זיכרון ילדות תרבותי. כבת לאב שהוא איש תיאטרון, נחשפתי מגיל צעיר מאוד למיטב המחזות. וכך קרה, שבמבחן הקבלה למגמת תיאטרון בבית הספר, הבהלתי את הבוחנים עם מונולוג מצמרר של אישה זקנה שמדברת עם השטן. המונולוג הנוקב הזה, מתוך המחזה "משיח" מאת מרטין שרמן, הפעיל אותי בצורה עמוקה ומסתורית שזכורה לי עד היום. בייחוד אני זוכרת, איך כחלק מההכנה לקראת המונולוג, כיסיתי את העיניים עם חתיכת בד ואבא שלי הסתובב סביבי בשקט ונקש באצבעות כל פעם ממקום אחר, כדי לדמות עבורי את התחושה של נוכחות בלתי נראית שרוחשת סביב האישה במחזה.
ספר שקראת פעמיים. בשנים האחרונות ככל שספר תופס אותי ומשפיע עליי יותר, כך אני גם מתקשה לסיים אותו. המילים נעשות רוויות במשמעות, וכל עמוד ממלא אותי מעל ומעבר. ההתרגשות שבקריאה כזו יכולה להיות גם די מעייפת, ולפעמים יכולה אפילו להקשות עליי לסיים את הספר. כך קרה לי עם "אבי ואימי" של אהרון אפלפלד, ולאחרונה אני מתעייפת מרוב היופי, וצולחת אך בקושי, את "גיטאנג'לי" של המשורר הבנגלי רבינדרנת טאגור.
דמות שמעניקה לך השראה. כמה דמויות של נשים הצליחו להישאר צלולות, כל אחת בדרכה, באירופה העכורה של מלחמות העולם, ובהן אתי הילסום, סימון וייל, רוזה לוקסמבורג ונדיז'דה מנדלשטם. כל אחת מהן הותירה אחריה תיעוד של התקופה האיומה והחשוכה הזו, ומולה – רישום של נפש אנושית שלא מתכופפת ולא נשחתת, גם תחת משא הכאב, הפחד והאובדן.
הכי מעניין
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. עם סבא שלי, פרופ' ראובן פוירשטיין זכרו לברכה. סבי האהוב, איש החינוך, ההגות והאמונה, היה אישיות ענקית, גאון פורץ דרך ובעל נוכחות חד־פעמית, פואטית וקורנת. למזלי ולשמחתי זכיתי לגדול לצידו ולאורו, והוא אומנם נוכח לחלוטין במי שאני, בבחירות ובחלומות, אבל עדיין – הגעגועים אליו אינסופיים. הייתי רוצה לשבת לצידו, לראות שוב את העיניים החכמות שלו מביטות בי, לשמוע את הקול העמוק, המתנגן, ולהרגיש את מגע היד הגדולה והבוטחת שלו. ככה, שוב, רק לחוש בנוכחות שלו עוד פעם.
עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד. עם פיזיקאי או מתמטיקאי. כל כך הייתי רוצה להיות מסוגלת לחזות בעולם מהזווית הזו. לצפות דרך הנוסחאות והתאוריות הללו בכוחות הגדולים שמפעילים את היקום. הפער בין רמת העניין והסקרנות שלי לבין הכישורים שלי בתחום הזה הוא ממש טרגי.
מה שם קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלך. אחת נקראת "רובי בילבי ואמיגו" על שם כלבות וכלב המשפחה שבזמן פתיחת הקבוצה עוד היו בחיים וכעת כבר נחים על משכבם בשלום. הקבוצה השנייה נקראת "גלריית פול מון ביתית", על שם הגלריה המשפחתית שאינה אלא סלון הבית. בתכנון המקורי הגלריה הייתה אמורה להציג תערוכה חודשית מתחלפת של דרי הבית. במציאות, אחרי התערוכה הראשונה שבה אירחנו חברים, שכנים וזרים לרוב, התעייפנו כולנו מהיוזמה השאפתנית והותרנו את התערוכה הראשונה כתערוכת קבע בסלון.