"רוב הילדות שלי שהיתי במפעל הטקסטיל של אבי"

זיכרון ילדות תרבותי. זיכרונות הילדות התרבותיים שלי שזורים בדמותו של אבי ובשני עולמות משלימים: הראשון שבהם היה צפייה משותפת בסרטי המתח של היצ'קוק, שטיפחו בי עם הזמן את הסקרנות ואת היכולת לניתוח תעלומות אנושיות. והשני הוא עולם הטקסטיל. רוב הזמן שהיתי במפעל של אבי "הלפרן טקסטיל", שם נשביתי בקסם האמנותי של יצירת בדי הג'קארד. המפגש עם הדוגמאות הנרקמות בתוך השתי והערב לצלילי המכונות, הוליד את היכולת שלי "לארוג" סיפורים חברתיים דרך עדשת המצלמה.

ספר שקראת פעמיים. עולמי הפנימי ניזון משני מקורות ספרותיים. האחד הוא "ספר הדרך והסגולה" (טאו טה צ'ינג) ספר פילוסופי־רוחני שנמצא לצד מיטתי באופן קבוע. השני הוא השירים והרשימות של זלדה. מילים בודדות מתוך הטקסטים שלה הופכות אצלי לרעיון ולחיפוש תוכן רגשי לנושאי הצילום הדוקומנטרי.

דמות שמעניקה לך השראה. הצלם רוברט פרנק, ששינה את פני הצילום כשעבר מתיעוד אובייקטיבי למבט אישי כזה שרואה את מה שאחרים מפספסים ביומיום. הייתה לו הקשבה חברתית, הוא יצא למסעות כדי "להקשיב" בעיניו לדופק של החברה האמריקאית, במיוחד במקומות הלא צפויים ובקרב האנשים ה"שקופים". הוא צילם ברגש את הסיפור, שהיה חשוב יותר בעיניו מהטכניקה.

תמונה על הקיר שלך. היצירה החברתית החשובה מכולן, הצילום המשפחתי שלנו. צילום המשפחה השבטי שלי, המבטא את הקרבה שבינינו. אנחנו, הבנות והנכדים גרים במושב ובקרבה אחד ליד השני, הבית שלנו כמרקחה וכתחנת רכבת מלאת חיים וסיפורים. סוג של מיצג אנושי משתנה כל הזמן. תענוג.

עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. אני לא "ילדת" בתי קפה, המקום האידאלי עבורי הוא דווקא ספסל בגינה, סצנה שמופיעה אפילו בחלומותיי. לשבת עם חבר או חברה קרובים, כשבינינו קערת אבטיח צונן. לכל אחד מאיתנו ספר ביד או בצד, ואנחנו פשוט שם - קוראים, משתפים ומדברים על המילים שפגשנו.

מי מצחיק אותך. מי שמצחיקה אותי באמת היא WIN, כלבת הרועה הגרמני שלי. זה מתחיל בבוקר כשהיא מעירה אותי בליטוף של כף יד לפניי, ונמשך בחוץ כשהיא מביאה לי חפצים כדי שאזרוק לה. אני סוג של חברה בשבילה, ואני מתגלגלת מצחוק מהדרך שבה היא משיגה תשומת לב בחיוביות כזו. יש לנו שפה משלנו, ממש שפה אנושית בלי מילים.

שיר שנוגע בך במקום מיוחד. שיר שכתבה חמותי שלא זכיתי להכיר מירה בן ארי ז"ל, מגיבורות ישראל, האלחוטאית שנפלה בקרב ניצנים בתש"ח 1948. באחד מיומניה שכתבה בשנת 1941 כנערה בת 15 בתל־אביב, היא מתארת במילים פשוטות את האזעקות ואת פחד משפחתה והשכנים מההפצצה שנפלה בתחנה המרכזית בעיר מגוריה בעוד היא עצמה חזקה ואינה מפחדת. המילים הללו, שנכתבו שנים לפני שהפכה לסמל של גבורה ואומץ לב בשדה הקרב, מצמררות אותי בכל פעם מחדש. עבורי, זוהי עדות מוקדמת לכוחה של הרוח הנשית ולשורשי הגבורה המשפחתית שלי.