כאשר אבי ז"ל, הרב זאב חיים ליפשיץ, שב הביתה מהלווייתו של הרב יחיאל יעקב וינברג, הוא סיפר לנו על פעולת החטיפה שבוצעה בה: "זרח ורהפטיג ואני שוחחנו והמתנו להלוויה בבית העלמין בסנהדריה, ולפתע באו תלמידים מישיבת חברון, חטפו את המיטה ופנו להר המנוחות. הרב וינברג נקבר בחלקת הרבנים בהר המנוחות במקום בבית העלמין בסנהדריה".
בהמשך התברר כי אנשי תנועת המזרחי, השרים יוסף בורג וחיים משה שפירא, שהיו תלמידיו של הרב וינברג בבית המדרש לרבנים בברלין, וכן הרב זרח ורהפטיג ונשיא המדינה זלמן שזר, פעלו לקוברו בבית העלמין בסנהדריה. ואולם הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון שהיה חברו של הרב וינברג מישיבת סלבודקה, חשב אחרת והורה לתלמידיו להתערב ולהעביר אותו לקבורה בחלקת הרבנים בהר המנוחות.
סיפור המחטף שב וחוזר בתיאורי דמותו של הרב וינברג, משום שהוא מסמל יותר מכול את דמותו רבת האנפין; הן אנשי הציונות הדתית והן החרדים חשבו אותו כאחד משלהם.
הכי מעניין
פוסק מתוחכם שלא תמיד חשף את נימוקיו. הרב וינברג | צילום: באדיבות פרופ' מרק שפירו
הרב וינברג היה מגדולי הפוסקים במחצית הראשונה של המאה העשרים, וגם איש אקדמיה ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת גיסן בגרמניה, בהנחייתו של הבלשן וחוקר המקרא פאול קאלֶה, על ה"פשיטתא" – התרגום הסורי למקרא. הוא היה ציוני בכל ליבו, אבל התגורר במונטרה שבשווייץ ואל פתחו שיחרו רבנים מכל הזרמים. הוא היה איש העולם החדש, אבל נאמן בכל מאודו לשמירה על המסורת; איש שיחה חריף ונלבב, אך חי ערירי. לא פלא שכמו במשל הפיל, רבים ראו אותו באופן חד־צדדי, ולמצער כאדם הקרוע בין שני עולמות. ואולם על פי עדותו של אבי ז"ל, שהיה מאחרוני תלמידיו בעשור האחרון לחייו, הוא לא היה נתון בין העולמות הללו, אלא מצוי בכולם.
סבא קנטוניסט
מי היה הרב וינברג? הוא נולד בשנת תרמ"ד (1884) בעיר צ'כנובצ'ה (שהשתייכה אז לרוסיה והיום לפולין), לאב שהיה קצין בצבא הרוסי, ולסב ששירת אף הוא בצבא הרוסי כקנטוניסט - כך סיפרה לי הארכיאולוגית אילת מזר, שהייתה קרובת משפחתו. הרב וינברג הצעיר התגלה כעילוי על ידי רב העיר, הרב אליהו ברוך קמאי (לימים ראש ישיבת מיר), שלימד אותו באופן אישי ושלח אותו ללמוד בישיבת סלבודקה. הוא הצטיין שם באופן מיוחד ונודע כעילוי, והסבא מסלבודקה, ר' נתן צבי פינקל, חיבב אותו מאוד והעניק לו יחס מועדף. בהיותו בסלבודקה זכה להכיר גם את ר' נפתלי אמסטרדם, מגדולי בעלי המוסר ומתלמידי ר' ישראל מסלנט. בהמשך עבר ללמוד בישיבת מיר, שם למד בחברותא עם ר' אליעזר פינקל, בנו של רבו.
בשנת תרס"ו (1906), בהגיעו לגיל עשרים ושתיים, שידך אותו רבו הסבא עם אסתר לוין, בתו של הרב יעקב מאיר לוין, רבה המנוח של פילווישקי. הרב וינברג כיהן כרב העיר למשך שבע שנים, אבל הנישואין לא עלו יפה. הנישואין הכושלים וטרדותיו כרב עיר עשו את שלהם, והרב וינברג חש שהוא נזקק לסעד נפשי ופנה לטיפול רפואי בברלין. הוא הבין שעליו להתגרש מאשתו, אבל מלחמת העולם שפרצה השאירה אותו בברלין. לאחר המלחמה השלים את תהליך הגירושין (ומאז נותר ערירי). בתקופה זו פנה ללמוד באוניברסיטת גיסן.
בשנת תרפ"ד (1924), לאחר מותו בטרם עת של הרב אברהם אליהו קפלן, שהיה ראש בית המדרש לרבנים בברלין מיסודו של הרב עזריאל הילדסהיימר, פנו מנהלי בית המדרש אל הרב וינברג והציעו לו למלא את מקומו. הרב וינברג נענה, וכיהן בתפקיד זה עד ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. בתוך תקופה זו, בשנת תרצ"ד (1934), הוא הוזמן לכהן כאב בית הדין של לונדון, אבל בלחץ אנשי בית המדרש לרבנים נשאר בברלין.
לפני המלחמה עבר הרב וינברג לוורשה, והיה ממנהיגי הגטו יחד עם הרבנים אליעזר יצחק מייזל ומנחם זמבה הי"ד. הרב וינברג נעצר על ידי הנאצים, ובזכות אזרחותו הרוסית נשלח למחנה עבודה יחד עם שבויי מלחמה אחרים. כך שרד את מלחמת העולם. תלמידו, הרב שאול וינגורט, מצא אותו לאחר המלחמה שבור ומדוכא והזמין אותו אליו לביתו במונטרה שבשווייץ. בנו של הרב וינגורט הוא הרב פרופ' אברהם אבא וינגורט, ר"מ בישיבת היכל אליהו, אשר גדל על ברכיו של הרב וינברג, למד ממנו רבות, זכה לשמשו ומפרסם את תורתו עד היום, ואף פרסם את "זכרונות השרידי אש". הרב וינברג התאושש במונטרה וקבע בה את ביתו. הוא סירב לכל הזמנה לשמש בתפקיד רבני, ונותר במונטרה עד מותו בחודש שבט תשכ"ו.
כותב הצללים של הישיבה
ההיכרות של אבי ז"ל עם הרב וינברג התרחשה בשנת תשט"ו (שלהי 1954). אבי סיים את לימודיו בישיבת קול תורה, והסתפק בנוגע להמשך דרכו. בישיבת עץ חיים במונטרה התמעטו התלמידים, וראשי הישיבה הזמינו תלמידים מהארץ. הסמיכות למקום מגוריו של הרב וינברג הייתה מוקד משיכה עבור אבי, אבל הוא התלבט אם כדאי לצאת לשם כך מארץ ישראל. אביו הציע לו להיוועץ ברב ירוחם ורהפטיג (אביו של זרח ורהפטיג, שכיהן כח"כ ושר מטעם המפד"ל), מגדולי תלמידי החכמים באותה תקופה, שהיו לו איתו יחסים קרובים. הרב ורהפטיג ענה מיד: "סע לשווייץ כדי ללמוד אצל הרב וינברג, שכל החולק עליו כמטפס על קיר חלק".
במהלך שהותו של אבי בשווייץ נרקמו בינו ובין הרב וינברג יחסים קרובים מאוד, מעבר לקשר רגיל של תלמיד עם רבו. שיחותיהם הראשונות עסקו בעולמה ובתולדותיה של תנועת המוסר. אבי, שהכיר את הרב גדליה אייזמן מישיבת קול תורה, שהיה מגדולי אנשי המוסר בארץ, נדהם מן הידע והעומק של הרב וינברג, מחוכמתו ופיקחותו וגם מן האהבה שהרעיף כלפיו. דמותו של הרב וינברג לא דמתה לשום דבר שאבי הכיר עד אז. אבי התגורר בישיבה, ולאחר נישואיו עבר לגור עם אימי במוסד הילדים "אשר" שניהל סבי בעיירה בֶּה הקרובה למונטרה.
הרב וינברג, מורה קפדן, הנחה את אבי בכתיבת תשובות הלכתיות לשאלות שנשלחו אליו. אבי סיפר כי לאחר שהכין תשובה על תגלחת בחול המועד, הרב וינברג עיין בה ואמר לו: "חתום את שמך ושלח", כלומר אינני מוכן לחתום את שמי על תשובה כזו. לתמיהת אבי השיב הרב וינברג שאינו מוכן להתיר במקום שהחת"ם סופר אסר. "אבל ר' משה פיינשטיין התיר", טען אבי. אמר לו הרב וינברג: "כאשר יהיו לך הכתפיים הרחבות של ר' משה, תוכל גם אתה להתיר".
אבי התפעל מאוד מכתיבתו הקולחת של הרב וינברג, בעברית עכשווית. הוא שאל אותו מניין לו הכתיבה היפה כל כך, והרב ענה לו: הכול מקריאת עיתונים וכתבי עת. ואכן הרב וינברג נודע לא רק בפסקי ההלכה שכתב ובחידושיו על התלמוד, אלא אף בכתיבת מאמרים הגותיים שהתפרסמו בכתבי עת, לפני השואה ואחריה. רבים מן המאמרים נכללו בספרו "לפרקים". הוא סיפר לאבי שכבר בהיותו תלמיד בישיבת סלבודקה היה ידוע כ"שרייבר", בעל עט סופרים. בתקופה ההיא בחורים בישיבה יצאו מעט מאוד לפגישות היכרות עם בנות; הישיבה הייתה רחוקה, והנסיעות יקרות. רבים מקשרי השידוכים נרקמו באמצעות הדואר. מכיוון שלא כולם ניחנו בכישורי כתיבה, התלמידים שילמו לחבריהם שידעו לכתוב כדי להרשים את הבנות. בסלבודקה היו שניים כאלה: הרב שלמה יוסף זוין, לימים עורך האנציקלופדיה התלמודית, והרב וינברג. בעוד הרב זווין קיבל על כל מכתב שתי קופיפות (קופיקה – מאית רובל), הרב וינברג, כפי שסיפר לאבי, קיבל שמונה.
תחנה לא נכונה
הרב וינברג הרבה להדגיש באוזני אבי את חשיבות הלימוד היסודי, ואת מעלת המשמעת האקדמית. הוא העדיף תמיד את הקריאה המדויקת של הפשט על פני פלפולי סרק. תלמידי חכמים שביקרו אצלו פנו אליו בקושיות תלמודיות. במקום לענות, הרב וינברג היה פותח את הגמרא ואומר למקשה: קְרא את הגמרא בקול! כעת קרא את רש"י! הַסבר לי מה קראת! ובכן, מה השאלה כעת? ברוח זו הוא אמר לאבי שהוא מעדיף פי כמה את פירושו של פרופ' שאול ליברמן לתוספתא על פני ה"חזון יחזקאל" של הרב יחזקאל אברמסקי. דיון על טקסט צריך להתמקד בטקסט, הדגיש, ולא להראות את למדנותו של הכותב. הוא סיפר לאבי שהוצעה לו משרה של ראש ישיבה באחת הישיבות המפורסמות בארץ, והוא התנה את הסכמתו בכך שימסור שיעור רק כאשר יהיה לו מה לומר. כצפוי, ההצעה נפלה.
הוא לא יכול היה לשאת שטחיות יהירה. פעם בא לבקרו תלמיד חכם שלימים היה אחד מגדולי ראשי הישיבות. על השולחן היה מונח תדפיס מאמר של הרב וינברג שפורסם באחד מכתבי העת הרבניים. אותו תלמיד חכם נטל את החוברת ודפדף בה. הרב וינברג שלף מכיסו שטר של מאה פרנק שווייצרי, הטיח אותו על השולחן והכריז: אם תוכל לחזור על רעיון אחד מתוך חוברת זו, שטר זה שלך. הלה לא זכה לקבל את השטר.
עם זאת, הרב וינברג לא דגל בלימוד אקדמי בלבד, ודרש מתלמידיו למדנות ליטאית קלאסית לצד תפיסה ביקורתית אקדמית. בנאום הפתיחה שנשא בראשית זמן הלימודים בבית המדרש לרבנים בברלין בשנת תרצ"ד, אמר את הדברים הבאים:
משהתחיל חקר המדע לעסוק בתלמוד וספרותו... והתחילו להשתמש בה באמצעים חדישים ומדעיים... מייד התנגשו המדע ובית המדרש הישן ששאב את דרכי מסקנותיו מתוך עצם הויכוח התלמודי וסגנונו... המדע החדיש ניגש לעסוק בתלמוד באמצעים בלתי נכונים... סוג זה של מדע לא ימצא לעולם את המפתח המאפשר את הכניסה לתוך ארמונות הקסם של התלמוד. את נשמתו לא מצא ולא הכיר, שמהות התלמוד הפנימית הם הם נפתולי תמיד לליבון ובירור אחרון של כל מושג ומושג ואפשור התפתחותו לעתיד (לפרקים, עמ' תיט-תכ).
הרב וינברג התנגד מאוד לניתוק של עולם הישיבות מן החיים והתרבות, ומן החברה שהוא מצוי בתוכה. הוא נהג לספר את שאירע לו בצעירותו ואת הלקח שהפיק: "בזמן לימודיי בישיבת סלבודקה, אחר ששהיתי בבית הורי, נסעתי ברכבת לישיבה. באחת התחנות שאלתי את מבקר הרכבת אם היא תעצור בקובנה, והמבקר ענה 'דה' (כן ברוסית). כיוון שלא ידעתי רוסית, חשבתי שהוא עונה 'דו', שביידיש משמעותו כאן. ירדתי מן הרכבת באותו מקום, רחוק מכל יישוב יהודי, ונערים גויים הכוני והשפילו אותי. באותה העת גמלה בליבי ההחלטה לא לשוב לישיבה עד שאלמד רוסית. שכרתי חדר עם סטודנט יהודי והתניתי איתו שהוא ילַמד אותי רוסית ואני אלמדנו גמרא. הסבא מסלבודקה בא לבקרני וניסה לשכנע אותי לשוב לישיבה, לשווא. הוא שלח אלי רבנים אחרים ואני בשלי. עד שיום אחד נאמר לי שזקן יהודי ממתין לי בפתח הבניין. ירדתי והנה החפץ חיים ממתין לי בפתח. אמר לי החפץ חיים: בוא לישיבה! סיפרתי לו את כל מה שאירע לי, והוא ענה – אם אתה לא תלמד בישיבה, מי ילמד? וחזרתי לישיבה".
לשאלת אבי מדוע הצליח החפץ חיים היכן שנכשלו כל הרבנים האחרים, ענה הרב וינברג שאי אפשר היה לסרב לחפץ חיים. אבל החלטתו של הרב וינברג לרכוש השכלה לא נעלמה; כאמור, הוא עשה זאת מאוחר יותר.
המעבר שנבלם
הרב וינברג היה פוסק יסודי ביותר. תשובותיו מקיפות כל נושא הנוגע לשאלות שנשאל. אבל הוא גם היה פוסק מתוחכם מאוד, ולא תמיד חשף את נימוקיו. בעבר ערכתי השוואה בין הרב וינברג והרב משה פיינשטיין, ועמדתי על כך שלהבדיל מר' משה פיינשטיין, הרב וינברג מיעט להכריע. תליתי את הדברים ברקע השונה של כל אחד מהם: ר' משה פיינשטיין, שבא ממשפחת רבנים ענפה, זיהה את עצמו עם ההלכה עצמה. הרב וינברג, שבא ממשפחה של אנשי צבא, חש במידה מסוימת כמי שאיננו ראוי להכריע יחידי.
וישנו הבדל נוסף ביניהם. ר' משה חשב שהתשובות שהוציא לאור לא יֵצאו לעולם מתחום בית המדרש, ולכן הרשה לעצמו להתבטא כאילו מדובר בדיון בין תלמידי חכמים בלבד. הוא יכול היה לפרסם משפטים כמו: "זהו התשובה אשר יש לפרסמה בלשון זה לא פחות ולא יותר מנידון זה. ועתה נשתעשע בדברי כבוד גדולתו בתשובתו הארוכה שדן בכמה דברים ואגיד הנכון לעניות דעתי כפי שעזרני השי"ת החונן לאדם דעת" (שו"ת אגרות משה, יורה דעה ב, קעד). הרב וינברג, לעומת זאת, היה מודע לחלוטין לפרסום דבריו, ונקט זהירות רבה במה שעלה לדפוס. תשובותיו רצופות שיקולים שחלקם עולים רק בין השיטין, וחלקם נסתרים לחלוטין.
אחת מתשובותיו עוסקת בזכות הבחירה לנשים, והיא אופיינית מאוד לזהירות שנקט בענייני ציבור. הרב וינברג הטיף לא מעט לשוויון בין גברים לנשים ולא היה לו ספק שזו הדרך הראויה, ובכל זאת כתב את הדברים הבאים:
על דבר שאלתו בבחירת נשים. הג"ר ד"צ הופמן ז"ל התיר את הבחירה האקטיבית ואסר את הבחירה הפאסיבית. אולם רבני ארץ ישראל וכן בעל חפץ חיים ז"ל והגר"ח עוזר ז"ל ועוד אסרו גם הבחירה האקטיבית, והרב הראשי עוזיאל בספרו משפטי עוזיאל מתיר את הבחירה לבחור ולהבחר גם יחד, ולמה לי לתקוע את עצמי במקום מחלוקת של האוסרים ומתירים? נניח הדבר לזמן שיבוא ויכריע (שו"ת שרידי אש א, קלט).
תשובה זו חושפת לא רק את זהירותו הרבה, אלא אף את המודעות ההיסטורית שלו. הוא ידע היטב שבסופו של דבר הנשים יזכו לשוויון.
הרב וינברג, שהיה ציוני בכל ליבו, חשש מאוד לעלות לישראל. במכתב שכתב לחברו החוקר שמואל אטלס, ופורסם על ידי החוקר מרק שפירו, הוא מסביר את חששותיו: "מדה רבה של גלות רוחנית נגזרה עלי. אני חושש לנסוע לישראל, ששם עולמות שונים נלחמים זה בזה, אני חי לי כיום בשני עולמות, ושם אצטרך לבחור באחד מהם, באיזה אבחר? בסוף אשאר בודד".
באוזני אבי תינה הרב וינברג את חששותיו מן הפוליטיקה בארץ ומן המחלוקות הרבות. ובכל זאת, בשנתו האחרונה הביע את רצונו במכתב לאבי לבוא להתגורר אצלו בכרם ביבנה. לדאבון לב, מחלתו הכריעה אותו והוא לא זכה לעלות לישראל.
בשנת 1934, לאחר עליית הנאצים לשלטון, ביקש הרב משה אוירבך, ממנהלי בית המדרש לרבנים, להעלות את בית המדרש לירושלים. ר' חיים עוזר גרודזנסקי, גדול פוסקי הדור, התנגד לכך וכינה את בית המדרש "בית חרושת לרבנים". הרב וינברג השיב לו במכתב ארוך ותקיף שבו הגן על כבודו של בית המדרש ותבע את עלבונו. בסופו כתב את הדברים הבאים:
ובעיקרו של דבר אני מתנגד להעברת בית מדרשנו לא מטעמים שזכר [שהזכיר] הדרת גאונו כי יבולע על ידיו לישיבות – חס ושלום! אדרבא! כשם שעל ידִי ובהשפעתנו נתגברה האהבה לישיבות בחוגי הסטודנטים שבאשכנז, כן יהיה גם בארץ ישראל. ואני מתנגד מטעמים אחרים לגמרי, אך גבר עלי כאב עיני ולקצר אני מוכרח, אבל זאת אגיד... שאיני יודע ומבין בשום אופן מדוע מתיחס אלינו בחשדנות כזו. אנחנו קדשנו שם שמים ואנחנו נלחמנו והצלחנו במלחמתנו נגד הבורות והמינות יותר משארי הרמי"ם אשר בליטא ובפולין.
אפשר שהטעמים האחרים של הרב וינברג הם אלה שכתב לשמואל אטלס, אבל לנו נותר להצטער על כך שתוכנית זו לא יצאה לפועל. מימושה היה עשוי להעניק לתורה בישראל פנים אחרות לגמרי.
הרב פרופ' יוסף יצחק ליפשיץ מלמד פילוסופיה יהודית במרכז האקדמי שלם