח על השולחן בשפע, שיחות נבוכות אך מנומסות ממלאות את החלל. כמו כל ערב היכרויות, אני חושבת לעצמי. אלא ששום דבר כאן לא רגיל.

רגע לפני כן התקיים מעגל היכרות מהירה. שם קמו ודיברו כל מי שאיבדו את קרוביהם במלחמה או באלו שקדמו לה. בני משפחה שנפלו, חברים קרובים, שותפים לצוות, זה לא משנה. כולם נותרו עם חלל בלב, אבל עדיין לא מוותרים, וכמו שמבטיחים אנשי העמותה - נחושים למצוא אהבה אחרי אובדן.

זו לא הפעם הראשונה שעמותת חיבורים מבקשת לסייע בבניית בתים דווקא למי שהמלחמה פגעה בהם ישירות. שני ערבים דומים הוקדשו לפצועי צה"ל שמחפשים זוגיות, ושם אנשי הצוות גילו להפתעתם כמה נשים מעוניינות להכיר דווקא אותם. גם בערב הזה, אני מגלה מהר, יש לא מעטים שלא חוו אובדן מעבר למשבר הלאומי, אבל הגיעו לפגוש דווקא את מי שכן חוו אותו.

ליאל הראל: "אני לא חושבת שנכון לבוא לזוגיות בציפייה שבן הזוג יטפל בך. הם מקבלים את המענה הזה ממשרד הביטחון, ומטפלים בעצמם טוב מאוד. זה לא התפקיד של האישה או הגבר שנכנסים למערכת יחסים כזו"

"להרבה אנשים שחוו שכול חשוב לצאת עם מישהו שיבין", מספרת הראל. "בתחילת הערב הגיע אליי בחור ששכל אח וסיפר לי שהוא רוצה להכיר מישהי שגם איבדה קרוב, כי רק היא תבין אותו. מצד שני הייתה אלמנה שאמרה לי: אני לא רוצה להכיר מישהו שחווה אובדן, כי אני 'תיק' ואני לא רוצה שהוא גם יביא 'תיק' משל עצמו.

"אני חושבת שגם במציאת אהבה אחרי אובדן, אפשר להקים בית עם מי שלאו דווקא חווה אובדן, אבל מסוגל להכיל. מה שכן, אני לא חושבת שנכון לבוא לזוגיות בציפייה שבן הזוג יטפל בך. הם מקבלים את המענה הזה ממשרד הביטחון, והם מטפלים בעצמם טוב מאוד. זה לא התפקיד של האישה או הגבר שנכנסים למערכת היחסים הזו. אז זה לא 'תיק', ובעיניי יש בזה דווקא דברים מיוחדים. כולנו בסופו של דבר חלק מהמלחמה הזו".

צעירי מגדירה את השכול שלה "לאומי": בשירות שלה ובעבודתה כאחות בחדר מיון בירושלים היא נאלצה לפגוש מקרי אובדן רבים, של חבריה הקרובים ביותר ושל חיילים שפגשה לראשונה, אך נכנסו לה ללב. "בתפיסה שלי אנחנו מדינה בטראומה, כולנו חווינו אובדן. אין כאן מישהו שלא איבד - את עצמו, אפילו. החוויה הזו הייתה לא פשוטה לכולם. אנחנו עם קטן, כולם פה מכירים".

צעירי החלה את שירות המילואים בשלב מאוחר בחייה, בגיוס פרק ב' המאפשר לנשים פטורות מגיוס לשרת בתפקיד התואם את תחום עיסוקן. "אחרי 7 באוקטובר הרגשתי שאני לא עושה מספיק, אפילו בתפקיד שלי בבית חולים ובמיון. התגייסתי למילואים לפני שנה וחצי, ומאז אני בתחושת לאומיות. זה עדיין מאתגר מאוד. בסבב הקודם של הלחימה נכנסתי עם החיילים לעזה, ועכשיו אני משרתת בגבול הצפון, בסוריה. נחשפתי להרבה צורות של אובדן. זה המקום שאני הלכתי אליו, ומצד שני יש לי כמה חברים רווקים שדווקא בחרו לקחת את המשבר שפקד אותנו ולהתמקד בבניית בית. יש מי שאפילו מצאו שידוך והתחתנו, כי הם הקדישו לכך יותר זמן. חברה שלי אמרה שזו התשובה שלה לכל מי שמנסה להשמיד אותנו, ועכשיו, כשאנחנו יותר פנויים רגשית, אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו לחפש ובעזרת השם גם למצוא".

אורית צעירי: "חשבתי לעצמי שדווקא אנשים שאיבדו והצליחו לקום מזה הם אנשים עם איכויות גבוהות, וצדקתי. מסביבי נמצאים אנשים מאוד טובים"

צעירי הקדישה את מלוא מרצה לשירות המילואים, אבל מעולם לא ויתרה על חיפוש זוגיות. היא התחברה עמוקות לעמותת חיבורים, והגיעה לערב הזה אף שחזרה והדגישה עד כמה התקשתה לבוא אליו. "אני לא אוהבת אירועים מוגדרים של פנויים־פנויות", היא מודה, "הפעם התחושה אחרת. חשבתי לעצמי שדווקא אנשים שחוו אובדן והצליחו לקום הם בעלי איכויות גבוהות, וצדקתי. מסביבי נמצאים אנשים מאוד טובים. לא כתוב להם על המצח 'אח שלי נהרג' או 'חברה שלי נרצחה'. הם פשוט למדו ולומדים עד היום איך לחיות לצד זה. אני מתחברת לזה מאוד מהחוויה שלי בעולם הרפואה הדחופה: להרגיש אובדן, גם אם הוא לא בהכרח 'שלנו', ובכל פעם ללמוד איך להמשיך בחיים".

איך חווית את הערב הזה?

"בעיקר הרגשתי פרגון מדהים על זה שאני מילואימניקית", היא מחייכת. "אני יודעת שאני לא בדיוק משפחה שכולה, אבל אני יכולה להבין לליבם ואת הצד שלהם. איבדתי חבר קרוב שנהרג בעזה, ואני מאמינה שהערב הזה הוא חלק מהצמיחה שלי, מהנכונות לבנות בית מתוך הכאב. בערב הזה יש כל מיני אנשים, עם כל מיני חוויות שכל אחד מביא. המלחמה הביאה אובדן לא רק בהרג חייל במלחמה או ברצח של חפים מפשע. יש לא מעט אנשים שחוו אובדן אחר. למשל אנשים שאיבדו את עצמם בעקבות התרומה שלהם למדינה. פוסט־טראומה, גירושים".

במעגל המאולתר, המשתתפים מקבלים נושא אחד לדון בו ביניהם למשך עשר דקות. בשלב די מוקדם נושאים כמו "מה הזמר האהוב עליך" נזנחים לטובת הסיפור האישי והכואב, ששזורים בתוכו גם צחוק והזדהות.

"לכל אחד כאן יש סיפור משלו, וביחד כל זה הוא סיפורה של המדינה", צעירי משתפת בין השיחות. "אני יכולה להגיד לך כבר עכשיו שהגיעו לכאן אנשים מדהימים. מישהי אמרה לי שיצאה פעם עם אח שכול ושאלה אותו איך מתמודדים עם זה. הוא לא ענה לה. אחרי תקופה מסוימת אחיה נהרג במלחמה והיא הבינה את השתיקה שלו. אין תשובה אמיתית לשאלה הזו. כשהיא סיפרה את זה שקעתי בהרבה מחשבות. אבל כשאת מסתכלת מסביב במעגל את רואה שאנשים קמים מתוך משבר ואובדן. לא רק השכול הפרטי שלהם. לכל אחד יש עניינים משלו וכאבים משלו. באופן כללי במסע של חיפוש זוגיות כל אחד מביא איתו חבילה מסוימת. כאן נראה שהחבילה אפילו יותר משותפת ולאומית".

לפני שהתחיל הערב, הסמנכ"לית ליאל הראל עמדה מתוחה בציפייה לראות מי האנשים שייכנסו לכאן וכמה יגיעו. "ההגעה של רווקים לכאן כרוכה בהרבה אומץ ופתיחות מחשבתית. כבר המון זמן אנחנו נותנים מענה לנפגעי המלחמה הזו, אבל יותר באחד על אחד", היא משתפת. "אפילו לא הייתי בטוחה שיירשמו לערב הזה. ובכל זאת החלטנו לתת את ההזדמנות הזו. כשהמשתתפים נכנסו, זה מאוד ריגש אותי. פתאום השמות ברשימה הפכו לאנשים שמצביעים ברגליים ומגיעים. אני חייבת להגיד ממה שאני רואה שהרווקים באו מאוד אקטיביים. נגיד בספידייטינג, היה מאוד קשה להזיז אותם משיחה לשיחה. זה אף פעם לא קרה לי. הרגשתי שהם באו עם לבבות הרבה יותר פתוחים מבדרך כלל. משהו בכותרת של הערב, בידיעה שנמצאים באירוע הזה אנשים כמוהם גרם להם להשתחרר. וזה הכי טוב".

אביו של דור אילוז היה מנהל עבודה בחברת עפר, שנרצח ב־2001 על ידי עובדים ערבים בחברה שעבד בה. הוא עצמו היה בן שבע בלבד, אך הוא זוכר את השפעת האובדן הקשה על חייו.

"אחרי שאבא נרצח זה שינה את כל התא המשפחתי. לפני כן היינו אבא, אימא ושני ילדים. אבל כל כללי המשחק השתנו ואין זוג הורים".

הרגשת שזה משפיע עליך גם בחיפוש זוגיות?

"זה יוצר עוד איזשהו אתגר בתוך מערכת היחסים, מתוך כל האתגרים שכבר יש. אבל אני מרגיש שלעומת מחפשי זוגיות שפגשתי באירוע, אני מגיע די מוכן. יש אנשים שזה קרה להם ממש לאחרונה. מבחינתי הם החברה 'החדשים'.לאנשים נפגעי פעולות איבה או שכול יש משהו משותף שאחרים לא מבינים אותו בכלל. זו הבנה שאי אפשר לצפות לה מבן או בת זוג להגיע אליה. וכאשר מפגישים אנשים ממעגל השכול, יש סיכוי לקשר עם אנשים שעברו חוויה דומה שלך".

על הצד האמנותי של האירוע אחראי בחור צעיר שמנעים את זמנם של מבקשי הזוגיות במהלך שיטוטם בחלל. הוא עומד בצד, ובעיניים עצומות פורט על האורגן שירים שקטים. אורי ויזל שמו, הוא בן 25 ועד לפני חודש התכוון בכלל להגיע לערב הזה למצוא זוגיות בעצמו. "חבר שלי הראה לי את הפרסום של 'אהבה אחרי אובדן' והציע לי להגיע", הוא מספר כשהוא נוטש לרגע את העמדה. "בכנות, אני לא כל כך מתחבר לאירועים כאלה. לא יצא לי להיות יותר מדי, לא חשבתי שאשתתף במשהו כזה. החלטתי לנסות בכל זאת ונרשמתי".

עד שהאירוע יצא לפועל, ויזל פגש מישהי שהכיר פעם והם החליטו לנסות את הקשר ביניהם בפעם השנייה. מן הסתם הוא כבר התכוון לבטל את השתתפותו, אלא שאז יצא שירו הראשון "אנשים אומרים", שנולד מתוך השבר והכאב שחווה כששכל את אחיו. מנכ"ל העמותה לא ידע שהוא אחד הנרשמים כשהתקשר וביקש ממנו לבוא ולנגן את השיר באירוע.

"תכננתי לכתוב לצוות שאני לא מגיע, ובדיוק באותו השבוע יצא השיר, שמדבר על השכול וההתמודדות. ואז ירון התקשר אליי, בערך באותו היום. חשבתי שהוא מבקש לוודא איתי שאני מגיע, וכבר באתי להגיד לו שזה לא רלוונטי, אבל אז הוא אמר שהוא בכלל רצה לדבר איתי על השיר, שריגש אותו מאוד. אמרתי לו שבאמת תכננתי להיעדר מהאירוע, אבל כדי לשיר אני אבוא בשמחה".

אורי ויזל: "כולם חווים אובדן כך או אחרת בחייהם, ומתישהו זה גם יגיע למערכות יחסים ולבניית זוגיות. בכלל, מי שנפגש עם מוות, לא משנה מאיזה סוג - משהו בצורה שבה הוא ניגש לזוגיות שונה"

ב־22 בינואר 2024, נפל אחיו הגדול רס"ר במיל' אלקנה ויזל, עם עוד עשרים חיילי מילואים, באחד האסונות הגדולים ביותר במלחמה. באזור מחנה הפליטים אל־מע'אזי שברצועת עזה, שני מבנים קרסו על כוח במהלך עבודות חישוף והריסת מבנים, בעקבות ירי של שני טילי אר־פי־ג'י והתפוצצות מטען.

יממה לפני שנכנסו החיילים לבית הוריו של ויזל ובישרו להם את הבשורה המחרידה, אורי היה בבית הדין הרבני עם אשתו לשעבר שיר, והפך בגיל 23 לגרוש פלוס אחד - בנו הקטן בארי. "מבחינה נפשית הגירושים כבר התרחשו הרבה לפני", הוא מספר, "אבל את הגט עצמו מסרתי לה באותו יום ראשון. יום למחרת הייתי כבר בהלוויה של אלקנה. בדיעבד יצא מזה דבר אחד טוב, שאנשים לא חפרו לי יותר מדי על הגירושים. אף אחד לא ידע שנפרדנו בכלל, כי לא רציתי שידעו עד שזה קורה. בהלוויה של אלקנה, דודה שלי שאלה אותי בשיא הנחמדות 'איפה אשתך' ועניתי לה בפשטות שהתגרשנו אתמול. אבל בגלל הסיטואציה זה עבר מתחת לרדאר אצל כולם, והתגובות היו לא כאלה משמעותיות".

השאלה העיקרית שמרחפת בערב הזה מעל כל הנוכחים היא איך אפשר למצוא אהבה אחרי אובדן. ויזל משתף שהשאלה הזו ליוותה אותו תקופה ממושכת, במיוחד בשל העובדה שחווה אובדן כפול. "ישבתי שבעה גם על אח שלי וגם על הבית שלי. אבל הגעתי למסקנה שלעומקם של דברים, כולם חווים אובדן בצורה כזו או אחרת בחייהם, ומתישהו זה גם יגיע למערכות יחסים ולבניית זוגיות. בכלל, מי שנפגש עם מוות, לא משנה מאיזה סוג, לאו דווקא שכול צבאי או לאומי, ומי שחווה אובדן של בית כמו גירושים - משהו בצורה שבה הוא ניגש לזוגיות שונה. כי הוא מוכרח לחיות גם את המוות וגם את החיים כל הזמן. אי אפשר לברוח מזה".

בלב־ליבו של האירוע, המשתתפים משתתקים בכיסאות כשוויזל שר את הסינגל שהוציא ממש לא מזמן. המילים הנוקבות מתארות את חווייתו לאחר השכול, ואיך למרות התמיכה הרחבה מהסביבה, בלילות הוא עדיין מרגיש לבד. "אני דווקא מרגיש שיש הרבה דברים שצמחו מהגירושים, וגם מהאובדן", הוא אומר לי. "אני עף עליהם, כי אני מטפל בעצמי וצומח מהדבר הזה. אבל עדיין המוות תמיד קיים אצלך בלב, ואנשים שלא מכירים את ההרגשה הזו לא תמיד יודעים איך להכיל את זה או מה לתת לך. זה ממש מה שמדבר עליו השיר שלי. 'בלילה אני מתפרק ובא לעלות גבוה למעלה'. כל הזמן אתה מרגיש שאתה חי וצומח, גם במישור העסקי, היצירתי או אפילו במערכות יחסים. תמיד הוא מרחף ברקע".

מראש, כשתכננת להגיע לערב הזה, זה היה מתוך ציפייה להכיר מישהי עם עבר דומה לשלך?

"לא בהכרח", הוא נד בראשו. "לא עניין אותי דווקא לפגוש מישהי שתבין אותי או שנוכל להשוות סיפורים. אני לא חושב שאנשים צריכים להיות בסטטוס שאני נמצא בו כדי להבין את מה שחוויתי. לא הייתי בהכרח מחפש מישהי ממעגל השכול. אבל כן, כשהתחלתי לצאת ולחזור לעולם השידוכים, הרבה אנשים שאלו אותי מה אני חושב על לצאת עם אלמנות מלחמה. אמרתי שאני לא מתנגד בכלל ולהפך, אפילו חושב שמלכתחילה יש לזה יותר סיכוי לעבוד. הבחורה שאני יוצא איתה עכשיו היא לא אלמנת מלחמה, אבל אני מאמין שגם בינינו זה יכול לעבוד".

הערב מסתיים כמעט בלי משים. המוזיקה פוסקת, ויזל מכניס את האורגן לתוך התיק, הכיסאות מתחילים להיערם. אבל המשתתפים לא עוזבים בכזו קלות, ואלו שכן יוצאים מחייכים בדרך החוצה

הערב מסתיים כמעט בלי משים. המוזיקה פוסקת, ויזל מכניס את האורגן לתוך התיק, הכיסאות מתחילים להיערם. אבל המשתתפים לא עוזבים בכזו קלות, ואלו שכן יוצאים מחייכים בדרך החוצה, מעכלים את החוויה שעברו. הם אומנם הגיעו לערב היכרויות, הם אומרים, אבל בעצם זכו להכיר אנשים שעברו חוויה דומה לשלהם, והתחזקו.

"אני יוצאת בתחושה של רוממות רוח וחיוך", משתפת אותי צעירי בשביל המוביל אל החניה. "בשלב מסוים הרגשתי שזה לא ממש משנה אם בערב הזה נמצא זוגיות או לא. לפחות אנחנו נותנים לעצמנו את התקווה ואת האפשרות ליהנות. גם בתהליך החיפוש אני מאמינה שצריכה להיות הנאה והיה ברור שהכוונות של מי שהגיעו לכאן היו טובות. כל מי שבחר לבוא, בחר להגיע בלב פתוח. אני מרגישה עכשיו הרבה תקווה".

למה?

"חשבנו שהאובדן שחווינו הוא הדבר הכי גרוע שקרה לנו. היום אנחנו חושבים אחרת. אנשים שחוו אובדן הם רגישים יותר, עם יותר חזון וכמיהה לחיים. הם עברו חוויה משמעותית, ומצאו את הכוחות מחדש. הם אחרים עכשיו. היה מדהים לחלוק לראשונה חוויות שהמלחמה הממושכת הביאה איתה, עם אנשים שהמלחמה הזו שינתה את החיים שלהם. בסוף הערב אפילו הרגשתי שאנשים משתחררים יותר וצוחקים ונהנים. לגמרי הייתה הנאה באוויר".