קשה לכתוב על אימנו חיה ברנס, שנפטרה לפני כחודש, בז' באדר, ולהקיף את כל תחנות חייה ומעגלי עשייתה. מי שהכיר אותה משנות גוש אמונים, לא תמיד ידע עד כמה הייתה נטועה גם בעולמות התרבות, ההוראה, ההגות והיצירה; מי שפגש בה בקריית־ארבע, לא בהכרח הכיר את חלקה בעשייה בגוש דן. ובכל זאת, מן הריבוי הזה עולה קו ברור: אימא הייתה מן החלוצות שביקשו לא רק להאמין בסיפור הלאומי־אמוני, אלא גם להעניק לו ביטוי תרבותי.
היא נולדה בצ'כוסלובקיה בשנת 1947 לרחל וצבי הורק. אימה עברה את אושוויץ ואת צעדות המוות; אביה לחם כפרטיזן ביערות. עבר כזה היה עלול ליצור בית ששרוי תחת צל כבד, אבל אימא נהגה לתאר בית שהייתה בו חוויית חירות. עצם לידתה היה מעשה של ניצחון החיים. אחרי המלחמה שקלה סבתא רחל 23 קילוגרם בלבד וחלתה בטיפוס, והרופאים הזהירו שהיריון יסכן את חייה.
כשהייתה אימא בת שנתיים עלתה המשפחה לארץ והשתקעה בחולון. כחניכת בני עקיבא, הידע ההיסטורי היחיד שהכירה היה זה שלימדו בבית הספר. באוניברסיטה פגשה רובד אחר של הסיפור הציוני. דרך חברתה כרמלה אמיתי, שהייתה קשורה לתנועה הרוויזיוניסטית, נחשפה לסיפורן של המחתרות ולעולי הגרדום.
הכי מעניין
חיה ברנס עם בעלה , חי, | צילום: באדיבות המשפחה
אחת התחנות החשובות במסע הזה הייתה "המדרשה הלאומית" שהובילו גאולה כהן ורינה מור. המדרשה פתחה צוהר לקהל רחב בנושאים של זהות יהודית, תנ"ך וציונות, לימדו בה רבנים והוגים מן השורה הראשונה. אימא הייתה חלק מן הצוות שנשא את המקום על כתפיו. לצד העיסוק הטכני בארגון ערבי תרבות וימי עיון, היא גם הרצתה בעצמה, הובילה סיורים לימודיים ונטלה חלק ממשי בעיצוב התוכן.
עם היבחרו של יצחק ולקר, איש חירות, לראשות עיריית בת־ים, נפגשה איתו אימא וביקשה תקציב ומקום לפעילות המדרשה הלאומית. בעקבות זאת קיבלה המדרשה לשימושה את ביתו של הסופר שלום אש. חצי שבוע עבדה אימא במדרשה, וחצי שבוע נסעה להתנדב ביו"ש – תחילה בגרעין שכם־אלון מורה, ואחר כך בגוש אמונים. כאשר הוצע לה לנהל את מחלקת התרבות של העירייה, בתנאים נוחים ושכר גבוה, סירבה משום שליבה היה עם ההתיישבות. היא השתתפה בכל העליות לסבסטיה, קיבלה על עצמה את תפקיד המזכירה של גרעין שכם־אלון־מורה והייתה חלק ממזכירות גוש אמונים. בכל אלה פעלה כאישה יחידה כמעט בתוך חבורת גברים, כשותפה מלאה ורוויית אמונה בתהליך של בניית היישובים. היא עסקה בהסברה, בחוגי בית, בפנייה לפוליטיקאים, ובמלאכה אינטנסיבית מאחורי הקלעים.
היו שחששו כי היא "התחתנה" עם הארגון ודאגו איך תמצא חתן, אבל הרב מנחם פליקס, ממובילי הארגון, אמר לה: "חיה, את שייכת לנחשונים באמונה. מי שמאמין לא צריך לדאוג. החתן יגיע אלייך". וכך אכן היה. בגיל 29 נישאה אימא לאבינו, חי, שאותו הכירה מפעילות בגוש אמונים. מסופר שהוא הציב בפניה מעין "מבחן" כששאל אם תסכים לבוא איתו לחברון, והיא הסכימה. חתונתם הייתה הראשונה בקדום, כיום קדומים. אחרי החתונה התגוררו בירושלים, ומשם עברו לקריית־ארבע.
עוד כתבות בנושא
גם שם לא עמדה מן הצד. הקשר שלה עם הרב משה לוינגר, שהחל בתקופת עבודתה כעוזרת פרלמנטרית של גאולה כהן, התהדק. כאשר קבוצת הנשים נכנסה לבית הדסה שבחברון, הייתה אימא אחרי לידה ולא יכלה להצטרף בעצמה, אך הייתה מן הנשים שהחזיקו את העורף בכביסות ובישולים, וגם בקירוב לבבות ויישוב מחלוקות. אחרי עשר שנים בקריית־ארבע, זכו אבא ואימא לגור בבית הדסה בעצמם.
את החיים בקריית־ארבע, שבה שימשה כרכזת תרבות, הגדירה אימא כ"חממה נהדרת לגידול אישיות". זהו ניסוח אופייני: לראות במקום לא רק יישוב או תפקיד, אלא בית גידול אנושי ורוחני. היה חשוב לה לתרום לפעילות תרבותית שלא תהיה "עוד תיאטרון מוצלח", אלא תרבות שכותבת, מצמיחה ומנגנת את סיפור החיים העשיר שלנו. היא הייתה מהראשונות שפעלו במובהק למען תרבות ציונית, רוחנית, ימנית – לא כנספח חיוור לתרבות הכללית אלא כיצירה בעלת קול עצמאי.
עיניים בורקות ואש פנימית. חיה ברנס | צילום: מיכאל לוקסנברג
כך, לאחר שנסעה ליריד חוצות היוצר בירושלים, פנתה למנהל המתנ"ס בקריית־ארבע ושאלה: למה שלא נעשה דבר כזה גם כאן? אימא גייסה את הסכמת ראש המועצה ואת התקציב, ואז עלתה הדילמה הביתית: מה תעשה עם הילדים? האם תשאיר אותם שעות ארוכות במהלך ההכנות ליריד? בעצת חברה טובה, אימא שיתפה אותנו ברעיון, הדביקה אותנו בהתלהבות, ואנחנו נתַנו לה את ברכת הדרך. זהו רגע אופייני של חיבור בין רוח למעשה, בין הבית לשליחות, בין המשפחה למפעל הציבורי.
להבין את אצ"ג
בתפקידה ניכרו מאוד גם יכולותיה המקצועיות. כשנכנסה לתפקיד ראתה כיצד מציינים ביישוב את טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות והרימה גבה. "לא במשמרת שלי", אמרה. היא ידעה לדרוש מרבנים לדבר חמש דקות; לוותר על טקסטים שכולם כבר מכירים ולחפש טקסטים חדשים, המתאימים למקום ולקהל; לחשוב על הבמה, על התאורה, על ההגברה. היה לה סטנדרט גבוה, והיא פעלה לממש אותו.
אחרי השנים בקריית־ארבע חזרה לעבוד עם גאולה כהן בבית אצ"ג, והייתה אחראית על תחום התרבות והלמידה. בתחילה קראה את שירי אצ"ג ולא ממש הבינה אותם, אבל התרגשה מן העושר הלשוני ומן המוזיקה הפנימית. אט־אט השירים נפתחו לפניה ודיברו אליה. גם כאן יצרה שורה של מיזמים פורצי דרך לזמנם: "חכליל" – במה לצעירים; "נופשיר" לנוער; תחרות להלחנת שירי אצ"ג; ערבים שבהם הומחזו שיריו בידי שחקנים; ימי עיון ושיתופי פעולה עם מוסדות תרבות. היא לא חיפשה את שמה בכותרות ולא חששה ממה יגידו, אלא ביקשה לשנות את המציאות ועשתה זאת בעיניים בורקות ואש פנימית.
בהמשך חייהם עברו אבא ואימא לעתניאל. אימא המשיכה לעבוד בירושלים אך היה לה חשוב להשתלב ולהיות חלק מהקהילה החדשה. היא הובילה בעתניאל (יחד עם שרון בנימיני) את "מועדון אמצע החיים", קיימה שיעורים לנשים מדי שבת במשך 28 שנים, ויצרה מסורות קהילתיות של מפגשים סביב תאריכים חשובים בלוח השנה.
אחרי שסיימה את תפקידה בבית אצ"ג, ובגיל לא צעיר, פתחה אימא עסק עצמאי לעריכת ספרים ולהפקת אירועים. היא המשיכה לעבוד במרץ על פרויקטים גדולים וקטנים, מתוך שאלה קבועה שליוותה אותה: איך אני יכולה להמשיך להשפיע. היא חזרה לפעול גם בקריית־ארבע, הפעם בתוכנית התרבות של הספרייה, ויזמה מועדון לקריאת וכתיבת שירה. היא ארגנה ערב של צעירי חברון, ערב על העלייה מברית המועצות, ועוד ועוד. אחד המפעלים היפים שייסדה בשנים האחרונות היה "מספרים חברון בסלון" – סדרה של כארבעים ראיונות עם ראשוני היישוב היהודי בחברון ובקריית־ארבע.
כשקיבלה את האבחנה על מחלתה לפני כשנה וחצי, התחילה מיד לכתוב אוטוביוגרפיה. גם זה אופייני לה: ברגע קשה כל־כך, התגובה הראשונה שלה הייתה לפעול, לספר, להשאיר תיעוד. היא כמעט הספיקה לסיים, והמשפחה מקווה להוציא את הספר לקראת יום השנה.
78 שנות חייה של אימא פורשות מניפה רחבה של עשייה, חלומות, מטרות והגשמות. אימא הותירה אחריה מפעלים ומיזמים, אך בעיקר דרך שאומרת כי הסיפור הלאומי זקוק לא רק למנהיגים ופעילים, אלא גם לאנשי תרבות; לא רק למאבק, אלא גם לשפה משל עצמו; לא רק להתיישבות, אלא גם לזיכרון, טקס, ספר, שיר ובמה. היא הייתה מן הראשונות שהבינו זאת ופעלו בהתאם.
משפחות גוש אמונים בסבסטיה. | צילום: יעקב סער, לע"מ
"הרגשתי בגופי שאני זוכה להיות חלק ממעשה כביר"
מתוך זיכרונותיה של חיה ברנס על העלייה לסבסטיה בשנת תשל"ד
היו אלו השנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. העוצמות של מלחמת ששת הימים הניסית עוד היו באוויר. הייתי בתוך חבורה של בנות ובנים צעירים שחיפשו דרך לתרגם את הבערה שבלב למעשים.
שלושה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים הוביל חנן פורת ז"ל את השיבה לכפר עציון, והרב לוינגר ז"ל את השיבה לחברון. אזור השומרון, ובתוכו שכם העיר, שוחרר במלחמת ששת הימים, עוד לפני ירושלים וחברון, אך במשך תשע שנים היה ריק מיישובים יהודיים. בתודעה הציבורית הייתה רתיעה מהאזור ודחייה מרעיון ההתיישבות.
באותן שנים עבדתי במדרשה הלאומית בתל־אביב שאותה הקימה גאולה כהן. חלק מן השבוע עבדתי כמרצה ומפיקת אירועים במדרשה, וחלק מן השבוע הייתי מזכירתה הפרלמנטרית בכנסת. מעגל נוסף של קשר משמעותי עבורי הלך והתרקם עם אנשי קריית־ארבע. יום אחד קיבלתי טלפון ממנחם פליקס, מראשוני מתנחלי חברון. הוא ביקש לתאם לו ולחבריו פגישה עם ח"כ גאולה כהן ואישור כניסה לכנסת. צביטת התרגשות הייתה בליבי כשהוזמנתי על ידו להשתתף בפגישה לא רק כמזכירה, אלא כחברה פוטנציאלית בגרעין ההתיישבות המיועד לשומרון.
גרעין אלון־מורה הוקם כדי שהשומרון לא יהיה "יודן־ריין", וכדי שתנופת ההתנחלות תימשך. על הפרק היה תכנון מבצע התנחלות שתחילתו סודי וסופו פומבי. הפגישה התקיימה, החבורה קיבלה מגאולה הזדהות, הבטחה להשתתף והרבה טיפים. גם אני קיבלתי משימות, ביניהן הכנת עתודות של אנשים שישתתפו במבצע, על ידי פרישת רשת של חוגי בית בכל הארץ.
ה"מפקדה" הייתה בבית משפחת חן ברמת גן. פרופ' מרדכי חן ז"ל, רופא בכיר בבית החולים איכילוב, ורעייתו לאה, התגייסו למבצע וגייסו אליו רבים וטובים, רופאים, מרצים, עורכי דין, אנשי ממון ויח"צנות – הכול בהתנדבות. עבדנו ימים ולילות, ולבסוף נקבע המקום והזמן למבצע ההתנחלות הגדול מכולם: סבסטיה, תל שומרון, בתחנת הרכבת הטורקית, כ־15 ק"מ משכם. הגרעין כלל כ־30 משפחות, עם 50 ילדים, וכמה עשרות רווקים ורווקות. נבחרה מזכירות, והייתה לי הזכות להשתתף בה.
מזכירות הגרעין פנתה לציבור וביקשה תמיכה מוסרית, ארגונית וכספית. לא ביקשנו כל סיוע ממלכתי. קיבלנו תמיכה מחברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה שכללה סופרים ומשוררים כמו משה שמיר, נתן אלתרמן, יעקב אורלנד, ש"י עגנון, חיים גורי וגם אישי ציבור ידועים כמו ישראל אלדד, גאולה כהן, צייר הקריקטורות דוש ואפרים קישון. הם היוו עורף תומך וחשוב. גם קיבוצניקים ומושבניקים מהשמאל הציוני הצטרפו למבצע.
האהדה הציבורית הייתה גדולה ומרשימה. עם זאת, העמדה הרשמית של ממשלת ישראל הייתה נגד, כמו גם חלקים בציבור הישראלי. אבל היו שרים וחברי כנסת שתמכו. הבולטים שבהם היו יגאל אלון וישראל גלילי שהשתדלו לסייע שלא לפרוטוקול. כשפנו אל יגאל אלון ושאלו בעצתו איך להשיג אישור ממשלתי להקמת יישובים ביהודה ושומרון, הוא השיב: "השתגעתם, אתם רוצים אישור ממשלתי? כך לא פועלת הציונות. קודם קובעים עובדות ואחר כך מבקשים אישור. אם לא היינו נוהגים כך לא היו קמות גינוסר וחניתה".
תפקידי היה לתאם את הפגישות הרבות, לסייע בניסוח מכתבים וגילויי דעת בעיתונות ובגיבוש המדיניות של הגרעין. בפגישות עצמן לא השתתפתי, כמזכירה פרלמנטרית של גאולה כהן הייתי "שרופה".
היו שמונה מבצעי התנחלות, השתתפתי בארבעה מתוכם. ברצוני לתאר חוויה מהעלייה השנייה לסבסטיה, בחודש אב תשל"ד, אוגוסט 1974. יצאתי למבצע סבסטיה עם מזוודה גדושה בגדים שיספיקו לשבוע, על פי התוכנית. האווירה בבית הייתה מחשמלת. אחותי החליטה להצטרף, וההורים אמרו: "אם היינו צעירים בעשרים שנה, גם אנחנו היינו באים איתכם". יצאנו לדרך בברכת ההורים.
תחנה ראשונה: מבצר אנטיפטרוס. משם יצאה שיירת אוטובוסים שהתפצלה למסלולים שונים, עד ליעד. אחותי ואני היינו כל אחת באוטובוס אחר, ובתפקיד שונה. חוויית הנסיעה וההגעה למקום היא מהעזות ביותר שידעתי. הרגשתי בגופי שאני זוכה להיות חלק ממעשה כביר. הרגשתי מאושרת להיות עם הציבור הזה שכמוני נוסע לראשונה ליעד בלתי ידוע. הייתי במקום הנכון ובזמן הנכון. לראשונה בחיי חוויתי בעוצמה, ממש תחושה גופנית, כי זהו המעשה הנכון לעשות. הרגשתי לגמרי מחוברת עם עצמי. תחושת שחרור עזה בלי התלבטות, חששות או פחדים מה יהיה, מה מחכה. הייתי בטוחה לחלוטין שכל מה שיתפתח מכאן ואילך הוא נכון ומדויק בשבילי.
מרגע שדרכו רגלי בתחנת הרכבת הטורקית ובמשך כל ארבעת הימים, הזמן קיבל משמעות אחרת. היינו עסוקים בעזרה למשפחות ולילדים, בארגון המטבח, בהכנת ארוחות, ובעיקר בקבלת האנשים שזרמו אלינו ביום ובלילה. חיכינו למאות, והגיעו אלפים. פתאום הבנתי איזה אושר זה להיות חלק מהכלל, מהציבור. הבנתי שלהיות חלק ממשהו חשוב, עושה אותך חשוב גם כן. אפילו הנוף לא היה זר, כאילו הגענו למקום מוכר. הקשר בין כל הזרים שנפגשו לראשונה ושלכולם מכנה משותף ערכי, היה טבעי ומרומם. חלקנו תורנויות בעליצות, בשחרור, בשמחה שמאז לא ידעתי כמותה. הייתה חדוות יצירה, סיפוק ומשמעות לכל דקה ששהינו שם. זה היה מימוש עצמי ברמה הכי גבוהה שהכרתי.
והמזוודה שלי? היא פִּרנסה עוד חמש־שש בנות שהגיעו ללא ציוד מספיק...
והיו שם שני הגיבורים שלי, שהערצתי אליהם לא פסקה עד היום: מנחם פליקס ובני קצובר. הם גילו מנהיגות יוצאת דופן. אלפי האנשים נשמעו להנחיותיהם. מתוך הכרת גודל השעה ניתנו ההנחיות בפשטות, בענווה, באחריות. אפילו שעת הפינוי המייסרת והמכאיבה הייתה באווירה הזו: איש לא נקט באלימות, גם הצבא ומפקדיו עשו את המוטל עליהם מתוך כבוד והערכה לציבור שלנו. קראו לזה מדיניות "שק קמח". משמע לא מתפנים מרצון, אבל ההתנגדות היא פסיבית לחלוטין.
ומכולם בלטה דמותה המדהימה של לאה חן, אשת הרופא. ניצולת שואה, עם מבטא הונגרי בולט, שכל כך הזכירה לי את אימי. הגב' לאה חן ריחפה במחנה כל הימים, מסדרת, מארגנת, מעודדת. היא נהגה להופיע בינינו כאילו זה עתה יצאה מסלון יופי. בלבוש מוקפד, כל שערה במקומה, ציפורניים מטופחות, תמיד חיוך חם ואישי לכל אחד ואחת. אשת הפרופסור מינתה עצמה לתורנית השירותים מתקופת הטורקים. ניקתה אותם בעצמה שעות ארוכות ובתנאים קשים, עושה הכול כדי לייעל את מצבם הפרימיטיבי. לצידה מדי פעם בעלה הרופא שדאג לבל תפרוץ מחלה בין כל כך הרבה אנשים. וכשהיה צריך הפכה לדוברת תקיפה מול אח"מים, מסבירה על החשיבות של ההתיישבות בכל מרחבי ארץ ישראל, כי זה הלקח שלה מהשואה. זה נשמע לי מוכר. גם אימי כך חשבה, וכך חינכה אותנו בבית.
לרווקים היה ללאה חן יחס מיוחד. היא נשאה קופסה ענקית, שמעולם לא התרוקנה, עם עוגיות ריחניות מעשה ידיה. ברגעים העייפים שלנו – והיא תמיד הרגישה אותם – הופיעה עם ספלי קפה מהביל והעוגיות הטעימות.
מאז אני מתגעגעת ל"ביחד" הזה, לשמחה האמיתית שחווינו, לקשר הבלתי אמצעי בין האנשים. הלוואי שנצליח ברמת הפרט והכלל, להחיות את הרגעים ההם.
עוד כתבות בנושא
