התצלום המקדם את פני הבאים לתערוכה "אור יקיר", מקפיא רגע בזמן: יקיר הכסטר נראה בו לרגע כמי ש"מעופף" בין שמיים וארץ, רוקד בחתונתו של חבר. הרגע הזה מגלם בתוכו הרבה מדמותו של יקיר – מלא שמחת חיים, בעל תעופה יצירתית, קשור ברוח ומחובר לקרקע בו־זמנית. בתערוכה, המוצגת בימים אלו בתיאטרון ירושלים באוצרותו של יאיר מדינה, מוצגות יצירות של אם ובן: צילומי שחור־לבן שצילמה חיה הכסטר, לצד רישומים וציורי צבע של יקיר ז"ל, שנפל בקרבות בחאן־יונס בינואר 2024, והוא בן 26. התערוכה מציבה במרכזה את המפגש בין מבטה של אם שמנסה להמשיך לנשום בתוך האובדן ולחפש אור בתוך החשכה, ובין האנרגיות, הצבע והחיים שיקיר השאיר אחריו.
"לתערוכה קראנו 'אור יקיר', כי זה בא מתוך החוויה שלי בצילום בשנת האבל", אומרת הכסטר. "בצילומים שלי יש חושך, אבל בכל אחד מהם יש גם אור. לפחות קמצוץ של אור".
במהלך שנת האבל הסתובבה הכסטר עם מצלמה וצילמה כמעין תרפיה. מה שנוצר הלך והפך ל"יומן אבל". היא לא התכוונה כלל להציג את צילומיה כתערוכה; הרעיון הבשיל שנתיים אחרי מותו של יקיר. בעבר היא עבדה במשך שנים בגלריה לצילום, והמדיום הזה קרוב לליבה מגיל צעיר. "תמיד צילמתי", היא אומרת. "גם בתיכון פיתחתי בעצמי צילומים. שם, בחדר החושך, התאהבתי במדיום הזה".
חיה הכסטר | צילום: נעמה שטרן
עבודותיה המוצגות בתערוכה מתארות מצבים נפשיים מורכבים הנוצרים לאחר האובדן. הדימויים מבטאים שבר, פרידה וגעגוע עמוק, אך גם ניסיון מתמשך וזהיר להתקיים בתוך מציאות של חסר ולחפש אור ויופי בתוך הריק. לצידן מוצגות עבודותיו של יקיר ז"ל – רישומים מתוך ספרי הסקיצות האישיים שלו ומלימודי האדריכלות.
הכסטר גדלה בארצות הברית ובקנדה, ועלתה ארצה לבדה ב־1992, מיד אחרי סיום התיכון. היא למדה שנה במכללת אורות ישראל, ואז פנתה לתואר משולב במדעי החברה ופסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. בשנה האחרונה ללימודיה פגשה את ג'וש, בעלה לעתיד. את חייהם המשותפים החלו באלון־שבות. הברית של יקיר, בנם הבכור, נערכה בישיבת הר עציון שג'וש למד בה; הרב יהודה עמיטל היה הסנדק והרב אהרן ליכטנשטיין קרא את שמו. בהמשך עברה המשפחה להתגורר בירושלים, בנחלאות ואז ברחביה, ולפני כמה שנים השתקעה בשכונת אבו־תור. אחרי יקיר נולדו למשפחה שני בנים נוספים, רפאל ועזרא. "יש לנו הרבה תמונות מגיל צעיר מאוד שבהן הוא מחבק את האחים שלו, הוא היה הדבק המשפחתי", מספרת חיה.
אנחנו נפגשות בבית משפחת הכסטר רגע לפני פרוץ המלחמה עם איראן, וכמה ימים לפני פתיחתה המתוכננת של התערוכה. הפתיחה החגיגית התבטלה נוכח הנסיבות, אך התערוכה ניצבת במלואה, והכסטר אף עורכת בה בימים אלו סיורים מודרכים.
"נישט פשוט"
בכניסה לבית תלוי ציור שמן, שבו נראה יקיר לומד עם מי שהיה החברותא שלו במשך שמונה שנים, דוד שוורץ. הם שירתו יחד בצבא ובמילואים, ונפלו יחד בקרב באותו היום. תמונתם לומדים יחד, שבעקבותיה נוצר הציור, נפוצה אז ברשת.
בפינת הזיכרון, מתחת לציור, מונחת ערמת מדבקות שהמשפחה הוציאה, עם דיוקנו של יקיר והביטוי "נישט פשוט" שהיה שגור על פיו. "יקיר לא ראה דברים בשחור ולבן", אומרת האם. "חברים שלו היו אומרים עליו שהוא 'מורכב אבל לא מסובך'". ככל שהשיחה מתקדמת מתברר עד כמה ההגדרה הזאת קולעת: בוגר ישיבה שהקפיד על לימוד תורה יומי, אמן מחונן, אתלט, ברמן, בשלן, סטודנט לאדריכלות, בן ואח מסור, ובכלל, איש צעיר שנהנה מהחיים מלוא חופניים.
כילד, מספרת הכסטר, היה יקיר יצירתי מאוד. "הוא היה לוקח זבל שמצא ברחוב ובונה מזה דברים. פעם הוא בנה לעצמו בית בחצר רק מחפצים שמצא. עוד לפני הבר־מצווה הוא לימד את עצמו כתיבת סת"ם. הוא תמיד צייר, המציא ועסק ביצירה".
היצירתיות הזו צמחה בתוך אטמוספרה דתית ומחויבת, שכללה גם הקפדה על צריכת תרבות וחשיפה לאמנויות. הכסטר לקחה את ילדיה למוזיאונים ולקונצרטים, ויקיר יצר בהשראת סרטי אנימציה. הוא למד בחורב ואחר כך בישיבת הר עציון. אהבתו למקום הביאה אותו לעבוד תקופה מסוימת במטבח של הישיבה, בתקופה שבה סיים את מסלול הלימודים וחיפש עבודה. בימים הנוראים נהג תמיד לחזור אל כותלי הישיבה, והיה חשוב לו ללמוד תורה בכל יום.
חיה הכסטר, היכל הזיכרון בהר הרצל, 2025 | צילום: באדיבות המשפחה
בהמשך פנה ללימודי אדריכלות באוניברסיטת אריאל, ושם, כך נדמה, מצא מסגרת שנתנה ביטוי לשילוב שנשא בתוכו – דייקנות, יצירתיות והגות. בקיץ שלאחר נפילתו התקשרו מהאוניברסיטה וביקשו להעניק אות הצטיינות ליקיר, שאותה שנה הייתה השלישית ללימודיו באריאל. "חשבתי שזה בגלל שהוא נהרג", אומרת אימו, "אבל הם אמרו 'לא, אנחנו בוחרים מצטיינים כבר אחרי שנה ראשונה". אחד הפרופסורים, היא מספרת, אמר לה שמעולם לא פגש סטודנט עם מקוריות ורעיונות כמו יקיר.
מה שהלהיב את יקיר, מדגישה אימו, לא היה רק העיצוב עצמו אלא גם המחשבה שמאחוריו, הפילוסופיה שמאחורי התכנון. באחד המודלים שעיצב, למשל, עשה שימוש ייחודי באור, בהשראת אמרתו של הרבי מקוצק: "הקב"ה נמצא בכל מקום שבו נותנים לו להיכנס". את התערוכה חותם צילום של גוף תאורה ייחודי שעיצב, שבו האור בוקע מבעד לחרכים.
צילום: משימה לצייר בלי כלי מדידה, 2022 | רישום של יקיר, מתוך התערוכה
לצד העיסוק בעולמות הרוח והיצירה, היה יקיר אדם של גוף ותנועה. בגיל 18 השתתף במרתון ירושלים, ולפני המלחמה אף רץ יחף חצי מרתון. את הריצה הקדיש לגיוס כסף למען אלי"ן. הוא עשה קורס ברמנים, עבד כברמן בבית הקפה נוקטורנו בירושלים, ואהב מאוד לבשל. "כשהוא היה חוזר הביתה והייתי מציעה להכין לו משהו לאכול", משתפת אימו בזיכרון אופייני, "הוא היה עונה שאין צורך, ואז משקיע שעה שלמה בהכנת סנדוויץ', שזה אומר לקלות את הלחם למידה המדויקת, לקצוץ דק־דק את הבצל, ולהכין כריך מושקע בשכבות עם קומבינציות שרק הוא היה חושב עליהן". לפעמים, היא מספרת, היה נשאר ער במשך הלילה ומבשל את כל השבת למשפחתו, גם כשכלל לא תכנן להיות בבית בשבת. כששאלה מדוע, השיב: "זה בסדר, עשיתי את זה בשביל הכיף".
"הבחור של האורז"
מבעד לכל הסיפורים חוזרת שוב ושוב גם תכונה אחרת: נדיבות אינסופית. אחרי מותו הלכה אימו ל"נוקטורנו", המקום שבו עבד. אחת המלצריות סיפרה לה שהיא עצמה סטודנטית לאדריכלות, והראתה לה התכתבות שבה יקיר שלח לה הצעות לשיפור ההגשה לפרויקט שלה. אף אחד לא עשה את זה, אמרה: "זו מחלקה כל כך תחרותית, כל אחד דאג לעצמו, אבל יקיר רק חשב איך לעזור לאחרים". אותה סטודנטית חשבה בתחילה שאולי הנדיבות הזו הייתה שמורה רק לה, אך בהמשך התגלה כי יקיר היה שולח לכל אחד הצעות ייעול, רעיונות ופתרונות, כדי לסייע לחבריו לספסל הלימודים.
גם בזמן המלחמה, התברר, הוא פעל באותה רוח. אחת מחברותיו ללימודים התגוררה סמוך לבסיס שבו שהה לפני הכניסה לעזה, והציעה לעזור אם יזדקק למשהו. הוא שלח לה רשימת ציוד ארוכה, ורק אחר כך גילתה שהוא לא ביקש אפילו דבר אחד עבור עצמו – הכול נועד לחבריו, שהוא ידע מה חסר להם. בזמן הלחימה עצמה, כאשר דירתו באריאל עמדה ריקה, פרסם הודעה ובה הציע אותה למפונים. "אני לא אירחתי מפונים בזמן המלחמה, והנה הוא, באמצע הקרב, רק חושב איך לתת לעוד מישהו מקום בטוח".
בנובמבר 2023 נכנס יקיר לעזה כלוחם מילואים בגדוד הנדסה קרבית, ושירת שם חמישה שבועות רצופים בלי הפסקה. "זה היה כל כך אינטנסיבי", מספרת אימו, "הוא אפילו לא היה יכול להוריד את הנעליים". כשהצליח לחזור הביתה הוא לא היה מחויב לשוב ללחימה, משום שלסטודנטים ניתנה האפשרות לחזור ללימודים. אימו ניסתה לשכנע אותו שהוא כבר נתן את חלקו. "אמרתי לו 'עשית את שלך מעל ומעבר'. הוא אמר 'אין סיכוי שאני לא אהיה עם האחים שלי'". שבוע לאחר מכן הוא נהרג.
חיילים ששירתו עם יקיר שיתפו את המשפחה בסיפורים שמעמיקים את דמותו. "הרבה דברים שקרו בעזה לא ידענו", אומרת הכסטר. "על חלקם שמענו רק בשבעה".
צילום: נעמה שטרן
כשהיחידה השתלטה על אחד המבנים הראשונים בתחילת הלחימה, תפסו כמה עזתים וקשרו אותם. יקיר עבר לבדוק שהקשירה אינה חזקה מדי ואינה פוצעת את העור. "בתוך המצב הנורא הזה הוא נשאר מענטש", היא אומרת. "הוא ממש חי את הרעיון שנבראנו בצלם אלוקים". הסיפור הזה חשוב לה במיוחד, מפני שהוא מבהיר שגם בלב מציאות אלימה ואכזרית, יקיר לא ויתר על צלם האדם.
יקיר כונה בפי חיילים "הבחור של האורז", בהם כאלה שלא הכירו אותו. "היו ימים שאספקת האוכל הייתה מאוד בעייתית, והיו ימים בלי מים או בלי אוכל מסודר. לא יכלו להגיע אליהם. החיילים ישנו בחוץ, בגשם ובבוץ. התנאים היו נוראיים, אבל יקיר עשה את המיטב במצב הנתון. הוא חיפש בבתים ומצא שקית אורז, סיר וקצת מים, והכין אורז לא רק לצוות שלו. הוא בישל ודאג לחלק לאנשים שלא הכיר. זה סיפור שהלך עם הרבה לוחמים".
היחידה של יקיר היא שמצאה לראשונה את המפות שהתבררו כמפות המנהרות בעזה. יקיר, במבט שמוצא יופי בכל דבר, החל לצייר בהשראת האותיות הערביות. בהיעדר דפים הוא צייר על המדים שלו בטוש, מעין ציור קליגרפי. "הוא ראה את היופי שיש בצורה", אומרת הכסטר, "גם בכתב הערבי".
בדרך חזרה מאזור הלחימה נדרשה היחידה לצעוד רגלית במסלול ארוך ומעייף במיוחד, אחרי כמעט חמישה שבועות ללא שינה מסודרת ותחת משקל כבד של ציוד. חיילים סיפרו לה שלא הצליחו כמעט להרים את הרגליים מרוב תשישות. יקיר לקח על עצמו עוד משקל, ובשלב מסוים פנה לחיילים האחרים בקריאה "איפה החיוך?". לאיש לא היה כוח אפילו לחשוב על חיוך. ואז הוא התחיל לרוץ, עם המשקל העודף והעייפות המצמיתה. כמעט בלתי אפשרי לדמיין אנרגיה שכזו, אך היא מצטרפת לשורה של עדויות שמשרטטות דיוקן של אדם צעיר שדעתו הייתה נתונה כל העת לסובבים אותו.
לא רק באמצעות הלוחמים, גם מפי חברים, עמיתים, מרצים, מלצרים וסטודנטים, התברר עד כמה מעגלי החסד, הנדיבות והעין הטובה של יקיר היו רחבים ומשפיעים. במובן הזה, התערוכה אינה רק תוצר של אבל אלא גם צורת המשך של ההיכרות.
החיים שלפני המוות
בתחילה חשבה הכסטר ליצור פוטו־יומן אישי משלה, אבל אנשים שהכירו את יקיר כאמן אמרו לה שוב ושוב שהעבודות שלהם חייבות להופיע יחד. כאן נכנס לתמונה האוצֵר יאיר מדינה, שהכסטר מדברת עליו בחום רב: "הוא קוסם וצדיק ומענטש. בנדיבות אינסופית הוא העניק לנו זמן וכוח ואהבה". הוא הגיע לביתה, ראה את הצילומים, והעבודה המשותפת ביניהם עזרה לגבש את השפה האוצרותית של התערוכה. "אני ויאיר הבנו שאנחנו רוצים להפיץ את שניהם, ולא בנפרד. הם באים יחד".
את התערוכה מלווים גם טקסטים – קטעי שירה שהכסטר כתבה, וציטוטים של ישי ריבו, איריס חיים, יהודה עמיחי ועוד. וגם ההודעה האחרונה שכתבה לו בוואסטאפ: "אתה מעורר בנו השראה ומזכיר לנו למה אנחנו אוהבים את הארץ הזאת ואת התורה שלנו... אתה מייצג כל מה שהוא טוב וטהור ואני שולחת לך אהבה, אור וכוח". כל הדימויים, יחד עם המלל שמלווה אותם, יוצרים תערוכה שהיא בעת ובעונה אחת אינטימית מאוד וגם פתוחה לביטויים תרבותיים שהם עוגן.
"הצילום היה בשבילי תרפיה", אומרת הכסטר. "זאת הדרך שלי לתקשר את הקשר שלי עם יקיר, להראות מי הוא היה, מה הוא עשה ומה הוא עוד היה יכול לעשות, וגם לתת מקום לכאב שלי ולגעגוע. הסתובבתי עם המצלמה ועם חור בלב. הרגשתי שחסר לי חלק ממני, חלק מחיי. זה שילוב של אֵבל וחיפוש אור באותו זמן. זאת החוויה של משפחות שכולות, תמיד. אין שמחה בלי עצב".
צילום: חיה הכסטר, מודעת אבל, 2024 | יקיר רץ יחף במרתון ירושלים, 2022
אני שואלת אותה מה אנשים צריכים לדעת כשהם פוגשים משפחות שכולות. "אנחנו, ההורים השכולים, אוהבים שזוכרים את הילדים שלנו", היא אומרת. "לפעמים אנשים הולכים על ביצים סביבנו ונזהרים שלא להזכיר את שמו של הבן, אבל הוא נמצא איתנו כל הזמן, כל רגע". היא מבינה את הכוונות הטובות, אבל מבקשת לא להסתפק באמירות כלליות מהסוג של "אנחנו חושבים עליכם". "תעשו משהו טוב, מעשה אקטיבי, ותשתפו אותנו בזיכרונות וסיפורים. השיתוף הזה מחזק אותנו מאוד". מבחינתה, המפגש עם החברים של יקיר והסיפורים ששמעה מהם היו עבורה מקור כוח מרכזי.
העיסוק בסוגיית משפחות השכול נוגע גם בשאלה הרחבה יותר של הזיכרון בחברה הישראלית, בתקופה שבה מספר הנופלים והפצועים כה גדול ובלתי ניתן לעיכול. "כל כך הרבה חיילים נפלו במלחמה הזאת, וכל אחד מהם היה עולם מלא", היא אומרת. "איך אפשר להכיל כל כך הרבה? אי אפשר לשאת את כל המספרים, אבל אפשר לפחות להיות בתשומת לב לסיפור אחד; כמו שזוכרים את אנה פרנק, כי אי אפשר לקלוט שישה מיליון סיפורים. הייתי רוצה שיכירו הרבה יותר את הסיפורים של החיילים, ולא רק ברגע שסביב מותם. כרגע זה חסר בעיניי". במילים הללו היא איננה מבטאת רק כאב אישי אלא גם ביקורת שקטה על תרבות זיכרון שמצטמצמת לעיתים לרגע האסון, מבלי להתבונן די הצורך על החיים שקדמו לו.
משפחת הכסטר מקיימת פעולות הנצחה שונות ברוחו של יקיר. "יקיר אהב לרכוב על אופניים באזור הרי ירושלים. יחד עם אנשים טובים, אנחנו בונים תצפית באזור נס הרים. החברים והמרצים של יקיר מלימודי האדריכלות מתכננים את המקום על בסיס רעיונות שלו. יקיר גם אהב אתגרי טיפוס, ובחנוכה האחרון כמה בני משפחה וחברים טיפסו על הר הקילימנג'רו ביארצייט של יקיר ושל דוד. בנוסף, יקיר אהב מאוד סוכריות. הוא המציא קוקטייל מיוחד שבו ריסק סוכריות סקיטלס ועירבב עם ג'ין. עזרא, הבן הצעיר שלנו, פעל להכניס את הקוקטייל הזה לתפריט של כמה ברים בירושלים".
התערוכה עצמה, אומרת הכסטר, עשויה עוד לטייל בעולם ולהגיע לקהילות יהודיות. "אנחנו חושבים איך להרחיב אותה, אולי בשילוב צילומי וידאו שבהם נראה יקיר מסביר על הפרטי והציבורי על פי מסכת בבא בתרא. אנחנו רוצים לפזר את האור שלו כמה שאפשר. כשאני נכנסת למרחב של התערוכה, זה קדוש עבורי כמו ביקור בהר הרצל. לא כי זו אנדרטה, אלא דווקא כי אנחנו חוגגים את החיים של יקיר ואת היופי שלו".
עוד כתבות בנושא
