"שאלו אותי איך מרוקאי שר ביידיש, לא הבנתי את השאלה"

בגיל 13 בדיוק, רפי ביטון נקלע למשבר. קול הזמיר שלו השתנה, ומי שנחשב אז לילד הפלא של עולם החזנות הבין שחזן הוא כבר לא יהיה. ולמרות זאת – הוא יגיד שאולי דווקא בגלל – ביטון נחשב היום לאחד ממובילי מהפכת החזנות והמוזיקה היהודית בישראל. הוא עושה זאת בעיקר בבית הספר שלו, שבמסגרתו פועלת להקת "קולות מן השמיים ירושלים", שהוקמה לפני עשרים שנה וכבר הכשירה מאות ילדים בתחומי השירה, החזנות והנגינה.

הוא בן 43, נשוי לשירלי ואב לחמישה. אנחנו נפגשים בבית הוריו בגבעת־שמואל, העיר שבה הוא נולד וגר גם היום; חלק מן הבית הפך לאולפן ההקלטות שלו. הוא למד באמי"ת בר־אילן ושירת בלהקת הרבנות הצבאית, כולל תפקיד מפקד הלהקה.

"אני שליש משלישייה עם שתי תאומות, ויש לנו עוד אחות קטנה", מספר ביטון, הממעט להתראיין. "המשפחה שלי היא שילוב מיוחד של מדע ואומנות. אחותי התאומה, אורה ביטון, היא דוקטור לפיזיקה ועמיתת מחקר במכון ויצמן, מנהלת מרכז ננו במכון ושותפה למחקרים מדעיים מובילים. אחותי הקטנה, חגית, היא דוקטור לכימיה באוניברסיטת בר־אילן. אחותי התאומה השנייה, מלי, שנולדה חמש דקות לפניי, כישרונית בטירוף ונשמה רגישה מאוד, ומתמודדת עם אתגרים נפשיים מורכבים. זה משהו שעיצב אותי עמוקות".

איך מציאות כזו בבית השפיעה עליך כילד?

"זה מעצב אותך בצורה שקשה להסביר. חוויות ילדות שבהן אני יושב על הפסנתר, מנגן באך או מוצרט – מוזיקה הרמונית ושלווה – אבל מחוץ לחדר יש מציאות אחרת. יש מתחים, חוסר יציבות, רגעים של סערה והתפרצות. אתה לומד לנגן ובו־בזמן להקשיב למה שקורה מעבר לצלילים. אתה מפתח רגישות גבוהה לסביבה, לומד לזהות ניואנסים, להבין מצבי רוח, להרגיש מתי נכון להתקרב ומתי נכון לשתוק. הבית הופך למרחב שאתה לומד לקרוא אותו כל הזמן.

"משם צמחו הרגישות, החוסן והבגרות המוקדמת שלי. למדתי שמוזיקה היא לא רק צליל, היא דרך לגעת בנפש האדם. המוזיקה הייתה עבורי לא רק מקום מפלט, אלא דרך להבין את העולם. הבנתי שמוזיקה איננה תחרות של וירטואוזיות אלא שפה שמטרתה לגעת באנשים, להשפיע, לפתוח מרחב פנימי עמוק יותר".

גדלת בשנות השמונים והתשעים בגבעת־שמואל, לב הציונות הדתית האשכנזית של אותן שנים. איך הרגשת כילד ונער מרוקאי בתוך המעוז הזה?

"לפעמים זה היה אישיו, לפעמים לא. נכון, בגבעת־שמואל של אז הקהל היה כמעט כולו אשכנזי, היום כבר גר שם כל עם ישראל. הייתי מקבל שאלות כמו 'איך מרוקאי שר ביידיש', ואני מודה שלא הבנתי את השאלה. אבל לא הרגשתי שזה משהו שגרם לי להיות במקום אחר, להפך, הקהל הזה כיבד אותי מאוד. מצד שני, כשהייתי פוגש את המשפחה המורחבת בהילולות באשקלון, היו שואלים אותי 'למה אתה לא שר פיוטים מרוקאיים'. לפני כמה שנים חזרתי באמת למקורות כשנכנסתי לתפקיד המנהל המוזיקלי של התזמורת האנדלוסית. מבחינתי נכנסתי לשם כדי להבין לעומק את השורשים שלי. נסעתי איתם גם שלוש פעמים למרוקו. כמה שנים קודם לכן, ביום השואה הבינלאומי ניצחתי על התזמורת הפילהרמונית של פולין. יש פה שני עולמות, ואני נע ביניהם".

"החזנות הגלותית התפתחה בזמנו לממדים שאיימו על הקהל הצעיר. אנשים רוצים לאכול צ'ולנט, ואתה מביא להם חזן שמסיים בשתיים. מוזיקה חייבת להתכתב עם האנשים"

ומאיפה הגיע החיבור לחזנות האשכנזית מלכתחילה?

"מאבא שלי, שהוא דמות מפתח בחיי. הוא גדל בבלגיה לאחר שהתייתם במרוקו בגיל צעיר, ועבר נדודים דרך צרפת. כשהגיע לאנטוורפן הוא התחבר לתרבות היהודית המזרח־אירופית. הוא למד יידיש, ועד היום הוא מדבר ביידיש עם מבטא מרוקאי. בבלגיה הוא התעסק ביהלומים, והאנשים בתחום הכירו לו את החזנות היהודית והוא התאהב בה. אחרי שעלה ארצה כשהיה בן 28, הוא הכיר פה את אימי, שגם היא ממוצא מרוקאי. הוא דחף אותי בצורה בלתי רגילה. היה הולך איתי לשיעורי מוזיקה בגשם, באוטובוסים, מחכה לי בתחנות עד שהשיעור ייגמר. החינוך שלו משפיע עליי, ואני מנסה להשקיע בתלמידים שלי מעט ממה שהוא השקיע בי.

"אבא זיהה את הייחודיות שלי במוזיקה כבר בגיל חמש, כשקנה לי אקורדיון. לאחותי, לעומת זאת, כבר כשהייתה בת שבע הוא אמר שהיא תהיה מדענית. מבחינתו הילדים שלו היו יהלומים, ממש כמו אלה שהוא ליטש בעבודה שלו. ביהלום גולמי אתה לא רואה כלום, אבל אבא שלי ידע להסתכל על היהלום ולראות את הפוטנציאל שבו. ככה הוא הסתכל עליי ועל האחיות שלי. בעיניי זה המתכון לגידול ילדים מצליחים ומאושרים".

אין מקום לעמוד

רפי ביטון התחיל לשיר כבר בגיל שש, בהשפעת אביו. "הוא היה משמיע לי קלטות של החזן משה קוסביצקי, ואז לוקח אותי לחבריו היהלומנים ואומר 'עכשיו תשיר את זה לכל היהלומנים'. הייתי עומד שם, שר קטעי חזנות כבדים, מזייף או לא – זה לא שינה לו. הוא התווה לי דרך".

הופעת בטלוויזיה בערוץ הראשון בגיל מאוד צעיר. למעשה היית ילד פלא, שמהר מאוד יכול להפוך גם ל"ילד כאפות". איך זה השפיע עליך חברתית?

"הייתי יחסית מקובל חברתית, אבל גם קצת נחבא אל הכלים. כשאתה 'רפי הזמר' ומופיע בטלוויזיה, ילדים יכולים להיות אכזריים. זה היה משחק מתמיד בין להיות מקובל אבל לא למשוך אש".

ואז נשבר לך הקול.

"כן. פתאום הקהל שעמד בתור בחו"ל כדי שאחתום לו בסוף ההופעה, כבר לא היה שם. רגע אחד אתה ילד פלא, ורגע אחרי אין לך מה למכור. חשבתי לעזוב את המוזיקה ולעבור לפיזיקה, כמו האחיות שלי. אהבתי מאוד פיזיקה ומתמטיקה. אבל אז הבנתי שאני חייב לתת לזה צ'אנס. התפתח לי קול של קונטרה־טנור, שזה קול נדיר, אבל הוא שייך לעולם המוזיקה הקלאסית, הבארוק והרנסנס. לא הייתה לזה בכלל אחיזה במוזיקה היהודית. החלום שלי היה להיות חזן, והבנתי שאני צריך למצוא חלום חדש. מי שיש לו חלום, יש לו כיוון. המשכתי בכל זאת, והתגייסתי ללהקת הרבנות הצבאית".

אנשים שומעים "חזנות" וחושבים על משהו זקן, יבש, גלותי.

"אני מבין למה הם חושבים ככה. עולם החזנות שבאתי ממנו משפיע עליי מאוד ואני לוקח ממנו הרבה, אבל אני לא קורא למה שאני עושה היום 'חזנות', וגם פועל כדי שלא יקראו לזה ככה. מי שמכיר את החזנות הישנה וישמע אותי ברשתות לא יגיד שזו חזנות אלא פופ־אופרה או משהו בסגנון. החזנות הגלותית התפתחה בזמנו לממדים שאיימו על הקהל הצעיר. סלדתי מזה כי ראיתי בה משהו שמרחיק. אנשים צעירים רוצים לאכול צ'ולנט בשבת, ואתה מביא להם חזן שמסיים תפילה בשתיים. אין בזה היגיון. אם המטרה היא להיות מוזיאון, בסדר. אבל מוזיקה חייבת לחיות, היא חייבת להתכתב עם האוזניים והנפשות של האנשים.

"אפשר אולי לקרוא למה שאני עושה 'חזנות בעידן הטיקטוק', אבל כאמור אני לא באמת רוצה לקרוא לזה חזנות – את זה יקבעו אנשים בדיעבד בעוד עשרים שנה. אני חלילה לא מזלזל בחזנות הוותיקה; זו במה שמשמרת עולם שהיה לפני השואה ובשנים הראשונות של המדינה. כמו שירת הבקשות המרוקאית, אני רואה בחזנות מצפן שמיועד למיטיבי לכת. אבל המטרה שלי היא אחרת – אני רוצה לחבר אנשים. מעניינת אותי שאלה אחת, האם זה מוסיף לנו כעם ועוזר לנו להתחבר אחד לשני".

סַפר על המקהלה שלך. מה בעצם המשמעות של השם המלא שלה, "קולות מן השמיים ירושלים על שם שושנה זילברשטיין"?

"אחרי שהשתחררתי מהצבא חשבתי מה הלאה. ניסיתי להקים מקהלה, אבל נכנסתי למינוס גדול בבנק כי לא הסכמתי להתפשר על הזמרים. זה קרה בערך לפני עשרים שנה. ואז פגשתי את מי שאני מכנה אחד מ'שלושת האבות' של הלהקה. הראשון הוא אבא שלי כמובן. השני הוא שאול זילברשטיין (כיום הבעלים של רשתות טרקלין חשמל וברימאג'; א"ש). שאול פגש אותי בבר־מצווה של הבן שלו. אחרי שנה אשתו, שושנה ז"ל, נפטרה. הייתי אז רק בן 23, ביקשתי ממנו להיפגש והצעתי להקים את המקהלה על שמה. הוא האמין בי, השקיע כסף ונתן לי גב עסקי וניהולי. הוא אמר לי: 'יש לך משכורת קבועה ורכב, לך ללמוד ניצוח באקדמיה למוזיקה בתל־אביב, אצל זובין מהטה. אני רוצה שתהיה גדול'. בזכותו למדתי שמונה שנים באקדמיה, וזה נתן לי את הטכניקה הקלאסית שאני מביא למוזיקה היהודית.

"האבא השלישי של הלהקה הוא משה ליאון, ראש עיריית ירושלים. לפני שנתיים וחצי הוא קרא לי למשרד שלו. הוא בעצמו איש מוזיקלי עם קול נפלא, והוא זיהה ב'קולות מן השמיים' משהו מיוחד והפך אותה לפרויקט אישי שלו. היום המקהלה היא בחסות העירייה. הפרויקט הזה כולל היום שמונים ילדים, מחרדים ועד חילונים, כולם לומדים ברצינות תווים, פיתוח שמיעה ורפרטואר. החילונים, אגב, מגיעים בעקבות הפרסומים ברשתות, שהחלו בתקופת המלחמה בפייסבוק, והתרחבו גם לטיקטוק, יוטיוב ואינסטגרם. זה ממש התפוצץ שם. אנשים רואים סרטונים שלנו, ילדים ששרים עם פסנתר, וזה עושה קידוש השם בעולם. מגיעות הודעות מאיזו חווה נידחת בארגנטינה, אנשים לא יהודים, שרואים את התרבות שלנו ומבינים מי אנחנו כעם.

"הילדים מקבלים אצלנו במה במחיר מסובסד, וזה קריטי. ללמוד באוויר זה נחמד, אבל כשיש להם שאיפות ליישם – באולפן, בקונצרטים – הם פורחים. פעם בנים ששרים היו נדירים, היום בציבור הדתי־לאומי והחרדי אימא רוצה שהבן שלה ימשיך את מסורת בית הכנסת, אבל ברמה אומנותית גבוהה. האישיות שלהם מתפתחת גם, הם הופכים למנהיגים, וזה לא פחות חשוב".

אתה מרגיש שהצלחת לשנות את עולם החזנות?

"הצלחנו, יחד. היום מגיעות משפחות שלמות להופעות ואירועים שלנו. יש סופי שבוע תיירותיים בירושלים, ומגיעים אליהם אלפי אנשים מכל הארץ כדי להשתתף בתפילות. אנשים באים לשבת חזנות, אבל שבעים אחוז מהם מעולם לא שמעו חזנות 'כבדה'. הם באים בשביל החיבור, בשביל הילדים ששרים. זה הפך להיות משהו תיירותי־רוחני ממדרגה ראשונה. ישנו מיזם שנקרא 'בנבל עשור' – שיש בו תמיד קונצרט אחד אשכנזי, אחד מרוקאי, אחד ירושלמי ואחד ישראלי־כללי. משה ליאון זיהה שאפשר להפוך את זה לתיירותי. היום בשבת כזו של חזנות ושירה, שמתקיימת בבית הכנסת הגדול, אין מקומות אפילו לעמוד. בתי המלון הסמוכים מלאים. זה לא ייאמן".

שירה יוצרת זהות

יש עדיין עתיד לחזנות של פעם?

"בטח. אני מזהה טרנד כזה דווקא בציבור החרדי. יש שם קולות יפים מאוד והתעניינות גדולה בלימוד של התחום. יכולה להיות תחייה. בכלל, אני מאמין שלכל סוגה יש מקום ושכל אחד צריך למצוא את המשבצת שבה הוא יכול לתרום. כמובן שגם הזמרים בז'אנר היהודי עשו עבודת חיבור חשובה. אני זוכר כילד וכנער שברדיו היה או אברהם פריד ומרדכי בן־דוד, או שירים ישראליים. שאלתי את עצמי אז, ומה איתנו? שמענו הרבה מוזיקה לועזית, וכשאין שירה אין זהות. הרב נריה כיוון בזמנו לשירה, אבל בשלב מסוים זה הפסיק. אני חושב שצריך לחזק את החיבור הזה. אני נמצא בעולם הזה לא ממקום מגזרי אלא ממקום ישראלי ויהודי אותנטי. אם זה יהיה אותנטי, זה גם יהיה בינלאומי".

מה החזון שלך ללהקה ולעצמך?

"אם אדבר על עצמי, אני תמיד שואל מה אני בעצם – מנצח? זמר? אני משתדל להיות הרבה דברים. אפשר לומר שאני אומן־יוצר, מנצח, אבל אני רוצה להטביע חותם בעיקר בכיוון של חינוך. במה מבחינתי זה כלי, לא משהו שנועד לספק את הצרכים שלי להיות מפורסם. זה לא מעניין אותי, להיות מפורסם זה עול. אני לא מופיע בגבעת־שמואל למרות שמבקשים ממני, כי זה מקום מגוריי. אני אוהב לשמור על החיים הפרטיים.

"המטרה שלי על הבמה היא להביא את הילדים לקדמת הבמה, לפתח אותם כדי שיובילו את המוזיקה היהודית בעוד עשר ועשרים שנה. זה כבר קורה עם הילדים שלימדתי לפני עשרים שנה וכיום הם זמרים שמופיעים בכל העולם. לגבי הלהקה, אני רוצה שההשפעה של 'קולות מן השמיים ירושלים' תחצה גבולות, תגיע לכל יהודי בעולם ותשאיר רושם גם על גויים אוהבי ישראל. אני רוצה לגרום לאנשים להתחבר. מישהו שאל אותי פעם מה אני עושה בחיים, אמרתי לו שאני תפרן, תופר מנגינות. זו אומנות לתפור את המעבר בין שיר לשיר, בין קודש לחול, בצורה שאנשים לא ירגישו את התפר. אני רוצה שציבור חרדי יכיר מוזיקה ישראלית של פעם, ושציבור חילוני יתחבר לשורשים שלו דרך מנגינה לועזית שקיבלה טוויסט יהודי".

יש לך חמישה ילדים בבית, ארבעה בנים ובת. הם שרים?

"כולם שרים, והבת שלי שרה הכי יפה מכולם. היא לא יכולה לשיר על במות בגלל המגבלות המובנות, אז אמרתי לה ללמוד כינור. היא לומדת כבר שנה כינור כדי שבעתיד היא תצטרף אלינו בנגינה. והיום הזה מתקרב, בעזרת השם".