"זה מה שניצב מול העיניים: איך משפחה שכולה תרגיש שהיא לא לבד"

שלום שנטל, מה שלומך?

"ברוך השם. ברמה האישית אני מרגישה גשם של ברכות. קיבלתי נכד חדש, שנקרא על שם אבא שלי שנפטר לפני חמישה חודשים, הילד האחרון שלנו התארס בשבוע שעבר, ולפני כמה ימים התבשרתי על קבלת פרס ישראל. ברמה הלאומית אני כואבת ומדממת על כל 'הותר לפרסום' ועל כל משפחה שמתווספת ל'משפחה אחת'. אני יודעת שנוכל לעזור, אבל כואב שהמחיר לחיים פה כל כך גבוה. מה שלא ייאמן הוא שהחיילים הצעירים האלה כל כך נחושים לעשות את זה בשביל עם ישראל. לך אני לא צריכה להגיד את זה".

הזכייה בפרס ישראל הפתיעה אותך?

"מאוד, לא ידעתי שאני מועמדת. יש בי הכרת הטוב ושמחה על כך שרואים את המאמץ שלי. עבדתי קשה ב־25 השנים האחרונות, שילמתי מחיר גבוה בבריאות ובזמן עם הילדים.

"הזכייה מביאה גם לענווה. אני מרגישה שהפרס הוא לא בשבילי, אלא בשביל כל המשפחות השכולות, הפצועים והיתומים. כולם מתקשרים לברך, ואני אומרת להם: זה בשבילכם, אתם הגיבורים של עם ישראל, אני רק באתי לעזור. משמח אותי שרואים אותם. תמיד היה לי חשוב שלא ישכחו את מי שנהרגו ואת המשפחות שלהם, והפרס הזה מעיד שעם ישראל לא שוכח אותם.

"הפרס הזה הוא גם של מרק, בעלי שהקים את העמותה ועכשיו הוא יושב הראש המשותף איתי. זה גם של בתי מיכל, שעשתה את הצעד המשמעותי בתחילת הדרך, כשהייתה בת מצווה".

מיכל ויתרה על מסיבת בת המצווה שלה, שהייתה אמורה להתקיים באוגוסט 2001, כמה ימים אחרי הפיגוע בפיצה סבארו בירושלים. החלטתם יחד לתרום את כל תקציב החגיגה, וגם לרתום בני משפחה לתרומות למען משפחות ההרוגים והפצועים בפיגוע, ומשם קם הארגון. זה סיפור מופלא, אבל זה לא היה מעשה חד־פעמי. במשך 25 שנה את קמה בכל בוקר ומבקשת לעשות טוב. מאיפה יש לך כוחות?

"כשאת רואה שאת עושה משהו גדול, זה נותן לך כוחות. המשפחות נותנות לך כוחות. נכון, את רצה כל היום בין התורמים בארה"ב לתורמים בקנדה, בין קבלת הכרה למשפחה ובין הדאגה שמשפחה אחרת לא תתפרק, ובין הדאגה לכך שאלמנה תהיה בקשר עם החותנים שלה. זה סביב השעון.

"אבל את מרגישה שאת עושה משהו נכון. את מאפשרת לאנשים אחרים להיות שותפים, ואת גם מחברת אנשים מחו"ל שרוצים לעשות משהו בישראל, ואנשים מישראל שרוצים לשמוע מחו"ל שהם לא לבד".

את נוגעת בהרבה כאב. איך את מחזיקה את זה?

"אני מנסה לחשוב מה לעשות כדי שהכאב לא יהרוס משפחות. זה מה שאני רואה מול העיניים - איך אני נותנת חוסן למשפחה, איך אני נותנת לה תחושה שהיא לא לבד, איך אני נותנת לה כוח. הייתה אלמנה שלא קמה בבוקר, אז הרכז היה מתקשר אליה בכל יום. היה אלמן שהתקשר לרכזת ב־12 בלילה בכל יום. אנחנו מנסים לדעת מה צריך לעשות אצל כל אחד, כדי שהמשפחה תצליח להמשיך".

הובלתם גם חקיקה, למשל חוק שמכיר ביתומי טרור משני הורים.

"נכון. משפחות טרור מטופלות בביטוח לאומי, לפי חוקים שנלקחים ממשרד הביטחון, ושם אין מקרה ששני ההורים נהרגו ביחד. לכן יתומים משני הורים לא קיבלו בהתחלה כלום. עזרנו להם וישבנו איתם, ובשלב כלשהו הצלחנו לרכז את כולם יחד. עו"ד יעקב נאמן עזר לנו, היו גם כמה יתומים שכבר למדו משפטים, ושינינו את החוק. ביטוח לאומי ערך את המפגש הראשון ליתומים משני הורים בערב ראש השנה תשפ"ד, כמה שבועות לפני 7 באוקטובר".

מה קורה מאז? העמותה גדלה והצרכים צומחים בגרף תלול.

"עשרים השנים הראשונות הכינו אותנו ל־7 באוקטובר. היקף הפעילות שלנו מתחילת המלחמה ועד היום שקול להיקף הפעילות במשך עשרים שנה. היינו מוכנים, וידענו בדיוק מה צריך לעשות: לגשת למשפחות, להסביר שאנחנו איתן, שהן לא לבד, להתחיל להקים קבוצות תמיכה ולעזור. שילשנו את פעילות העמותה, הבאנו הרבה אנשי צוות, והגדלנו מאוד את התרומות. הצוות המסור שלנו כולל כ־65 אנשי צוות בשכר, 63 בנות שירות לאומי, מאה מלגאי 'אימפקט', 86 מדריכים בארגון הנוער, 70 מטפלים שעברו את הכשרות הארגון וכ־400 מתנדבים קבועים".

יש גם מעגלי שכול חדשים.

"נכון. יש לנו קבוצות של סבים וסבתות, של הורים של אלמנות, של תאומים ושלישיות - זו קבוצה מיוחדת, לצעירים שאיבדו אח תאום. עד 7 באוקטובר היה תאום אחד כזה, עכשיו יש כמעט ארבעים. יש קבוצה לאחים שנשארו לבד. פתחנו קבוצה לאימהות שכולות שאין להן בית, קבוצה לאבות גרושים שמרגישים לבד, וקבוצה לזוגות שאחד מהם הוא אח שכול, והוא צריך להמשיך ולתפקד ולהיות איש משפחה בתוך העצב. זה גורם להמון אתגרים בזוגיות. לכל צורך אנחנו מנסים להתאים מענה. מאחורי כל חיבוק, כל ביקור וכל תוכנית עומדת תורה טיפולית מקצועית שנבנתה אצלנו במשך 25 שנה של ליווי רציף למשפחות שכולות ולפצועים".

אילו מקרה או מפגש מלווים אותך לאורך השנים?

"יש הרבה כאלה. לקחתי את קבוצת היתומים משני ההורים לטיול בניו־יורק. זה היה טיול רק ליתומים, בלי ילדים ובני זוג. היינו בריברדייל, אחותי עזרה לי לארגן לכל משפחה בית מארח, וזו הייתה נסיעה מחברת מאוד. היה שם משהו חזק, זה קירב בין האחים. היה אז חורף, ועשינו כל מה שאפשר לעשות בניו־יורק - היינו בברודווי, בפסל החירות ובגראונד זירו.

"היו שני חבר'ה, איילת דיקשטיין ואביגדור גביש, שבילו הרבה ביחד. חשבתי שהם הרבה יחד פשוט כי הם הרווקים היחידים בשתי המשפחות וכל האחים שלהם נשואים. אבל בשלב מסוים אבא שלי אמר לי שהם מדברים המון. בהתחלה לא שמתי לב שזה משהו רומנטי. יתומים משני ההורים תמיד מרגישים כמו אחים. בילינו חגים ושבתות ביחד, אבל משהו קרה בניו־יורק - והשאר היסטוריה. עכשיו יש להם שלושה ילדים הכי מתוקים בעולם, ואנחנו ממשיכים ללוות אותם. יש הרבה זוגות שהכירו כאן. מדריכים עם חניכים וגם צוות. לאחרונה התחתנה חניכה שאמא שלה נהרגה כשהייתה ממש קטנה. היא גדלה ב'משפחה אחת', והתחתנה עם מישהו שהדריך כאן הרבה שנים".

מה את מאחלת לעם ישראל לחג?

"הרבה דברים. הבן שלנו היה אמור להיות איתנו בליל הסדר, אבל לפני כמה ימים הוא סיפר שאשתו של חבר שלו אמרה שהחבר, אבא לשישה, לא יוצא מהמיטה מאז המלחמה, והיא ביקשה שיבוא עם משפחתו לעשות איתם סדר, כי אולי ככה בעלה יקום מהמיטה. אנחנו יודעים שזה קיים, אבל כשאת נפגשת עם זה ומבינה שיש אלפי משפחות כאלה זה כואב, ואת מבינה שיש לנו עוד הרבה עבודה. אז אני מאחלת הרבה בריאות והרבה כוח, שכולנו נרגיש כמו משפחה אחת, ונמשיך לתמוך זה בזה בכל מצב, שנהיה עורף חזק ושנראה ישועות".

עפרה: בסוף הריאיון הזה אני מסירה את הכובע העיתונאי שלי כדי לומר בנימה אישית תודה. זו מילה שהיא קטנה מדי, זעירה, מול העשייה הרבה, העין הטובה והרצון להיטיב. "משפחה אחת" היא משפחה מחבקת למי שהשכול הלאומי או הפציעה הגיעו לסף ביתו. האיחול המתמיד הוא שהמשפחה הזו לא תתרחב עוד.