"היה זה ליל הסדר הראשון שיהודים הורשו לחגוג באסטוניה מזה חמישים שנה", מתאר כתב של ה־BBC בסרט דוקומנטרי, שצולם באביב 1989 בטאלין. ההערכה היא כי כמה אלפי יהודים התגוררו אז במדינה, מנותקים מדתם אחרי עשרות שנות שלטון סובייטי. "היהודים המקומיים לא ידעו כיצד לערוך סדר, ולכן הזמינו רב מניו־יורק", ממשיך הקריין בסרט הבריטי, ומציין כי "למרות הגלסנוסט, מעטים הסכימו לשוחח איתנו".
מפלגת "החזית האסטונית העממית" הכריזה אומנם על ריבונות כמה חודשים קודם לכן, בנובמבר 1988, אולם יחלפו עוד כשנתיים עד שהמדינה תזכה לעצמאות, וגופי הביטחון הסובייטיים יעזבו אותה. אווירת החשש ניבטת עדיין היטב בפני המרואיינים שכן הסכימו לדבר אל המצלמה, רובם עלומי שם.
רק לפני ימים ספורים צפה לראשונה הרב ד"ר כתריאל ברנדר (63), אותו "רב מניו־יורק", בתיעוד שלו מאז. מן המסך ניבט איש שחור שיער, אמיץ למדי. הוא היה אז בן 26, סגן רב בבית הכנסת "לינקולן סקוור" במנהטן, אחת הקהילות האמריקניות שהיו מעורבות מאוד במאבק יהודֵי ארה"ב למען יהדות ברית המועצות. לימים כיהן במשך 14 שנים כרב בית הכנסת האורתודוקסי בבוקה־רטון שבפלורידה; במהלך כהונתו התרחבה הקהילה מ־60 ל־600 משפחות. בהמשך כיהן כסגן נשיא לחיי קהילה בישיבה־יוניברסיטי בניו־יורק. ב־2018 עלה הרב ברנדר לישראל ומאז הוא מכהן כנשיא וראש רשת מוסדות "אור תורה סטון", הכוללת מוסדות חינוכיים, תוכניות מנהיגות, רשת שליחים עולמית ומיזמים חברתיים. הרב ברנדר הוא בעל תואר ראשון והסמכה לרבנות מישיבה יוניברסיטי, ותואר ד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת פלורידה אטלנטיק.
"החברה הישראלית יכולה ללמוד יותר מהאנשים שעולים ארצה". הרב ברנדר | צילום: מאיה משל
"העמותה למען יהדות בריה"מ חיפשה רבנים צעירים שיסכימו להיכנס לברית המועצות", מתאר הרב ברנדר את השתלשלות אותו מסע. "כשהתנדבתי, ביקשו שאביא איתי קבוצה של תיכוניסטים, תלמידי י"ב, בשביל פעילות לנוער, וכן שאעביר שיעורים בגמרא במוסקבה, ואפגש עם 'סירובניקים', מסורבי עלייה".
והיו גם משימות מסוג אחר: "המחתרת שם הדפיסה עלון שבועי, אבל לא הייתה להם מדפסת. באותן שנים מדפסת הייתה מכשיר גדול וכבד עם מעין שיניים בצדדים כדי להחזיק את הנייר. זה היה נגד החוק האמריקני להביא מכשיר כזה לברית המועצות, וגם נגד החוק הרוסי להכניס טכנולוגיה אמריקנית. אבל הייתה לנו סייעתא דשמיא והצלחתי להעביר את זה. בנוסף, היו גם גיטין שהתבקשתי להעביר לניו־יורק".
לצד כל אלה, "נאמר לנו שפעילים יהודים בטאלין קיבלו לראשונה רשות לערוך ליל סדר, וביקשו מאיתנו לערוך אותו. זה היה שיא הביקור שלנו". השיא הזה גם הביא לסיום מוקדם מהצפוי של הביקור מאחורי מסך הברזל.
טלק על המזוודה
הם היו קבוצה של שישה יהודים אמריקנים, ארבעה מהם תלמידי תיכון מלאי אנרגיה. ההכנות למסע, זוכר הרב ברנדר, ארכו כמה חודשים. "למדנו למשל לקרוא רוסית, כדי שנוכל לנסוע בתחבורה הציבורית. אי אפשר היה לקחת מונית לכתובת של סירובניק, זה עלול לסכן אותו. אי אפשר גם פשוט להסתובב עם רשימה של הכתובות שלהם. אז הכנסנו אותן לתוך תשבץ. נתנו לנו גם הדרכה מה קורה אם אנשי קג"ב יתשאלו אותנו. עשו איתנו ממש משחקי תפקידים.
"העמותה ההיא עבדה יחד עם גורמים בישראל, שהיו מעורבים בהכנות ובהדרכת המשלחת. כך למשל, העלו אותנו בכוונה לטיסה עם להקת רוק, כזו שחבריה נשאו הרבה פירסינג וקעקועים. אמרו לי לעמוד אחריהם בתור לבידוק בנחיתה, כי אחרי שהרוסים יבדקו אותם לעומק, כבר לא תהיה להם סבלנות לבדוק אותי ולא יגלו את המדפסת שהבאתי. וכך היה".
העילה הרשמית להגעתם של ששת האמריקנים הייתה לימודי היסטוריה רוסית. בסרט הבריטי הם אף נראים משתתפים, ללא עניין רב, במעין סיור מודרך. "אישרו לנו הגעה לשם כך. הבאנו איתנו קרטונים של סיגריות ומכנסי ג'ינס. בכל בוקר נתַנו סיגריות וג'ינס לנציג הקג"ב שהיה אמור ללוות אותנו. אסור היה לתת להם כסף, כי סופרים לך את הכסף בכניסה וביציאה וצריך להסביר כל הוצאה". המתנות פעלו את פעולתן, הקלו מעליהם את העיקוב והביאו להעלמת עין מחוסר ההתעניינות בהיסטוריה הרוסית.
בעיה נוספת שהיה צריך לפתור הייתה שיחות הטלפון. "אסור היה למכור אסימונים לזרים, כי הם רצו שתדבר מהטלפון בחדר המלון ולא מטלפון ציבורי, כדי שיוכלו להאזין לשיחה. אבל העמותה בארה"ב ידעה שמטבעות 10 סנט אמריקני, אם משטחים אותם, הם באותו משקל וגודל כמו אסימון רוסי. הבאנו איתנו כמה מטבעות משוטחים כאלה, וכך אפשר היה להתקשר לסירובניקים דרך הטלפון הציבורי. כדי לוודא שלא פתחו לנו את המזוודות, אמרו לנו לשים טלק של תינוקות על רוכסן המזוודה. אם יש טלק בחוץ, יודעים שמישהו פתח. כל מיני טריקים כאלה. אחרי שהיינו בלנינגרד ובמוסקבה, המשכנו לטאלין".
הסרט הבריטי המיושן (הזמין כיום ביוטיוב, בשם "One Generation More") מראה שיחה בין מרַכז הפעילות היהודי במקום, שארגן את אירוע הסדר האסטוני והשיג עבורו את האישור, ובין הרב האמריקני הצעיר. הפעיל המקומי מתאר עד כמה הקהל הצפוי להגיע אינו מכיר את הטקס, אך הרב לא מתרגש.
בצילום נראים המשתתפים שנאספו לאירוע, בשלל גילים, מטף ועד קשישים, כשהם יושבים נרגשים למדי במושבי האולם, כמו ממתינים להופעה. המארגן אומר שכעת יחולק יין, ומבקש להמתין עם שתייתו עד לקטע המתאים במהלך הערב. ברנדר מתאר מהבמה, באנגלית, את מהות החג. מסביר שבבסיסו ניצבת ההתמודדות היהודית עם סבלות מצרים, שמכוחה הפכו בני ישראל לעם. מתורגמנית מתרגמת את דבריו לרוסית.
הקהל נעמד עם כוסות היין כאשר הוא מתבקש, מקשיב קשב רב להסברים על חרוסת ומרור, מוחא כפיים בשירת "לשנה הבאה בירושלים". "לא הבנו את השפה, אבל זה היה נפלא לחוש עצמנו יהודים", אומרת משתתפת עלומת שם לצוות ה־BBC. "זה היה נפלא שהילדים שלנו ראו שאנחנו לא מתביישים להיות יהודים. בילדותי, אימא שלי הייתה משתיקה אותי תמיד ואומרת 'אל תספרי'".
הקהל ב"סדר" בטאלין | צילום: מתוך הסרט, צילום מסך מיוטיוב
"היו שם 300 או 400 איש, רובם ככולם חגגו סדר ראשון בחייהם. אולי היו כמה ניצולי שואה שחגגו 'סדר' שנים קודם לכן. זה היה מיוחד מאוד", אומר הרב ברנדר, וההתרגשות ניכרת בו גם ממרחק השנים.
סגירת מעגל
בתום הערב החליט הרב ברנדר לארגן למחרת תפילה בבית הכנסת. בסרט, שתיעד גם את מעמד התפילה ביום שאחרי, הוא, היחיד עם טלית, שואל את הנאספים "כמה אנשים פה מכירים את התפילה", ואז שר "אדון עולם", וכמה מבוגרים מצטרפים. "כל הסידורים שם היו מלפני תקופת השואה. ה'דע לפני מי אתה עומד', מעל הארון, היה תלוי על מסמר אחד, חלקו מחובר וחלקו מתנדנד", הוא משחזר כעת.
עד כמה זה היה מסוכן עבורם להשתתף בתפילה?
"היה מסוכן. הם לכאורה קיבלו רשות לליל הסדר, אבל כל מי שהרים את ידו לשאלתי בערב מי מוכן לקחת חלק במניין בבוקר, קו הטלפון הביתי שלו לא פעל בבוקר שלמחרת, אני לא יודע לכמה זמן. הם אמרו לי שהתפילה היא לא לפי הכללים של ברית המועצות, וזו יכולה להיות בעיה. ולמרות זאת, היו כמה עשרות שהגיעו".
הרב ברנדר עורך את ה"סדר" בטאלין | צילום: צילום מסך מיוטיוב
מחסום השפה הקשה על ניהול התפילה. "הם לא דיברו עברית, רק חלקם דיברו אנגלית, ואני לא מדבר רוסית. היה מתורגמן, אבל להתפלל דרך תרגום זה קשה. אז השתמשתי בסיפור המפורסם של הבעל־שם־טוב ואמרתי 'בואו נגיד יחד את האל"ף־בי"ת, והקדוש ברוך הוא ייקח את האותיות וייצור מהם תפילה'. זה מה שעשינו. אמרנו יחד את כל האותיות בקול – אל"ף, בי"ת, גימ"ל.
"כשסיימנו, אנשי הקג"ב נכנסו לתוך בית הכנסת. הם הודיעו שהם לוקחים את הוויזות שלנו, ושאנחנו צריכים לצאת מיד מברית המועצות. לקחתי מיד את התפילין שלי ונתתי אותן לאחד מבני הנוער שם, שנוצר לנו קצת קשר איתו. הקג"ב לקחו אותנו למלון, נטלו את כל הפילם מהמצלמות, והסיעו אותנו לשדה התעופה. שם העלו אותנו לטיסה למזרח גרמניה.
"אסטוניה הייתה כמו דיסני־וורלד יחסית למזרח גרמניה", הוא אומר. "זו הייתה חוויה לא נעימה. חיכו לי בבית אישה בהריון וילד קטן, וחששתי להם ולקבוצה שלנו. בשדה התעופה עמדו סביבנו שוטרים. הם לא הרביצו לנו, אבל כן שיחקו איתנו משחקים פסיכולוגיים לא נעימים לגבי מה שהולך לקרות לנו. בסופו של דבר עלינו על טיסה וחזרנו דרך אמסטרדם".
הם שבו לארה"ב בשלום, אבל לסיפור יש המשך. "שנתיים אחר כך, אשתי רוחי, אני ושני ילדינו, הגענו לכהן כרב ורבנית בקהילה קטנה - שבהמשך גדלה מאוד - של 60 משפחות בבוקה־ראטון, פלורידה. עוד לא היה שם תיכון יהודי, והילדים נסעו לתיכון שעה וחצי באוטובוס. באחד הימים המנהל ביקש ממני שאגיע לבקר בתיכון המרוחק. כשהייתי שם, אחד התלמידים ניגש אליי, חיבק אותי והתחיל ללחוש אל תוך האוזן שלי 'אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת'. זה היה הנער שנתתי לו את התפילין שלי בטאלין. הוא סיפר שרק בבית הספר הדתי בארה"ב גילה שלא מניחים תפילין בשבת, והתנצלתי שבכל הבלגן עם הקג"ב לא הספקתי לומר לו את זה", מחייך הרב.
"כל החבורה שנסעה איתי, שלרובם יש כבר נכדים, עלו לארץ. כולם חזרו עם תחושת שליחות למען העם היהודי. הייתה לי שם חוויית עומק בנוגע להבנה שאנחנו עם אחד, וצריך לדאוג לכולם. שיש עניין של אמונה, והדבר הכי חשוב הוא לבנות ערוצים למפגש עם הקב"ה, בהתחלה אפילו בלי קיום מצוות".
מהעיניים של העולים
לאחרונה, אני מספרת לרב ברנדר, פגשתי רב צעיר מבית כנסת במנהטן שגם הוא כיהן בו. אותו רב סיפר על הפעילות שהוא מקיים בתיכונים ציבוריים בעיר לתלמידים היהודים, מפגשים עם קצת פרשת שבוע וכיבוד. התלמידים באותם בתי ספר כלליים מבקשים שלא יביא איתו דגל ישראל, כי הם חוששים ממה שיקרה להם מבחינה חברתית אם ישתתפו בפעילות שדגל המדינה היהודית הוא חלק ממנה.
עברו כמעט ארבעים שנה, ועכשיו בניו־יורק יש יהודים שמפחדים.
"עזבי דגל ישראל בבית ספר ציבורי, בת הזוג של ראש עיריית ניו־יורק תומכת במה שקרה בשבעה באוקטובר. איך זה יכול להיות? בניו־יורק, עיר עם כל־כך הרבה יהודים! אני לא יודע מה העתיד של העם היהודי בחו"ל. ההורים שלי, כולל אבי שהוא ניצול שואה, וכל האחים והאחיות שלי גרים בחו"ל. לאור־תורה סטון יש 300 שליחים ושליחות בכל תפוצות העולם, ואני מרגיש שיש לנו אחריות.
"יהדות בארץ היא תלת־ממדית. יהדות בחו"ל, אפילו במקום טוב כמו בית הכנסת לינקולן במנהטן, היא חד־ממדית, כיוון שאין לי שם שום אחריות על רשות הרבים. היום אנשים רבים עולים לארץ מארצות הברית לא כי הם בורחים ממשהו, אלא כי הם בורחים אל משהו. יש לפחות שישה רבנים, לא בפנסיה, שמתכוונים לעלות לארץ בקיץ הקרוב. זה מספר משמעותי. כל שבוע אני מקבל טלפונים מאנשים שעולים – מארה"ב, מאירופה.
"אני מקבל גם טלפונים בשבועות האחרונים ששואלים 'מה איתכם, אנחנו דואגים'. ואני שואל 'אתם דואגים? הילדים שלי, התלמידים והבוגרים שלי, משרתים בצבא ונלחמים עבורנו'. לצערנו, 25 מבוגרי מוסדות אור תורה נפלו במלחמה, אבל אני יודע שהם שלנו. איזו זכות יש לנו, למרות כל האתגרים. בשבת האחרונה, הבן שלי ישב בבית שלנו עם חברים שמשרתים בלבנון, בסוריה, בעזה, ויחד הם שרו ודיברו דברי תורה. אני שמח מאוד כשאני רואה שהתלמידים והתלמידות שלי הולכים לשרת בצבא, ולפני הגיוס עושים סיום מסכת. בן או בת תורה יכולים לייצר כוח, אמונה, אומץ. יש להם ערכים. זהות של תורה לא נקבעת לפי הבגדים, הזהות הפוליטית או הצעקות, אלא באופי. לא לצעוק את שם ה', אלא לעשות כבוד לה' במעשים. לרומם את צלם אלוקים. התלמידים שלי שמשרתים בצבא ואלה שנפלו, הם הרבנים שלי. אני לא יודע אם איזה רב באיזו תקופה קיבל שאלות כמו שרבנים בציבור הציוני־דתי מקבלים עכשיו. זו זכות אמיתית".
יש משהו שהחברה הישראלית, או הציונית־דתית, יכולה לעשות כדי להקל על החלטת העלייה או על הקליטה של יהודים עולים מארה"ב?
"זו הייתה זכות בשבילי לעלות ארצה, והרב שלמה ריסקין בנה תשתית עבורי", הוא אומר על מייסד הרשת שבראשה הוא עומד היום. "זה לא היה קל להיות אחראי על מוסדות חינוך, כשהעברית שלי לא מאה אחוז. אבל אני חושב שיש דברים שהחברה כאן יכולה יותר ללמוד מאנשים שעולים ארצה, כי יש להם עיניים חדשות. הם רואים לפעמים את הדברים באופן שיכול לתת זווית נוספת, וצריך לתת להם מקום, בין השאר בחינוך. יכול להיות שהם צריכים השתלמויות והשלמות, אבל יש להם ידע ואנחנו לא משתמשים בו מספיק.
"אספר לך משהו. יש לנו ב'אור תורה' תלמידי חו"ל שנשארו בשבועות האחרונים בארץ. הם מעולם לא היו בממ"ד קודם לכן, אבל כאן הם מפעילים ילדים שההורים שלהם במילואים, עוזרים בהכשרה לפסח של בתי משפחות מגויסות. אני חושב שאחוז ניכר מהם יעלו ארצה. אני רואה שינוי דרמטי בדור הצעיר, גם אצל הישראלים והישראליות שרוצים לפעול עבור המדינה והעם".
מה אתה עוד לוקח איתך מליל הסדר ההוא באסטוניה לימים האלה?
"בליל הסדר אנחנו לא רק מספרים את סיפור יציאת מצרים. יש מאכלים שאנחנו אוכלים, שיש להם דו־משמעות. המצה היא לחם עוני, שעבוד - והגמרא בפסחים אומרת שהיא לחם שעונים עליו דברים הרבה, אומרים עליה הלל, היא מסמלת גאולה. חרוסת היא זכר לטיט, אבל המפרשים אומרים שהיא מסמלת גם את האומץ של נשים שמוכנות ללדת למרות גזירות פרעה. גם זו גאולה. אוכלים מרור כי מיררו את חיינו במצרים, אבל ה'אור החיים' אומר שהמרור נותן יותר טעם לקורבן פסח, שהוא הגאולה. יין אדום מסמל דם, וגם גאולה. לכל סימן יש משמעות של גאולה, אבל גם של המחיר שעם ישראל משלם עבורה.
"יש מנהג אשכנזי לאכול ביצה בליל הסדר. הרמ"א כותב שזה זכר לאבלות. האמת היא שעד היום לא נהגתי כך. אני לובש קיטל, יושב עם כל המשפחה, למה אני צריך בשעה חגיגית כזו לאכול מאכל של אבלים? אבל עכשיו אני מבין את דברי הרמ"א. יש מחיר לגאולה, אבל היא שווה את המחיר. אם הייתי מספר לסבא שלי שאני יושב היום בירושלים, 40 דקות הליכה מהר הבית, הוא בטח היה מתמוגג מהזכות. הבן שלי, שנושא את השם של סבא שלו שהיה בשואה, לובש מדים, אחרים לגמרי מאלו שסבא וסבתא שלו לבשו באושוויץ. ראינו ניסים ונפלאות בזמן מצרים, ואנחנו רואים ניסים כל יום בתקופה הזו שלנו, אפילו כל שעה. אבל יש מחיר, ואנחנו מרגישים את המחירים היטב. זוכרים אותם, וגם את המהלך הגדול, את הגאולה".