הבית // דו־משפחתי, שישה חדרים, שני מפלסים. בהתחלה היה לא פשוט להתרגל למבנה הלא שגרתי של הבית, אבל עם הזמן הירידה לחדרים במפלס התחתון הפכה לחלק מהקסם. אביטל חלמה על בית בסגנון "בית חווה מודרני", והיא שילבה בו קיר אבנים, אלמנטים של עץ וגוונים נייטרליים וחמים. החלל עוטף ונעים. היא אוהבת את המעקה, מעץ לבן, שמכניס תחושה ביתית וחמה, והוא מוסיף לאופי של הבית.
נוקדים // הם הגיעו לנוקדים אחרי כמה שנים באפרת, מתוך רצון לחיים קהילתיים, מגוונים ופשוטים יותר, ומצאו במדבר שקט, קהילה חמה ותחושת בית. הם עברו לאפרת בעקבות זכייה בדיור למשתכן והיו מחויבים לגור שם תקופה, אך העלייה במחירי הנדל״ן אפשרה להם בהמשך למכור ולעבור לנוקדים.
הבוקר // מתעוררים סביב שבע, וחצי שעה אחר כך נכנסים לקצב. המשימה המורכבת ביותר היא להוציא את אריאל מהמיטה. מכינים סנדוויצ'ים, משמיעים מוזיקה טובה כדי להכניס אנרגיה נכונה ליום, ובין לבין יש בלגן, צחוקים ולפעמים לחץ. "זה לא בוקר מתוקתק, אבל הוא מלא חיים. בתוך הרעש יש גם רגעים קטנים של יחד".
ריטריט // אביטל מארגנת ריטריטים בתאילנד, בקו־פנגן: ריטריט נשים שנקרא "נשימה חדשה". "זה מרחב שמאפשר לעצור, להניח את כל התפקידים בצד ולחזור לעצמך. בתוך מציאות עמוסה, במיוחד לנשים, רבות מהן נשות מילואימניקים או כאלה שחיות בתוך עומס מתמשך, נוצר מקום של שקט, חיבור ועומק. הריטריט הבא יתמקד בהגשמה עצמית, ביכולת להעז לחלום ולעשות צעדים גדולים בחיים.
כושר // ספי הוא מאמן כושר במכינות קדם־צבאיות במחוז ירושלים, ולומד לתואר שני בפיזיולוגיה של המאמץ באוניברסיטת תל־אביב. הוא נמצא בתהליך של העמקה מקצועית, מתוך רצון לשלב בין ידע מדעי לבין העבודה האנושית שמלווה אותו לאורך השנים, ושואף לעבוד בעתיד עם ספורטאים ברמה גבוהה.
אמריקה // אביטל גדלה בניו־ג׳רזי, באזור יהודי וציוני, עם שני אחים. היא הייתה בנבחרת ריקוד ובמקהלה, והחיים סבבו סביב בית הספר מהבוקר עד הלילה. ההורים תמיד חלמו לעלות לארץ, וחיכו שתסיים את הלימודים בתיכון כדי להגשים את החלום. בגיל 18 עלתה לישראל והצטרפה למדרשת הרובע בתוכנית לאמריקניות. לאחר מכן עשתה שירות לאומי באור־יהודה עם נוער בסיכון, ושם למדה עברית כמעט מאפס. "זו הייתה שנה לא פשוטה. אף אחד לא דיבר אנגלית, מצאתי את עצמי שוברת שיניים עם השפה, לא פעם גם עם דמעות, בזמן שהחברות שלי בארצות הברית מתחילות את חיי הקולג'". זו השנה שעיצבה אותה, חיברה אותה למקום והפכה אותה לישראלית. בהמשך למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן.
ישראל // ספי גדל בירושלים, בשכונת רחביה, במשפחה עם חמישה אחים. הוא למד בתיכון הימלפרב והיה פעיל בבני עקיבא, הדריך בסניף מרכז וגם בסניף הפיתוח בלב העיר. כבר כנער השתתף בתחרויות ריצה וייצג את בית הספר באתלטיקה. אחרי שירותו בחטיבת הצנחנים בגדוד 202, התחיל לעבוד בעמותת "אחריי" עם הקבוצה החרדית הראשונה של נוער נושר.
והשאר היסטוריה // הם הכירו דרך החבר הכי טוב של ספי, שאביטל יצאה איתו במשך כחצי שנה. אחרי הפרידה הם נפגשו במקרה ברחוב, בדיוק כשגם הוא סיים קשר אחר. הם התחילו לדבר, ומהר מאוד הבינו שיש שם משהו, והחליטו להתחיל לצאת.
דרך // ספי גילה בעמותת "אחריי" עד כמה הספורט יכול להיות כלי חינוכי וטיפולי, וכיצד אפשר להגיע דרכו לאנשים וליצור שינוי אמיתי. משם המשיך לעבוד עם בני נוער וצעירים, ליווה תהליכים אישיים, ובנה לעצמו דרך שמשלבת בין גוף לנפש. הוא עבד עם מכינות קדם־צבאיות, מתוך רצון ליצוק תוכן ומשמעות מעבר לאימון, וגם עם מתאמנים פרטיים, ובהם ילדים ונוער שהתמודדו עם אתגרים בדימוי עצמי ובשייכות, לצד אוכלוסיות נוספות כמו חולי פרקינסון וניצולי שואה. "אימון הוא הרבה מעבר לפעילות גופנית - הוא כלי לשיקום, לחיזוק ולחיבור אנושי עמוק".
דאבל // במשך 16 השנים האחרונות אביטל ניהלה עם שותפה את "אביטל ואביטל", עסק הממוקד בכלות - עיצוב שיער, איפור ושמלות. עם השנים הוא הפך למקום של נשים, של ביטחון ושל צמיחה. הן בנו צוותים, ליוו נשים ברגעים הכי חשובים להן ויצרו מרחב חי ותוסס. היא החליטה לאחרונה לסגור את הפרק הזה, מתוך הקשבה פנימית ורצון לפנות מקום לחלומות חדשים. כששאלה את עצמה מי היא בלי "אביטל ואביטל", נולד הצורך לעצור, לקחת זמן לעצמה ולצאת רגע מהשגרה. תאילנד, שהייתה עבורה חלום ישן, הפכה לכיוון טבעי. היא חיפשה ריטריט נשים, אבל לא מצאה משהו מדויק - לא רוחני מדי, לא מושלם מדי, אלא אמיתי. היא החליטה ליצור את זה בעצמה ופנתה לחברה שגרה בקופנגן, וביחד הן הרימו את "נשימה חדשה".
להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il