הבית // דירה תל־אביבית טיפוסית בבניין ישן עם מקלט במרתף. לפני שנתיים, אחרי עשור שהם גרים שם, שיפצו אותה: "הבתים של פעם היו בנויים אחרת. חילקנו מחדש כדי שלכל ילד יהיה חדר. ושיהיה גם קצת שקט. אין שקט, אבל זה יחסי". אין הרבה מרחב ואין פינות עבודה מובהקות, אבל יש קו ראשון לים, וזה שובר שוויון.
הים // נגה: "אני יורדת בכל יום לים, טובלת וחוזרת. זו פריבילגיה שאני ממש מעריכה והעיר נותנת חיים. הכול קרוב, הכול זמין".
שינוי // בזמן האחרון הם משתנים. "פתאום אתה מתחיל לחשוב אחרת. לא רק איפה נעים, אלא איפה אפשר לנשום. אזעקות, בריחה זמנית לערבה, חזרה לעיר, וניסיון להבין איך ממשיכים לגדל ילדים, לעבוד, ולשמור על שפיות בתוך זמן שלא מפסיק להשתנות. בסוף אם לא נצחק, אין לנו סיכוי".
הילדים // אמיתי, הגדול, הוא תלמיד כיתה ו' בבית הספר גורדון, ילד מלא חיים וקסם, ספורטאי, יצירתי, ו"כבר מבין איך תופסים קהל". אביגיל, האמצעית, היא "לב גדול שמחזיק את הבית, וקורעת מצחוק ברמה שהיא תכף שמה את אמא שלה בכיס הקטן". אלון, "השד של הבית", מנצל היטב את זה שהוא השלישי: "איתו כבר עברנו למצב של סבא וסבתא".
משפחת לוין- ד'אנג'לי | צילום: אריק סולטן
הבוקר // כרגע – תלוי איך עבר הלילה, כמה אזעקות היו. "בשגרה נורמלית יש שלוש ארוחות ביום. היום זה שמונה. לא כי הילדים רעבים, כי הם משועממים. וגם אנחנו. שעת השכבות נהייתה שנת השכבות - משש עד חצות. אין שנייה בלי הילדים על הראש - ויש גם רגעים יפים של יחד ששמורים רק לזמני קיצון כאלה".
פשרות // "כל אזעקה נגמרת בממתק. זה רפלקס. רופאי שיניים עשו את העסקה של החיים. המסכים הפכו לברירת מחדל. אם הצלחתי להוציא את הילדים למגרש לעשר דקות, אני מרגישה שניצחתי. זה כבר לא מובן מאליו".
מצחיקה // נגה היא סטנדאפיסטית, יוצרת תוכן ושחקנית. בימים רגילים היא מופיעה בכל הארץ, במופעים פתוחים וסגורים, בטלוויזיה, בקמפיינים ועוד. "אבל כבר שש שנים עולם התרבות הוא הראשון להיסגר והאחרון להיפתח. פותחים קניונים בקלות, אבל הופעות לא. כאילו לשמח אנשים זה לא חיוני. אנשים מחפשים שחרור, אסקפיזם. לצאת, לצחוק, לנשום קצת. זה לא מותרות, זה צורך".
שמחה // "אני רואה נשים נכנסות שבורות, אחרי ימים בבית, ופתאום הן צוחקות. ממש בוכות מצחוק. ברגע כזה את מבינה כמה זה חסר. אז אני עושה הופעות קטנות, לפעמים בזום, לפעמים לקבוצות. מה שאפשר כדי להמשיך לנוע".
ויראלית // בחצי השנה האחרונה הקריירה שלה קיבלה תפנית מפתיעה, כשהפיקה סרטון באנגלית, ״טראמפוש״, שהשיג מיליוני צפיות והביא קהל בינלאומי. "יש שם קהל יהודי שמחפש אמת בלי פילטרים, תיווך או פרשנות. פשוט לשמוע מישהי שחיה את זה באמת, גם אם האנגלית שלה שוברת שיניים".
אוכל // אורי הוא מסעדן, בעל מסעדת "הקטן" המיוחדת והמאתגרת בשוק לוינסקי בתל־אביב. בעבר היה הבעלים של המסעדה התימנית "סאלוף ובניו" בשוק. נגה: "הוא תימני שכלוא בגוף של פולני". אורי: "ההסעדה תמיד משכה אותי. הייתה לי חמארה באזור, הייתי שותף בדלידה, והקמתי את טפלה, שהביא את השוק למרכז תל־אביב".
התקווה // הרעיון בהקמת הבר היה להביא תרבות שונה: "השמענו עופר לוי, צלילי הכרם, חפלות של יום שישי. דברים של שוק התקווה באמצע תל־אביב. אבל אנשים זרמו והגיעו".
אנשים // דרך העבודה הזו הוא גם הכיר את השותף שלו היום. "בסוף הכול מתחבר דרך אנשים. האוכל הוא רק התירוץ". נגה: "אצלו זה אוכל, אצלי זה צחוק. בסוף זה אותו הדבר: אתה רוצה שאנשים ירגישו טוב".
חשבון // נגה גדלה בחיפה, בת למשפחה עם שורשים איטלקיים. אביה רואה חשבון ואמה עבדה כסטטיסטיקאית בחברת החשמל. "אני למדתי במגמת תיאטרון. כבר אז הבנתי שאני לא בנויה לשבת״. היא קיבלה מהמשפחה "את היכולת לאכול. את החלק של הבישול השארתי לאורי".
קריירה // היא שירתה כמש״קית חינוך בגדוד 51 של חטיבת גולני, ולאחר מכן עברה לאילת ועבדה בצוות הבידור במלון המלך שלמה. אחר כך למדה משחק והתחילה את דרכה בתיאטרון ובהצגות ילדים.
"בלילה הייתי יוצאת, שותה על הבר, ובבוקר קמה להצגת יחיד ששיחקתי בה את דורותי, את איש הפח, את האריה ואת הקוסם - הכול ביחד". עם הזמן הבמה הובילה אותה ליצירה אישית. "הבנתי שהחיים עצמם מלאים בחומרים. ושאני רוצה להשמיע את הקול שלי דרך הומור".
סטנדאפ // בתחילת דרכה כסטנדאפיסטית עשתה מופעי חימום לאומנים גדולים: "זה היה בית ספר למקצוע – ללמוד להחזיק את הקהל גם כשהוא לא בהכרח ביקש אותך".
צוהל // אורי גדל בצהלה, עם שתי אחיות תאומות שגדולות ממנו בעשור. נגה: "הוא תל־אביבי קלאסי שמכיר כל פינה בעיר, איפה לאכול ומה ללבוש. אני רק הצטרפתי".
ההיכרות // הם נפגשו במקרה בבר שאורי עבד בו, וכמה שבועות אחר כך הוא ראה אותה מופיעה לראשונה באוזן בר. "אני לא בטוחה שהוא הבין למה הוא נכנס, אבל כבר היה מאוחר מדי".
זוגיות // "בסיר לחץ לאומי צריך לנהל בית, לפרנס, לגדל ילדים וגם למצוא אוויר. יש רגעים שמתחילה תחרות סמויה מי יותר חשוב, למי מגיע לצאת, מי יותר חיוני. אני אומרת לו שאני בתחום מציל חיים - את החיים שלי. אני חייבת לצאת מהבית״.
בערבה // הלילה הראשון של האזעקות בתל־אביב שבר אותם. נגה: "אחרי שלושים אזעקות הילד שלי שאל אותי מתי נמות. הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר". כבר למחרת הם ירדו לצופר שבערבה. אורי: "זה היה הרבה יותר פשוט. ניתקנו התראות מהטלפון, לא היו אזעקות, ופתאום היה שקט יותר בראש".
בעולם מקביל // הם תכננו יומיים אבל הם הפכו לשלושה שבועות. חמש משפחות תל־אביביות גרו שם בצימרים לידם. אורי: "יש שם וייב של עולם אחר, יקום מקביל. לפעמים אני משתעשע במחשבה לעבור לשם. איכות החיים שם אחרת לגמרי".
אחדות // נגה: "בעיר, החרדה לבד היא מפחידה. כשאתה עם אנשים, היא משתנה. פתאום יש שותפות גורל". גם אחרי שחזרו לתל־אביב, משהו מהחוויה נשאר: "למטה, במגרש החניה, יש שולחן עם יין ובירות, כל השכנים יושבים, ויש תחושה של ביחד. זה לא מעלים את הקושי, אבל זה מרכך אותו".
נשארים // אורי: "בסוף יש גם משהו בתל־אביב. הגדול כבר מסתובב לבד, יוצא עם חברים, זורם. קובעים ונוסעים לסנטר, חיים את העיר. גם לקטנים יש מלא חברים ושכנים, ואנחנו מתנהלים במעין כפר קטן בתוך העיר".
אין שמיים // "הזמן הזה שינה הכול. יש ימים שאני מרגישה שאני מאבדת את זה. שאין אופק. הילדים גדלים בלי יציבות. אם עוד פעם אחת מישהו יגיד את המילה חוסן... חוסן חינני במצב קיצון זמני, לא במציאות של מלחמה אינסופית. אנחנו גמורים. אי אפשר לייפות את המצב״.
חוסן // נגה ממשיכה לייצר הומור ולהעלות תוכן. "אנחנו חיים מציאות מטורללת, כשיש אזעקה ברכב כולם שוכבים בחוץ עם ידיים על הראש. את שוכבת על הכביש עם שלושה ילדים ואומרת, כן, זה מה שיעזור. ידיים על הראש".
שיתוף // הילדים מעורבים בעשייה שלה. "שייהנו מזה, רק שלא יעשו מזה מקצוע. אני אוהבת אותם יותר מדי בשביל זה".
אמנות או נמות // "אומרים שזה לא מקצוע חיוני, אבל האמת היא שזה מה שמחזיק אותנו. בלי זה אין איך להתרומם".