"יש התנשאות כלפי סופרי ילדים ונוער, אבל הם בדיוק כמו סופרי מבוגרים"

לפעמים מספיקות שלוש מילים כדי לכתוב ספר שלם. אצל מאירה ברנע־גולדברג היו אלה מילים שהגיעו דרך טלפון שקיבלה מאימא שלה כששהתה לצידה בבית החולים.

"היא בדיוק עברה ניתוח מאוד קשה", נזכרת ברנע־גולדברג, "ישבתי עם האחיות שלי מסביב למיטה שלה, והן צחקו שאולי אכתוב ספר על אימא חולה ושלוש אחיות וכל האינטריגות שמתלוות לאירוע כזה. אמרתי שאין מצב, שאני לא כותבת יותר ספרי מבוגרים. סיימתי את השלב הזה בחיי. פתאום מצלצל הטלפון. אימא שלי עונה, ואז, היא מחווירה ואומרת: 'סבתא בורחת מהבית'. כולן נכנסו להיסטריה, ובמקום שאני איבהל יחד איתן ישר נדלקה לי נורה וחשבתי לעצמי וואו, איזה שם נהדר לספר".

ברנע־גולדברג מדברת מהר, אך נדמה שמחשבותיה רצות בקצב מואץ יותר. "הראש שלי כל הזמן טווה סיפורים", היא מתוודה, "בילדות היה קורה לי שהייתי מתחילה משפט ואומרת את הסוף שלו בלי האמצע מרוב שזה היה מהיר. ואז חשבו שאני סתומה", היא צוחקת ואז נעצרת ומוסיפה: "ואני אמרתי לעצמי: אני לא סתומה. אני סופרת".

"סבתא בורחת מהבית" (הוצאת כנרת), ספרה החדש למבוגרים של ברנע־גולדברג אחרי שנים שזנחה את הז'אנר, כולל בתוכו סיפור משפחתי סמי־בלשי על סבתא לאה, אישה בת 98 שמתמודדת עם דמנציה, שלושה נכדים שפולשים לה לחיים כדי להציל אותה מעצמה, עוזרת זרה מהפיליפינים, וגם זהב שסבא החביא איפשהו ושכח.

מאיפה עלה לך הרעיון לסיפור?

"כל הסיפורים שסיפרו לי על המשפחה שלי, הכול נחת עליי בבת אחת. סיפרו לי על אבא של סבתא שלי שהגיע חסר כול לישראל ועבד מאוד קשה. הוא פחד מבנקים אז הוא חסך את כל הכסף שלו, הפך אותו לזהב, החביא אותו איפשהו ושכח איפה החביא. עד היום לא יודעים איפה הזהב. שמעתי את הסיפור הזה כשהייתי קטנה בחצי אוזן מדודה שלי וסבתא שלי ואימא שלי, וזה נשאר אצלי באיזו מגירה בראש.

"שמעתי גם על מישהו במשפחה שחסך גרוש לגרוש ותרם את כל הכסף שלו לקק"ל, ועל זה שהיינו יכולים להיות עכשיו מיליונרים. אני זוכרת שסיפרו על עוד מישהו במשפחה שקיבל מכתב מהברון רוטשילד שהזמין אותו להיות זמר אופרה בפריז. הוא עזב את אשתו עם ילדה ונסע, ולא שמעו ממנו יותר. אלו סיפורים שגדלתי עליהם מגיל שמונה והכול אוחסן במגירות. למה סבתא שלי רצתה לברוח מהבית לא אוכל לספר, כי אני מכבדת את הפרטיות שלה, אבל אמרתי לה שאם אני הייתי בורחת במקומה, הייתי יוצאת לחפש את האוצר של אבא שלה. היא צחקה כל כך".

"פעם, אם רצית לדעת משהו, היית שואלת את השכנה או הולכת לספרייה. היום הכול בתוך הקופסה הזאת. קופסה בלי לב, בלי עיניים, בלי סבלנות לאנשים זקנים" (עמ' 56).

״אני לא חושבת שאנשים מבינים מה קורה כשנכנסת עובדת זרה הביתה. סבתא שלי קוראת לה 'הנוכרייה הפולשת'. אלו מילים קשות, אבל לא הייתי כותבת אותן אלמלא ראיינתי עשרות קשישים בניסיון לצלול לעולמם. הרגעים שבהם החירות נלקחת ממך והפרטיות נעלמת הם שבר גדול"

הצלחת לבנות דמות מאוד אמינה של אישה דמנטית.

"כי זאת סבתא שלי, אבל מצד שני זו גם לא היא. הספר מתכתב עם החיים שלה, אבל סבתא שלי לא באמת ברחה מהבית, היא לא הלכה לחפש את האוצר ואין לה נכד דביל. מי שלא חי את היומיום של סבתא בת 98, שנמצאת בבית עם עוזרת זרה ומאוד רוצה שהמשפחה תהיה איתה כל הזמן, לא מבין את חוויית הקיום הזו. יש בה המון כאב אבל גם המון הומור, ואל תוך דרמות מהסוג הזה אני אוהבת להיכנס. ישבתי עם סבתא שלי שעות כדי להבין את העולם שלה. בהתחלה הקראתי לה קטעים וצחקנו, והיא סיפרה לי מחדש דברים שהיא זכרה. בהמשך זה כבר היה קשה יותר, כי הזיכרון שלה הלך והיטשטש".

איך קרה שהתחלת לכתוב ספר מבוגרים כשהיית באמצע משהו אחר לגמרי?

"הייתי באמצע כתיבת 'בן בן ודדה', סדרת ספרים חדשה לילדים בגיל בית ספר יסודי. הייתי ממש בתוך הכתיבה שלה, ופתאום נכנסתי לספר מבוגרים שלא הבנתי מאיפה הוא בא לי. לא יכולתי לנשום, לא יכולתי להתרכז, לא יכולתי לעשות כלום. ישבתי כל יום 12 שעות וכתבתי. זה היה משהו גדול ממני. הסיפורים פשוט יצאו".

*

ברנע־גולדברג (47) גדלה ומתגוררת עד היום בפתח־תקווה. במשך 14 שנה עבדה ברשת "צומת ספרים" בתפקידים שונים, ובשנת 2011 יצא ספרה הראשון, "כמה רחוק את מוכנה ללכת", שנמכרו ממנו יותר מ־12,000 עותקים. בשנת 2015 הוציאה את הספר הראשון בסדרת הילדים והנוער "כראמל" שהפכה ללהיט ועובדה גם לסדרת טלוויזיה מצליחה בכאן 11 ולשלוש הצגות בתיאטרון אורנה פורת. היא נשואה לחנן ואימו של אבישי, כיום בן 16. ספר נוסף שלה, "משפחה לדוגמה" קיבל תפנית משלו לאחר שבנה אובחן על הספקטרום האוטיסטי. הכתיבה, שבהתחלה הייתה עוד אחד מתחביביה, היא היום העיסוק המרכזי שלה.

"אחרי ההצלחה של הספרים הראשונים בעלי אמר לי: 'תקשיבי, את סופרת, ואת תהיי סופרת מאוד מצליחה. אני מוכן לנקות בתים, אני מוכן לחלק פליירים, אני מוכן להיות שומר בדואר. אעשה הכול בשביל שתכתבי ותהיי סופרת. תתפטרי כבר מהעבודה שלך'".

אז היא התפטרה. "המשפחה שלי הייתה המומה. לא היו לי שום ביטחונות, אבל זה עבד. ברגע שהתייחסתי לעצמי כסופרת אמיתית הדברים נפתחו לי. זו נשמעת מחשבה מאוד אינפנטילית, להאמין שאם החלטת אז גם העולם יתייחס אלייך ככה. אבל החלטתי שזה מה שיהיה, ולא היה לי שקל. אני מטורפת. אמרתי לעצמי שאני מוכנה לגור בדירה של חדר וחצי בשביל החלום הזה".

אנחנו חיים בתרבות שמוכרת לנו נעורים ומחביאה את הזקנה מאחורי דלתות סגורות. מה גרם לך להוציא אותה מהארון?

"עד שאימא שלי עברה ניתוח לא חשבתי על הזקנה. אבל ההתאוששות הייתה קשה והשיקום נמשך ובמקביל סבתא שלי הייתה זקוקה להשגחה. פתאום התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות. לא חששתי מהזקנה שלי, הסתכלתי על הבן שלי, אבישי. נער בן 16, חמוד, כל החיים לפניו, ופתאום אמרתי לעצמי - מה יקרה כשהוא יזדקן? לא יכולתי להביא עוד ילדים, בקושי את אבישי הצלחתי להביא. תמיד אמרו לי 'זה לא בסדר, את משאירה אותו לבד', ולא ידעו שמבחינה רפואית אני פשוט לא יכולה להביא עוד. פתאום הבנתי כמה משפחה צריך כדי לגדל אימא. כמה בני דודים צריך כדי לגדל סבתא. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה שאבישי יעבור את החוויות שאני עוברת. אני לא רוצה שהוא יטפל בי כשאהיה נזקקת ככה ואני לא רוצה שהוא יהיה זקן גלמוד. אם לא הייתי כותבת את הספר הייתי נכנסת לדיכאון. זה מה שהציל אותי. תביני, לפני שהתחלתי לכתוב התעסקתי בזקנה באובססיה - עשיתי צוואה מסודרת, התחלתי לטפל בכל הניירת שלי, התחלתי לדבר עם האחייניות שלי ואמרתי להן 'תקשיבו, אם הבן שלי לא מתחתן, אם אין לו ילדים, אתן תהיו שם בחגים עבורו, תשימו עליו עין'. מול נרות שבת התפללתי למות בעצמי בזמן. הכתיבה הוציאה אותי מהדיכאון כי הספר מאוד מצחיק".

"אני רוצה לנהוג" אמרה לאה בקול רגוע, כאילו ביקשה שיעביר לה את המלח. "מה פתאום, סבתא?" נתי וכריסטין נדרכו. "הנקניקייה עשתה לי חשק", אמרה לאה. "טוב שלא ביקשת שווארמה, אולי זה היה עושה לך חשק להטיס מטוס". נתי היה מרוצה מעצמו, אבל כששלח מבט אל כריסטין, היא לא חייכה בכלל. "לא נהגתי כבר שש שנים, נתי, ואתה הרי יודע עד כמה אהבתי לנהוג. ההגה היה בשבילי חירות". (עמ' 192)

"לסבתא שלי היו חיים מרהיבים עד גיל 95", ברנע־גולדברג נזכרת, "היא נהגה במכונית, הרצתה בפני אנשים. הייתי צריכה לקבוע איתה פגישה חודש מראש, זה היה משהו מטורף. ופתאום ראיתי איך הכול מתהפך, ואיך היא נלחמת על תשומת הלב שלנו. ואת כל הרגעים האלו ניסיתי להביא לתוך הספר. לפעמים בצורה קומית, לפעמים בצורה טרגית. אני חושבת שבאיזשהו מקום הצלחתי להיכנס לנפש שלה ולהבין מה מציק לה, מה גורם לחרדות ולפחדים שלה. הרגשתי כאילו התמזגנו. הייתי חוזרת ממנה ומרגישה שאני היא. מבחינתי הספר הזה הוא תהליך הכתיבה הכי מעניין מכל הספרים שכתבתי אי פעם".

"המוח שלי מפוצץ בסיפורים. לפעמים ממש כואב לי הראש מזה ואז אני כותבת עליהם בפייסבוק כדי לפרוק קצת. וזה ככה מיום שאני זוכרת את עצמי, מגיל חמש-שש. לא אובחנתי רשמית על הרצף האוטיסטי, אבל אני חושבת שאם היו בודקים אותי היו אומרים שכן"

באחד הפרקים הדרמטיים בספר, תחת השם "הפלישה", הנכדים עושים לסבתא לאה מהלך התערבות ולמעשה פורצים לביתה, מעבירים את חפציה מהחדר ומכניסים לשם עובדת זרה נגד רצונה.

"אני לא חושבת שברגע האמת הבנתי כמה זה דרמטי עבורה. לא הייתי שם כשהעובדת הזרה של סבתא שלי הגיעה אליה. כשהבנתי את גודל השבר הייתי המומה. אף פעם לא חשבתי שזו כזאת טרגדיה, ונשבר לי הלב כשהיא סיפרה על זה. תמיד אומרים: 'מצאת עובדת זרה טובה? יופי'. אני לא חושבת שאנשים מבינים מה קורה כשנכנסת עובדת זרה הביתה. סבתא שלי קוראת לה 'הנוכרייה הפולשת'".

אלו מילים מאוד קשות.

"לא הייתי כותבת את המילים האלו אלמלא ראיינתי עוד עשרות קשישים וקשישות חוץ מסבתא שלי בניסיון לצלול אל עולמם. הגעתי לדיור מוגן, היו לי הרבה הרצאות שם ובין לבין הייתי תופסת אותם ומדברת איתם. שאלתי איך הם החליטו להגיע לדיור המוגן, האם זו הייתה ההחלטה שלהם או שהכריחו אותם, והרגעים הקשים שבהם החירות נלקחת ממך, אני לא חושבת שמישהו באמת מבין את גודל השבר הזה".

*

שתי נשים, שני עולמות, קורת גג אחת. אבל ברנע־גולדברג יודעת שמאחורי הקירות האלו מסתתרת תהום. סבתא לאה והעובדת הזרה שלה, כריסטין, חיות כאסירות. אחת שבויה בזקנתה, השנייה שבויה בעבודתה. ובין שתי הכלואות האלה נמתח משהו שקשה לקרוא לו ידידות, וקשה שלא לקרוא לו אהבה.

"הנושא של העובדות הזרות גם מאוד מעסיק אותי. אני זוכרת שהייתי פעם בהרצאה וראיתי אישה זקנה מכה את העובדת הזרה שלה. לא יכולתי להירגע. לא ידעתי מה לעשות עם זה. אחרי המפגש ניגשתי לעובדת והיא אמרה שהיא אוהבת את האישה הזו ושזה לא קורה לה בדרך כלל. שזה בגלל שהחליפו לה כדורים והיא עוד לא מאוזנת. היא דיברה איתי על זה שהיא חוסכת כסף כדי לחזור לבן שלה. דיברתי איתה משהו כמו שעתיים, וזו שיחה שהתנהלה בשנת 2015. כשכתבתי את הספר חזרתי לכל השיחות האלה. ועדיין אני לא חושבת שהבנתי עד הסוף למה הן מוכנות לעשות את זה.

ואולם, הספר גם מצליח לתאר את רגעי החסד במערכת היחסים בין השתיים. למשל ברגע שבו סבתא לאה נופלת באמבטיה ומסרבת להכיר בכך שנפלה.

"קולה הלך והתחזק, דפיקות ידיה על הרצפה הדגישו כל מילה.

"זה הבית שלי! ארבעה קירות שלי! שאני חייתי בהם, לא את ולא אף אחד אחר! ואני בת תשעים ושמונה, שמעת? בת תשעים ושמונה! אני חייתי יותר שנים ממה שאת חולמת, ואני לא זקוקה לאיש שיגיד לי מה מותר ומה אסור. אם אני רוצה לשבת כאן, על הרצפה הרטובה, עירומה, זה מה שאעשה! אם ארצה לשכב מתחת לשולחן או על אדן החלון, גם זה מה שאעשה! אתם חושבים שתקבעו בשבילי? לא! אני

אחליט! אני! זה ברור לך?"...

כריסטין התיישבה לידה על הרצפה, "כן, אני כאן. אני לראות אותך יושבת ככה, נחה בכיף, ואני לחשוב אולי גם אני לנסות לנוח על הרצפה בכיף." (עמ' 71)

יש משהו כמעט אבסורדי בעובדה שהאדם שהכי קרוב אלייך בערוב ימיך הוא אדם ממדינה אחרת עם מנטליות אחרת, והוא זה שרואה אותך ברגעים הכי עדינים ומבישים.

"ובעיקר קיים הפער הזה, התרבותי. הרי מה סבתא שלי רוצה? שמישהו יבוא לדבר איתה. אבל לא שתביאו לה את הזרה שלא יכולה למלא את הפער הזה. אין להן את אותו עבר, אין להן את אותה מנטליות, הן לא חולקות את אותה שפה. אני יכולה לשיר עם סבתא שלי שירים של יפה ירקוני ושושנה דמארי שפותחים בפניה עולם של תרבות נשכחת, מחזירים אותה לילדות, העובדת הזרה לא תדע לשיר איתה. בגיל 98 אנחנו חוזרים להיות ילדים, תינוקות. לפעמים כשאני באה אליה והולכת אני מרגישה כאילו השארתי פעוטה בגן".

יום אחד פרצה בצורת בכפר. כל השדות התייבשו, העצים הצעירים קמלו. רק עץ הרימונים העתיק עמד בעקשנות והוציא פרי אדום ומתוק. מתחת לשורשיו מצאו בני הכפר מעיין קטן, חבוי באדמה, שהשקה את העץ כל השנים. בזכות אותו מעיין נותר להם מזון עד שחלפה הבצורת.

מאז אמרו בכפר, "מי שמטפל בזקניו, זוכה במעיין החיים." (עמ' 84)

"הוציאו את ספרות הנוער מקטגוריות רשימות רבי המכר, לא מתייחסים לזה כמו סיפורת. ספרות מבוגרים נחשבת יותר ואני אומרת לך שזה אותו דבר"

את אוהבת לגעת בספרים שלך בנקודות החיכוך הקשות של החיים.

"נכון, תמיד אהבתי לגעת בהן. אם זה טיפולי פוריות בספר הראשון, אם זה אוטיזם בספר השני, אם אלו הפרות הכי קדושות בספר השלישי. אני אוהבת לעסוק בהן, אבל יודעת להכניס לשם גם אור. כשהבעיה היא לא אישית שלך, קל יותר לדבר עליה בפתיחות. כי אחרי כן את הולכת ולא נשארת. כשזה שלך זה לא ככה. כשאני באה לסבתא שלי, גם היום, אני באה עם אנרגיה וחושבת איך אני משמחת אותה, איך אני מצחיקה אותה. יותר קל לעבוד ממקום שמח ואופטימי כשיש לך נקודות יציאה. אבל מי שנמצא שם כל הזמן ייתקל בבדידות, בדיכאון, בפחד, בזעם. ולכן גם בספר הכנסתי את החלק הזה, כשאחד הנכדים אומר 'זה לא התפקיד שלי, אני לא רוצה לעשות את זה'".

הספר גם מחטט בפצעים שושלתיים, למשל בריחות קודמות שהיו במשפחה וקשרי השתיקה שקיימים בתוכן.

"יש משהו במשפחה שהוא מצד אחד נורא מצחיק ומצד שני מאוד־מאוד כואב. קשה להיות חלק ממשפחה. כילדה נהגתי כל הזמן להקשיב לסיפורים בחצי אוזן. לא תמיד הבנתי אותם אבל הם נטמעו. נהניתי להתעסק ביחסים ובמשפחה עם פינצטה, ממש לפרק אותם. את הקנאה בין האחים, למשל. אני לא מאמינה לאימהות שאומרות 'אני אוהבת את כל הילדים שלי אותו הדבר'. זה לא אמיתי. אין חיה כזאת. אימהות מנסות להכחיש את זה ואומרות 'כל אחד זו אהבה אחרת, אני אוהבת את כל אחד בדרכו'. אין דבר כזה.

"במשך שנים הרגשתי שאני האחות הפחות אהובה במשפחה. לא משנה אם זה נכון עובדתית, מה שמשנה אלו הרגשות שלי. ואני בטוחה שאם תשאלי את אחותי היא תגיד אותו דבר. אבל זה לא משנה. ואני עם הרגשות האלו הלכתי עד הסוף. לקחתי את האחות המקופחת ואת האח המפונק ופתחתי את זה. שיחקתי עם זה. נהניתי לכתוב את הספר, נהניתי לחדור לתוך הפנים של הדמויות ולהבין מה קורה שם".

*

ספק אם ברנע־גולדברג ידעה שכתיבת הסדרה כראמל תזכה אותה בהצלחה מסחררת ואפילו בכוכב בשדרת הכוכבים של פתח־תקווה. מה הסיכוי שילדי הטיקטוק והסקין קייר יגלו עניין בסיפור על שלושה אחים יתומים שירשו טבעות קסם, מנהלת משק בית ערמומית וחתול קסום שמסתובב בטירה ישנה – כשהכול מתרחש בעולם נטול סמארטפונים ואינטרנט, שבו יש רק דלתות עץ כבדות, מסדרונות חשוכים ומכתבים בכתב יד.

"אני חושבת שאני מאוד ילדותית״, היא אומרת, ״אני חיה בתוך ספר, כמו הגיבורה שלו. זה אומר שאני תמיד בטוחה שיקרה לי משהו, טוב או רע. אני קמה בבוקר ואני יודעת שיקרו לי דברים, ואני כל הזמן עם אוזניים כרויות למה שהולך להיות.

"המוח שלי מפוצץ בסיפורים. לפעמים ממש כואב לי הראש מזה ואז אני כותבת עליהם בפייסבוק כדי לפרוק קצת. אני יכולה לפעמים לשגר 12 סטטוסים ביום, וזה ככה מיום שאני זוכרת את עצמי, מגיל חמש-שש. לא אובחנתי רשמית על הרצף האוטיסטי, אבל אני חושבת שאם היו בודקים אותי היו אומרים שכן. אני מרגישה את הרגשות בעוצמה הרבה יותר חזקה מאנשים אחרים. אני חושבת שילדים שקוראים את הספרים שלי מרגישים את עוצמת הרגשות, ואני מאוד דרמטית. אין אצלי ימים שאין בהם השראה".

מה קשה יותר? לכתוב לילדים ונוער, או למבוגרים?

"ספרי נוער מקבלים היום מעט תשומת לב, בעבר סופרי נוער גם קיבלו פחות כסף בתמיכות ועל השאלות ספרים, נאבקנו כדי לשנות את זה. כמעט שאין פרסים לספרות ילדים ונוער, הוציאו את ספרות הנוער מקטגוריות רשימות רבי המכר, לא מתייחסים לזה כמו סיפורת. ספרות מבוגרים נחשבת יותר, ויש גם קצת התנשאות כלפי סופרי ילדים ונוער ותפיסה שהם לא מכובדים כמו סופרי מבוגרים. אני אומרת לך שזה אותו דבר. נהוג לחשוב שההבדל בין ספרי ילדים לספרי מבוגרים הוא שבספרי ילדים חובה שיהיה סוף טוב ואם לא סוף טוב אז לפחות תקווה. אני מביאה את העיקרון הזה גם לתוך ספרי המבוגרים. אני לא רוצה לקרוא ספרים או לראות סרטים שבסוף כולם מתים, או שניסו־ניסו־ניסו ונכשלו, זה מדכא אותי".

רבים מספידים את הספרות בישראל. מדברים על זה שאנשים לא קוראים ספרים, שלהיות סופרת לא משתלם. איך את שורדת בתחום ?

"אני חושבת שברגע שהגדרתי שאני רק סופרת, הכול השתנה. אגב, לא הייתה לי פריבילגיה לעשות את זה. לא היה לי שקל על הנשמה.

"החלטתי שזה מה שיהיה, והחלטתי שהעולם יתייחס אליי ככה. מהרגע שהתפטרתי התחלתי ליצור לעצמי אורח חיים של סופרת אמיתית. לו"ז כתיבה קשוח, קבעתי לעצמי הרצאות, קבעתי ימי חתימות, אף אחד לא בא, אבל אני הגעתי. לפעמים עמדתי שעות לבד בדוכן בלי שאף אחד ניגש, אבל לא זזתי משם. יש תיעוד של זה בפייסבוק. כמעט אף אחד לא בא, אבל מי שבא חתמתי לו".

כדי להתפרנס מכתיבה צריך להוציא לפחות ספר אחד כל שנה, עדיף שני ספרים בשנה. ואז מתחיל לפעמים זלזול "את סופרת מסחרית".

"אז אם להתפרנס מכתיבה זה 'סופרת מסחרית' אז כן, אני סופרת מסחרית. זה מה שאני עושה. אלו החיים שלי. זה המקצוע שלי. תודה לאלוקים. איזה יופי שזה מסחרי. איזה מבאס היה אם זה לא היה מסחרי, אם הייתי כותבת רק לשלושה אנשים זה היה מאוד מעציב".

כעת, עם יציאתו לאור של "סבתא בורחת מהבית", היא לא מאפשרת לעצמה לנוח וחוזרת ל"בן בן ודדה", סדרת ספרי ילדים ונוער לילדים בבית הספר היסודי, ואולי גם הסדרה הזו תצליח כמו כראמל.

"כל ההישגים של כראמל נמחקו מבחינתי עכשיו. אין לי שום רשת ביטחון כסופרת. אני צריכה להוכיח את עצמי שוב מחדש. מבינה איזה קשה זה? אבל אני אישה אופטימית. האתגרים האלו ממלאים אותי. ואני יודעת שלא משנה מה יקרה בדרך - אמצא את הדרך להצליח".