את זיכרונותיה של גליקל מהמלין, אישה יהודייה שחיה בגרמניה במאות ה־17 וה־18, פגשה פרופ' חווה טורניאנסקי לראשונה כאשר נרשמה, לפני למעלה משישים שנה, ללימודים בחוג ליידיש באוניברסיטה העברית. "החוג היה מאוד מסודר ומקצועי, והמרצה חנא שמרוק נתן לנו רשימת קריאה ביידיש", היא מספרת. "הזיכרונות של גליקל היו חלק ממנה. זה עניין אותי, אבל לא הבנתי הכול. זו הייתה 'יידיש מערבית', של יהודי גרמניה, לא היידיש הפולנית שדיברתי בבית ובבית הספר".
לימים הקדישה טורניאנסקי שנים רבות לסיפורה של גליקל ולזיכרונותיה. לאחר שפרסמה בעבר מהדורה מחקרית, דו־לשונית, של הזיכרונות, בהוצאת מרכז זלמן שזר, כעת מתפרסמים הזיכרונות במהדורה פופולרית ונגישה לקהל הרחב, ובה התרגום העברי בלבד.
"הפרויקט התחיל דרך 'מרכז דינור' (על שם שר החינוך וההיסטוריון פרופ' בן־ציון דינור), שעוסק בהוצאת מקורות היסטוריים בצורה נגישה", מספרת טורניאנסקי. "פרופסור חיים הלל בן־ששון קרא לי ושאל אם אני מבינה את היידיש של גליקל. השבתי שכן, והוא הציע לי מלגה כדי שאקח את התרגום של אז"ר (הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'), משנת 1927, ואשפר אותו.
גליקל | צילום: ללא
"זה היה בשנות השמונים. עבדתי על זה שלוש שנים – תיקנתי, מחקתי ושוב תיקנתי, וכל הזמן התלוננתי שאני לא מצליחה. האתגר המרכזי היה לחבר את המשפטים שגליקל כותבת בעברית למשפטים אחרים שהיא כותבת ביידיש ואני מתרגמת לעברית, וליצור רצף הגיוני. כל הזמן הייתי מתלוננת לחברים כמו עמנואל אטקס ואלחנן ריינר שאני לא מצליחה להתקדם. בשלב מסוים אלחנן ריינר אמר לי: 'תפסיקי לתקן ותתחילי לתרגם בעצמך'. קיבלתי את העצה הזו. העבודה על הספר לקחה לי בערך עשרים שנה".
הזמן הרב לא הוקדש לתרגום גרידא, מסבירה טורניאנסקי. "זה היה מפעל מחקר, לא מפעל תרגום בלבד. גליקל היא חלק מהקשר היסטורי, ואני רציתי לספר את הסיפור המלא שלה ושל העולם שבו חיה. על כל אירוע שהיא מתארת שיכולתי לברר מה זה, מתי זה קרה, איפה – יש הערה. כל מילה לא ברורה, כל אִמרה, כל מקור מפסוק עברי – הכל יש בהערות, כמה שיכולתי".
רצח כפול בהמבורג
גליקל מהמלין הייתה סוחרת עשירה, שלאחר פטירת בעלה הראשון כתבה את זיכרונותיה למען ילדיה וצאצאיה. הספר נפתח בפרק של צוואה רוחנית־מוסרית, ובהמשך מגולל את קורות חיי בעלה המנוח וקורותיה שלה. הוא כולל סיפורים רבים על חיי היהודים וגם על האוכלוסייה הלא יהודית שחיה סביבם בהמלין, עיר קטנה בגרמניה של אותם ימים, ובסביבתה. בעבודת נמלים, ותוך נבירה בספריות וארכיונים, איתרה פרופ' טורניאנסקי רבים מהאירועים והאישים שגליקל מאזכרת בספרה.
כך למשל, לאחד הסיפורים המרתקים בספר, מעין סיפור בלשי על רצח כפול בהמבורג, מצאה טורניאנסקי אישוש בעיתון שיצא לאור בדנמרק באותם ימים. "גליקל מספרת בפרטי פרטים איך נעלם איזה יהודי, חיפשו אותו ולא מצאו, ואשתו נשארה עגונה. כעבור שנתיים נעלם עוד יהודי, ואז מופיעה אישה שמחליטה שהיא יודעת מי הרוצח. היא משגעת את הקהילה, הולכת לראש הקהל, למי שצריך, ומכריחה אותם לחקור. היא עוקבת ורואה את החשודים הולכים עם מזוודה ליד הנהר, עושה סקנדל, באים ופותחים את המזוודה ואין גופה. בסוף היא פוגשת אישה שהייתה משרתת בבית של הרוצח, מצליחה להוציא ממנה את הפרטים ומובילה לפתרון הרצח. בהמשך מתברר שגם האדם השני נרצח באותה צורה, ומוצאים את הגופות של שניהם.
"לאורך התקופה הזו הקהילה היהודית בפחד בגלל ההתעקשות של האישה לחקור את הרצח, אבל בסוף הכול עובר בשלום. בתוך הסיפור הזה גליקל מתארת שאנשים מהעירייה הכריזו שכל מי שיודע משהו על הרצח, שיבוא להודיע והוא יישאר בעילום שם. אני מצאתי בעיתון דני מאותם ימים את הידיעה הזאת על אותו רצח, ואת ההודעה הזו. זה מדהים".
קטע מפורסם אחר מזיכרונותיה של גליקל מתאר את השמחה וההתרגשות לקראת בואו של ה"משיח" שבתי צבי, ואת האכזבה המרה כאשר מקסם השווא התנפץ. היא מספרת כיצד חמיה מכר את דירתו מתוך ציפייה להפליג בקרוב לארץ ישראל. "כשאני נזכרת בתשובה שעשו אז צעירים וזקנים, אי אפשר לתאר זאת", כותבת גליקל.
המהדורה הראשונה של התרגום החדש יצאה לאור בשנת 2006, מהדורה אקדמית עבת כרס, ובה מבוא נרחב ואלפי הערות שוליים. הספר כולל גם מפות ואילנות יוחסין של כמה דורות. לצד אלפי הערות השוליים, הסיבה העיקרית לנפח של המהדורה היא היותה דו־לשונית, כזו שמציגה את המקור ביידיש מול התרגום בעברית.
"הייתה התלבטות כמה עותקים להדפיס", מספרת טורניאנסקי. "בסוף הוציאו 500 עותקים, ותוך פחות משבועיים כל המהדורה נמכרה. נדיר שספר כזה כבד ומחקרי נמכר כך, אבל אנשים התלהבו. במשך השנים יצאו ארבע הדפסות, והן נמכרו היטב. אחר כך תרגמנו לאנגלית, ספר יותר קטן. לאחרונה קיבלתי הודעה שבשנת 2025 נמכרו באמריקה 288 עותקים של גליקל. מלמדים את זה בכל מקום, קוראים, קונים. זה מרגש מאוד, הצלחה גדולה". הספר זיכה את טורניאנסקי בפרס ביאליק לחכמת ישראל.
צילום: נעמה שטרן
היוזמה להוצאת המהדורה החדשה, המקוצרת והנגישה, הגיעה מאחד מצאצאי המשפחה. "ליֶקים האלה יש אילנות יוחסין מסודרים, וכך הוא ידע להגיד לי בדיוק איך הוא צאצא של בעלה השני של גליקל. הוא אמר לי 'אני לא יכול לתת לאשתי לקרוא את הספר הזה, הוא כבד מדי'. הוא לא היה היחיד שהעלה את הרעיון. כך החלטנו לעשות מהדורה לקריאה. לא מפעל מחקרי, אלא מהדורה שאפשר לקרוא".
אותו צאצא שיתף את טורניאנסקי גם במידע שעבר במשפחה. "גליקל מספרת על איזו עוגה שהם אכלו אחרי החתונה בנישואים השניים שלה, והוא ידע בדיוק איזה עוגה זאת. הם קוראים לזה צ'ולנט (Chont). זה לא הצ'ולנט שלנו, משהו דומה. הוא שלח לי צילומים של ספר בישול יהודי מהמאה ה־19 עם המתכון. הוא אמר לי גם, 'את מסבירה שהמילה 'רשעות' אצל גליקל פירושה שנאת ישראל, אנטישמיות. כשקראתי את זה קפצתי מהכיסא. נזכרתי איך אימא שלי סיפרה לי שכשהיא הייתה ילדה בגרמניה בשנות השלושים, לפני שיצאה מהבית אימא שלה הייתה אומרת לה 'תתנהגי יפה ברחוב כדי לא לעורר רִישֶע'ס', כלומר רשעות".
דימוי שגוי
תרגום זיכרונות גליקל והנגשתם הוא אחד ממפעלי חייה המרכזיים של טורניאנסקי בת ה־88, כלת פרס ישראל (תשע"ג) לחקר לשונות היהודים וספרויותיהם וחקר התרבות העממית, ומהחוקרות החשובות בישראל של ספרות ותרבות יידיש.
לזיכרונותיה של גליקל יש בעיניה חשיבות היסטורית גדולה. "היו אז לא מעט נשים יהודיות שידעו לקרוא ולכתוב ברמה יפה, אבל מעטות כתבו טקסט כל־כך מרשים", היא אומרת. "היא אישה מדהימה. קודם כול הרעיון שאחרי מות בעלה, מה שיכול לעזור לה זה לכתוב זיכרונות עליו. זה נהדר, וככה היא שורדת את זה. היא מוכשרת ביותר, וכותבת גם על החולשות שלה, לא משתחצנת.
"חשוב להבין, גליקל היא לא האישה היהודייה הראשונה שכותבת", מבהירה טורניאנסקי. "יש נשים כותבות, אבל העבודות שלהן הן יותר קטנות. לפעמים אלו נשים או בנות של מדפיסים, והן מסדרות את העברית ואת היידיש ומדי פעם כותבות כמה מילים: 'אני זאת וזאת, ואני עובדת בבית הדפוס'. לא מזמן גיליתי את סיפורה של אישה מפראג שנוסעת למקום אחר ומגלה שמישהו תרגם את התהילים ליידיש בחרוזים. היא מעתיקה את הספר, מביאה אותו לפראג ומוציאה אותו לאור, וכותבת שיר פתיחה. היא צריכה להיות מספיק אוריינית בשביל זה – להכיר את השפה, לדעת את אומנות הדפוס ולכתוב שיר".
עוד כתבות בנושא
לדברי טורניאנסקי, הדימוי הרווח בנוגע למידת השכלתן של נשים יהודיות בעבר הוא שגוי. "אנחנו יודעים מעט מאוד על נשים. מה שמלמדים בדרך כלל זה המצאות. כשאני התחלתי ללמוד באוניברסיטה, למדתי שנשים יהודיות ונוצריות לא ידעו לקרוא ולכתוב. לא מזמן יצא ספר של פרופ' רחל אליאור, שנקרא 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב'. זה לא נכון. הן לא ידעו קרוא וכתוב בעברית, אבל ביידיש היו רבות שידעו. עברית ידעו לקרוא מעט וגם אותה לא הבינו, אבל זה היה המצב גם אצל הגברים. במקסיקו שבה גדלתי, היהודים היו באים לבית הכנסת, מתפללים ולא מבינים מילה ממה שהם אומרים. בגלל זה יש תרגום של הסידור. כשהתחלתי ללמוד גם אני הייתי בטוחה שגם אצל הנוצרים וגם אצלנו נשים לא כתבו ולא למדו. במשך הזמן למדתי שזה לא נכון. ילדות הלכו ל'חדר', היו 'חדרים' לילדות. יש לי חומר על ילדות שהביאו להן מלמד הביתה, ודאגו שהמלמד יהיה בן משפחה".
שעטנז בחללית
טורניאנסקי, תושבת ירושלים, אם לשלושה וסבתא, נולדה במקסיקו־סיטי לאב יליד ליטא ואם שהיגרה מפולין. את שפת היידיש היא ינקה בבית הוריה. "גדלתי בבית דובר יידיש 'בפקודה', אסור היה לדבר עם ההורים שלי בשפה אחרת", היא מספרת. "אם הייתי מדברת עם אבא בספרדית, הוא לא היה עונה לי. זה היה בית יהודי מאוד, אבל בכלל לא דתי. כשאימא שלי נפטרה, אחיה, שהיה אז ראש הקהילה והיה אדם דתי, היה מגיע אלינו הביתה שלוש פעמים ביום עם חבורה של אנשים כדי להתפלל במניין. אבא שלי היה אומר לי 'חוו'לה, תסתכלי אם יש כבר מניין'. הייתי אומרת לו 'אבא, תצטרף ויהיה מניין'. הוא היה עונה: 'מה את רוצה, שאני אעמוד ואתפלל דברים שאני לא מבין ולא מאמין בהם? שאני אצטרף לאלה שקוראים בלי להבין מה הם קוראים? תגידי לי שיש מניין, ואני אשב ואקרא את פרשת חיי שרה (שבה מסופר על מות שרה; ש"פ)'", מספרת טורניאנסקי, ומציינת בהקשר הזה ששמו של אביה היה אברהם.
צילום: נעמה שטרן
את התודעה הציונית קיבלה פרופ' טורניאנסקי בבית הספר היהודי שבו למדה, שחלק ממוריו היו ציונים וחלקם השתייכו לתנועת הבונד. "בכיתה א' למדתי לכתוב ולקרוא אותיות לטיניות ואותיות עבריות. בכיתה ג' למדתי לקרוא עברית, אבל לא הבנתי כלום. כשקמה המדינה, המורים הצעירים עשו בבית הספר שביתה, כי הם דרשו שעברית תהפוך לשפה חיה ולא שפה שקוראים במבטא אשכנזי רק לצורך פירוש התנ"ך. השביתה הזו הסתיימה בכך שהבונדיסטים עזבו ופתחו בית ספר חדש, והמורים הצעירים הציונים נשארו וניהלו את בית הספר כל השנים".
עם סיום התיכון נשלחה טורניאנסקי על ידי בית הספר לשנת לימודים בארץ, במוסד שהיה אז בתחילת דרכו ונקרא "בית המדרש למורי הגולה על שם חיים גרינברג". "בסוף אותה שנה רציתי להישאר, אבל לא הרשו לי כי התחייבתי לחזור למקסיקו וללמד בבית הספר. אז חזרתי, לימדתי שם שנתיים, ואז עליתי ארצה והלכתי לאוניברסיטה העברית. בהתחלה למדתי לשון וספרות עברית. לא מצאתי עבודה, ואז שמעתי שהקהילה במקסיקו נותנת מלגות טובות ללימודים באוניברסיטה. קיבלתי את המלגה ונכנסתי לחוג ליידיש באוניברסיטה העברית ולחוג להיסטוריה של עם ישראל". לאחר סיום לימודיה המשיכה טורניאנסקי לקריירה אקדמית רבת שנים באוניברסיטה העברית, בעיקר במסגרת החוג ליידיש, שהיא אף עמדה בראשו.
עוד כתבות בנושא
היידיש ה"חילונית", זו שעליה גדלת, היא למעשה שפה מתה. היום היידיש חיה בעיקר בחברה החרדית. איך את מרגישה עם זה?
"בשביל החוקרים, היידיש החרדית זו השחתה של היידיש הנורמלית. זו שפה שלא לומדים ולא קוראים אותה, וקורה לה מה שקורה לשפה שהיא רק שפת דיבור. שים לב שביידיש החרדית, כל מה שלא יודעים בשפה הזאת – משתמשים בעברית. אתה יכול לשמוע מישהו אומר 'איך בין געווען אין קופת חולים, און די אחות ראשית האט מיר געזאגט אז הכול בסדר'. זו שפה מעורבת, לא תקינה. אין להם מושג מה זה זכר, נקבה או סתמי, לא יודעים אם זה יחיד או רבים, אם זה הווה או עבר – בלגן.
צילום: נעמה שטרן
"יש לי תלמידה שכתבה דוקטורט על היידיש החרדית. זה מרתק. היא הקליטה שיעור שמישהו ניסה להסביר לבנות מה זה 'חללית'. הוא לא יודע מילה ביידיש לכנפיים, כי זה יוצא לו כמו 'פליגלאך' של עוף, או מין דברים כאלה. ואז הוא מסביר למה החללית לא מתרוממת. בדקו את הכנפיים, את המנועים, את החלונות, את ההגה, ולא מצאו. עד שפתחו 'דעם ריפוד, די סחורה פון דעם ריפוד פון די מושבים'. את המילים הפשוטות האלה אין להם ביידיש. הם גילו שבריפוד של המושבים יש שעטנז, אז בגלל זה החללית לא מתרוממת".
מותה של היידיש החילונית נבע משלושה גורמים, אומרת טורניאנסקי. "השואה, חיסול התרבות היהודית בברית המועצות, וההתבוללות באמריקה ובצרפת. אין מה לעשות, זה הרג את היידיש מכל הצדדים". כיום היא מצרה על כך שמדינת היהודים איבדה את הבכורה בתחום מחקר היידיש, ובמקומה עלו מרכזי מחקר במדינות אחרות, "כל השנים היינו המרכז של המחקר בעולם, היום כבר לא. החוג ליידיש קצת צולע. בארצות הברית, בצרפת, ובגרמניה יש לימוד ומחקר רציני, לומדים את השפה כמו שצריך – לדבר, לקרוא, לכתוב. חבל מאוד שבארץ זה כבר לא כך".