סרטה החדש של אסתי ביטון־שושן היה אמור להיקרא "איוב". התיקייה במחשב שלה נושאת עדיין את השם הזה, כי כמו הדמות המקראית ההיא, גם גיבורי הסרט חווים טרגדיה שמעמידה את אמונתם למבחן נורא. השאלות הנוקבות שבין אדם לא־לוהיו הן ליבת הסרט, אבל במובנים אחרים הן רק הפסקול שלו: ביטון־שושן מבקשת להביט פנימה - אל המשפחה החרדית, אל הזוגיות, אל מנגנוני האשמה, וגם אל כאב השכול האזרחי.
את התסריט היא החלה לכתוב כבר לפני 11 שנה. אחרי תקופה ממושכת של פיתוח העלילה וקידום ההפקה, מאבקים ציבוריים שהובילה וסדרה של עיכובים בלתי צפויים, יוצא סוף־סוף אל האקרנים הסרט "חשבונות שמיים", יצירה שקטה אך גם חתרנית. בני זוג חרדים צעירים, שמואל ורות (המגולמים בכישרון רב בידי אורי אלבי ומשי קלינשטיין), גרים בלב עיר חרדית. היא עובדת בארגון החזרה בתשובה ומפרנסת את המשפחה, הוא אברך כולל ועילוי מבטיח. חייהם עוברים טלטלה עמוקה בעקבות מותו של בנם הקטן. "רציתי להציב אותם במבחן קשה, ולראות מה זה עושה לקשר שלהם ולאמונה שלהם", אומרת ביטון־שושן. הסרט מכניס את הצופים לדירתם הדחוסה, ונותן הצצה כואבת למשבר האמוני של האם ולהתמודדות של האב עם תחושות האשמה המייסרות. ברקע עומד גם יחסה של הקהילה לאירוע, ומעל לכול מרחפת השאלה מי אמור לקחת על עצמו את האחריות.
משי קלינשטיין ואורי אלבי | צילום: דוד סקורי בבר
הסרט אינו אוטוביוגרפי, אך עולה ממנו תחושה של יצירה אישית מאוד. "לי עצמי היו הרבה שאלות באמונה, ולא הרבה תשובות", מספרת ביטון־שושן. "לא יכולתי לדבר על השאלות האלה בסביבה שלי, וזה הציק לי. משם התסריט התחיל, מהניסיון לראות את האמונה מול העיניים ולהבין איפה אני ביחס אליה, מההתמודדות שלי עם מה שהציף אותי. בעבר אלה היו יותר שאלות של אמונה שכלית, שהיא לא מספיק עמוקה. אצלנו בציבור החרדי לא לומדים מחשבת ישראל, ואם צצות לך שאלות מהסוג הזה, את לבד איתן. וכשאת גם אישה – מה תעשי עם זה?"
למה שתישארי איתן לבד? יש שיעורי אמונה לנשים גם בציבור החרדי, ויש לימודי חסידות שמבטאים אמונה מהרגש, לא רק מהשכל.
"גדלתי בקריה חסידית בצפת, מיסטיקה וחסידות הן חלק מהשפה שלי, אבל החסידות לא דיברה אליי. זה לא שלמדתי את הדברים האלה בצורה מסודרת, בטח כאישה. מכאן ועד התשובות לשאלות שהציפו אותי הדרך הייתה חסומה".
השאלות האלה, היא מספרת, גלשו מהמסך אל האולם. אחת מהקרנות הטרום־בכורה התקיימה בירושלים, בתזמון מצמרר ביום ששני תינוקות קיפחו את חייהם בפעוטון בעיר. לאחר ההקרנה התקיים שיח עם הצופים, "ומישהי מהקהל כעסה עליי ואמרה שזה לא הזמן להביא סרטים מהסוג הזה, שמותחים ביקורת ושואלים שאלות קשות. היא אמרה שזו לא אהבת ישראל מצידי. אבל אישה אחרת, חרדית, ביקשה להגיב: היא סיפרה שהיא שכלה בן ששמו כשם הילד ב'חשבונות שמיים', וביקשה להודות לי על שהבאתי למסך את הקול של השכול האזרחי. שכול צבאי מקבל התייחסות בציבוריות הישראלית, ואילו בשכול אזרחי אנשים חוזרים לארבעת קירות ביתם עם הכאב שלהם. שמעתי תגובות כאלה מהרבה הורים שכולים".
עוד כתבות בנושא
הטרגדיה בסרט הייתה יכולה להימנע, אבל רגשי האשם מנותבים לכיוון של ביקורת על הזולת והפניית אצבע כלפיו, או מסקנות רוחניות בלבד. יש לך ביקורת על מנגנוני חשיבה כאלה בעולם החרדי, שלא מאפשרים הפקת לקחים?
"מה שקרה בפעוטון בירושלים - אני נשרטת מזה. היה אסון מירון, האסון בגבעת־זאב (קריסת יציע בבית כנסת שהובילה למותם של שלושה מתפללים ולפציעתם של מאות – א"כ), כל טרגדיה הופכת בסופו של דבר גם לפוליטיקה ואף אחד לא לוקח אחריות על הזילות בחיי אדם. אני רואה דרך הסרט שלי אנשים שכואב להם. הצפייה בסרט והדיון בסוגיות שעולות ממנו הם דרך תרפויטית לעסוק בנושא. בלי הכותרות והפוליטיקה, אלא במבט פנימה".
תזמון מצמרר. חילוץ הילדים מהמעון החרדי בירושלים לאחר ששניים מהפעוטות מתו בו | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
באתם להתקלקל
אסתי ביטון־שושן (48) לא עושה קולנוע כדי ליישב סתירות, אלא כדי לחיות בתוכן. היא מתגוררת היום בראש־העין, ילידת צפת, הבכורה מ־12 ילדיה של משפחה חרדית־מזרחית. אביה היה רב ואיש ציבור, וכיהן כרב היישוב ביריה וכרב המועצה האזורית מרום הגליל.
בילדותה התחנכה ביטון־שושן במסגרות של בית יעקב ואחר כך ב"סמינר וולף" הליטאי בבני־ברק. מיד בתום לימודיה נישאה, וכעבור חמישה חודשים התגרשה. "קראתי ארבעים יום שיר השירים ונושעתי - מהר מדי", היא מצטטת מתוך ספר שירים שכתבה. השורה מגלה טפח מסיפורה האישי - ביטון־שושן נישאה בשנית אך גם נישואין אלה הסתיימו - ומרמזת גם על המתח שמלווה את חייה, בין אמונה, מוסכמות החברה, מעמד האישה ומבט מפוכח על המציאות.
אסתי שושן | צילום: אריק סולטן
בצעירותה עבדה בעיתונות החרדית, בתחילה כמעצבת גרפית במקומון, ובהמשך ככותבת טור שבועי פוליטי־אקטואלי, שהיא חתמה עליו בשם משפחתה בלבד. אחר כך עברה לכתוב בעיתון "משפחה", ושם הופיעו הטורים שלה תחת השם א’ שושן. "כששלחתי לפרסום את הטור הראשון, העורך שאל אותי איזה שם לתת לי. חשבתי שהוא מתכוון אם לכתוב 'אסתי' או 'אסתר', שזה מכובד יותר. אבל אז הוא הסביר שכוונתו אחרת: אם אני רוצה שהקוראים הגברים ייקחו אותי ברצינות, עדיף שלא ידעו שאני אישה".
בחלוף הזמן התברר לה שרבים משכניה למדור הדעות בעיתון הן נשים, שכותבות בזהות גברית בדויה. היא עצמה העדיפה תמרונים לשוניים: "השתמשתי במילים א־מגדריות. למשל, לא 'אני חושבת', אלא 'חושבני'". כעבור שלוש שנים הגיעה למסקנה שהיא לא באמת יכולה לבטא במסגרת הזאת רבים מהדברים שהציקו לה. "בהתחלה רק רציתי לכתוב, שתהיה לי במה. זה היה עדיין טרום עידן הפייסבוק, ועיתון היה כלי הביטוי היחיד. אם את כותבת בעיתון, את נחשבת למשהו".
הכתיבה הביאה לחידוד עמדותיה בנושאים מסוימים, והתוצאה הייתה שעוד ועוד טורים שלה נגנזו, והביקורת החברתית שניסתה להשמיע נשארה על רצפת חדר העריכה. "יצאה ממני האקטיביסטית", אומרת ביטון־שושן. הסעיף הראשון בביקורת שלה כלפי המגזר החרדי הוא הסיפור המוכר של הגזענות העדתית, שהיא פגשה בעיקר סביב חינוך ילדיה. "הגענו לשלב שצריך לבחור לאילו סמינרים וישיבות לשלוח אותם. הבנות האשכנזיות בגיל של הבת שלי התחילו לקבל תשובות חיוביות מהסמינרים, ואילו הבנות הספרדיות חיכו: קודם צריך למלא מכסות, אחר כך להשלים מקרים פרטניים. זה היה בשבילי יותר מדי. החלטתי שהילדים שלי לעולם לא יהיו סוג ב', ועשינו מעבר לחינוך הדתי־לאומי. הבן והבת הגדולים, שסיימו בית ספר יסודי, המשיכו לישיבה תיכונית חרד"לית ולאולפנה. בהמשך העברתי את שני הבנים הקטנים. רציתי גם שיהיו להם לימודי ליבה, כי זו שאלה שהעסיקה אותי במשך שנים - מה יהיה עם הבנים שלי כשהם יסיימו ישיבה, איך הם יתפרנסו".
הם פשוט אמורים להמשיך במסלול המוכתב מראש, ולהפוך לאברכים או לרבנים, לא כך?
"כאישה חרדית בקהילה חרדית, ראיתי את ההתמודדות של הסביבה שלי עם נושא התעסוקה. מה זה למשל ללכת ללמוד ולהשלים בגרויות כשאתה כבר אב לשלושה ילדים. ראיתי גם את העוני של משפחות אברכים. עבדתי תקופה בארגון חרדי בצפון והייתי צריכה להנפיק כל מיני אישורים לאברכים, וכך נחשפתי למחיר האישי שגובה הקושי להתפרנס".
על אף המעבר של הילדים למוסדות לימוד המזוהים עם הציונות הדתית, הבית בבני־ברק שמר על צביון חרדי. "לא נהייתי פתאום לאומית", היא אומרת מחויכת. "אי אפשר גם לומר שבמגזר הדתי־לאומי קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. ראש הישיבה התיכונית שהבן שלי עבר אליה אמר לנו: 'אני מכיר את הטיפוס שלכם, החרדים שחושבים שהם באים כדי להתקלקל'. כך הוא תייג אותנו. גם לאולפנה היה קשה מאוד להתקבל. הציבור הדתי היה מבחינתי ציבור מושלם, שיודע לחבר בין קודש לחול, שמוצא את דרך הישר, שאין בו גזענות אלא אהבת ישראל – ואז גיליתי שלא כך. אבל אני שמחה שהצלחנו להתקבל למוסדות, כי הילדים שלי צמחו בהם מאוד, ויש לי הכרת הטוב. אפשר גם לציין לזכות החינוך הדתי שהוא יודע לעשות הסללה כמו שצריך: הבנים שלי כולם לוחמים, גם החתן שלי לוחם. בתקופת המלחמה היינו ממש משפחה מגויסת".
מרד הנעורים שלה הגיע בשלב מאוחר יחסית, כשהיא בעצמה כבר אם לילדים גדולים. "התחלתי לשאול את עצמי מי אני ומה אני. כבר הבנתי איך הדברים מתנהלים בממסד החרדי, הכרתי את הפוליטיקה - גם מתוקף הכתיבה בעיתונים וגם כי הייתי מעורבת בבחירות המקומיות בטבריה, כקמפיינרית וכמעצבת גרפית. נחשפתי להכול, ובגיל מסוים השאלות התחילו לעלות.
"תמיד היה לי ראש אמנותי. לא ידעתי לקרוא לעצמי אמנית, אבל רציתי לכתוב, רציתי להיות סופרת. החיפוש העצמי הוביל אותי לסדנת כתיבה, ושם היה גם שיעור תסריטאות. אמרתי לעצמי - וואו, אולי אלך ללמוד קולנוע? וזה קורה כשיש לי השכלה קולנועית רדודה מאוד. עד גיל עשרים לא ראיתי סרטים בכלל. אני זוכרת שכשהייתי ילדה, אחת השכנות הביאה למקלט השכונתי סרט שנקרא 'ג'סיקה' - סרט הכי נקי שיש, על איזו ילדה שנופלת לבור וכל מאמצי החילוץ כושלים עד שלבסוף היא מחולצת. רק עכשיו אני חושבת פתאום על ההקשר בין הסרט הזה, הראשון שראיתי, ובין התסריט שכתבתי.
"אחר כך, בגיל 17, איזו חברה הדיחה אותי לבוא איתה לבקר את דודה שלה, וכך בבית ישן בתל־אביב צפיתי בווידאו במיטב הבורקס הישראלי. אחרי שהתחתנתי, בשלב מסוים הכנסנו מחשב הביתה, ואז צפיתי בעוד סרטים בדיסקים צרובים. אבל לא ראיתי את עצמי עושה קולנוע, עד שנכנס לי הג'וק הזה בסדנת הכתיבה".
היא נרשמה לבית הספר "חשיפה", ובתוך שנה סיימה לימודי קולנוע. פרויקט הגמר שלה היה הסרט הקצר "עקרה": "גיבורת הסרט היא צעירה חרדית שבמשך שנים גידלה את אחיה ואחיותיה הרבים, וכשהיא מתחתנת היא לא מעוניינת להביא מיד ילד לעולם. היא בוחרת למנוע היריון בלי שאף אחד ידע, כולל בעלה, ובסביבתה מתחילים להעתיר תפילות שתזכה לפרי בטן".
הדרך לסרט "חשבונות שמיים" התחילה בשנת 2014, בחממת קולנוע ליוצרות חרדיות. "כדי להתקבל למסגרת הזאת הייתי צריכה להגיש סינופסיס לתסריט תוך זמן קצר. התיישבתי וכתבתי את הסיפור מהר מאוד". הדרך המשיכה ונסללה בעזרת סרטה "עקרה", שזכה להיכנס למתחם הסרטים הקצרים בפסטיבל קאן. "באותו הזמן המשכתי לפתח את התסריט של 'חשבונות שמיים' וחיפשתי מפיק שיוציא אותו לצילומים. בפסטיבל קאן היה ביתן ישראלי, והשארתי שם פרוספקט שהיה מעין תקציר של התסריט שאני כותבת. דודי זילבר, אחד המפיקים הוותיקים של הקולנוע הישראלי, מצא את הפרוספקט הזה. נפגשנו בקאן וקבענו להמשיך להיפגש בארץ ולצאת לעבודה".
ובכל זאת, עברו לא מעט שנים עד שהסרט הושלם. מדוע?
"צריך לגייס כסף", היא אומרת חד וחלק. "את עובדת על תסריט, אבל אף אחד לא מכיר אותך בתעשייה. לא הכרתי את העולם הזה של קרנות הקולנוע, ואיך מגישים. עבדתי על פרויקטים נוספים תוך כדי שאני ממשיכה לפתח את התסריט, ולא פעם חשבתי שדי, לא יהיה סרט. למעשה, רוב הזמן הייתי משוכנעת שלא יהיו לי המשאבים לצלם אותו. השגתי סכום כסף מאחת הקרנות, אבל זה היה רק חלק קטן מהתקציב הנדרש, והיה רגע של ייאוש. גם אמרתי לעצמי שהתסריט לא באמת טוב. באותו הזמן עבדתי עם תסריטאי על פרויקט אחר, ושיתפתי אותו בייאוש שלי. הוא הציע לקרוא את התסריט, ולאחר שקרא הוא צלצל אליי ואמר: 'את משוגעת. יש לך אחלה תסריט ביד, יש לך כבר חלק מהכסף, מה את עושה?'. וכך התעוררתי. אחרי כל כך הרבה שנות עבודה, פתאום זה היה עניין של כמה חודשים עד שנכנסנו לקדם־הפקה והרמנו צוות".
להפקת הסרט היו שותפים מטרו הפקות, שידורי קשת וסרטי יונייטד קינג של משה ולאון אדרי. הצילומים התקיימו לפני ארבע שנים, אך כשהסרט כבר היה ערוך ומוכן להפצה, הגיעה המלחמה. "בתי הקולנוע התרוקנו, כולנו היינו אבלים, מצב הרוח היה קשה, וזה גם סרט קשה שעוסק בשכול. אז החלטנו לחכות. מה גם שבעולם התעורר גל שנאה כלפי ישראל, ובכלל זה גם כלפי קולנוע ישראלי. עברנו תיקונים עם הסרט הזה".
קלטות של פיירוז במכונית
בסרטה היא הקפידה שהייצוג של האדם החרדי יהיה אותנטי ומדויק: השפה, הלבוש, כיסויי הראש, הספרים במדפים שבכולל. "אני לא יכולה להראות את זה אחרת", היא אומרת. "יצרוב לי בעיניים אם זה לא יהיה מאה אחוז כמו במציאות. אני גם חושבת שעד היום לא יודעים להציג בקולנוע הישראלי את הדתיים־הלאומיים כמו שהם, וזה משגע אותי. אני רואה על ראשי השחקנים כיפות שמתאימות לשנות השבעים והשמונים. נו באמת, הציבור הזה כבר מזמן לא נראה ככה.
"יש בסרט שלי עולם גברי שהייתי צריכה לדייק. הבאתי את אבי תפילינסקי, יוצא החברה החרדית, והוא אמר לי אילו ספרים לשים בבית המדרש ובספרייה. המלבישה, רייצ'ל בן־דהן המקסימה, היא חסידת גור במקור, והיא מכירה את כל החנויות בבני־ברק. החלטנו איזו חרדית בדיוק היא רות, ורייצ'ל הלכה, עשתה קניות והתאימה את הפאות. רות אמורה להיות חרדית ליטאית מיינסטרים. היא מתלבשת יפה מאוד, אבל היא עדיין דוסית, וגם על רמת הדוסיות שלה מוצאים מקום להעיר".
משי קלינשטיין מחזיקה בסרט תפקיד מורכב, שקט אך בעל עוצמה. מה חיפשת בשחקנית שתגלם את הדמות של רות, ומה מצאת אצל קלינשטיין?
"רציתי לראות תמימות שתביא אותי לחשוב שהשחקנית הזאת יכולה בקלות להיות חרדית. עשיתי עשרות אודישנים לשחקניות, חלקן מוכרות מאוד. במשי יש משהו תמים, וכשהיא עומדת על שלה יוצאת ממנה פתאום עוצמה, וזה תפס אותי. חיפשתי גם שבריריות, וכשהגענו לצילומים קלטנו את הבדלי הגובה בין אורי למשי: הוא ממש גבוה והיא קטנה ועדינה", והפער הזה משתלב היטב בעלילה.
גם לתפקידי המשנה לוהקה סוללת שחקנים מפוארת - דניאל מורשת, מיקי לאון, ישי גולן, ריימונד אמסלם ועוד. רבות מהדמויות שהם מגלמים משתייכות לזרם הליטאי אך מוצאן מעדות המזרח, הן דוברות צרפתית, נעות בין התבטלות מול הזהות האשכנזית ובין זיכרונות של תרבות אחרת. "אני מספרת סיפור של אנשים שאני מכירה", אומרת ביטון־שושן. "עלילת הסרט הייתה יכולה להתרחש גם אצל ליטאים אשכנזים או חסידי ויז'ניץ, אבל רציתי להביא את מה שראיתי סביבי. לדוד שלי, אדם חרדי, היו בחיפושית שלו בשנות השמונים קלטות של אום־כולתום, פריד אל־אטרש ופיירוז. היה חשוב לי לתת לזה אזכור בדמות של רות".
"יצרוב לי בעיניים אם זה לא יהיה מאה אחוז כמו במציאות". מתוך הסרט. | צילום: דוד סקורי בבר
בגרסה המקורית של התסריט רות שומעת שירים של פיירוז, אך בשלב עריכת הסרט, כשהיו צריכים לשלב בו מוזיקה, הבינו ביטון־שושן ושותפיה להפקה שאין אפשרות ליצור קשר עם הזמרת הלבנונית כדי לקבל אישור להשתמש במוזיקה שלה. "המסקנה הייתה שאנחנו הולכים לכתוב מוזיקה ערבית במיוחד לסרט. אלה היו חצאי שירים שכתבתי בעברית, עידן בריר תרגם אותם לערבית, ודודו טסה, שכתב את המוזיקה לסרט, הלחין כמיטב כישרונו. מי שמבצעת אותם היא הזמרת תמר שאוקי".
על החיבור עם טסה היא מספרת: "דודי זילבר ואני החלטנו לעבוד איתו. בפגישה הראשונה אצלו באולפן אמרתי לו: 'דודו, החלום שלי הוא שיהיה שיר נושא לסרט'. הוא שאל אם יש לי מילים, ואני השבתי בשלילה, אבל אמרתי לו: 'יש לי שורה אחת בראש – אל נא רפא נא לה'. דודו לקח את הגיטרה והתחיל לנגן, ותוך כדי שהתגבש לו לחן, המילים לשיר פשוט יצאו ממני, ורשמתי אותן בטלפון. פשוט שרתה הרוח על שנינו באותו רגע, וכך נולד השיר. עוד באותו יום היה משהו מוזיקלי להתחיל לעבוד איתו כדי לייצר את הפסקול".
"פשוט שרתה הרוח על שנינו". דודו טסה | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
צוות השחקנים עבר קורס מזורז בחרדיות. "עשינו להם הרבה שיעורי תורה כדי לעזור להם להיכנס לתפקיד, ועבדנו גם על הדיקציה. אורי הלך עם אחי לבני־ברק, למד איתו בכולל. אצל משי עבדנו על שפת הגוף, שתהיה יותר מכונסת. מצאתי את עצמי מקימה כולל אותנטי, והייתי צריכה לגייס אברכים לצורך הצילומים. אברכים אמיתיים לא יבואו לשחק בסרט, מי כן יבוא? יוצאים בשאלה שיודעים איך להתנהל בבית מדרש. מלהקת הניצבים הביאה לנו שיירה של אברכים יוצאים בשאלה, והקמנו כולל. היה קשה גם להכניס מצלמות לבני־ברק, אז מצאנו לוקיישנים חלופיים, על גבול בני־ברק ורמת־גן. ילדים בני־ברקים שראו אותנו, שאלו אם אנחנו מצלמים ל'ברדק'" (סדרת מערכונים פופולרית בציבור החרדי).
הזוגיות שאת מראה על המסך מזכירה שותפות עסקית: הוא לומד, היא עובדת, זו המסגרת ובתוכה קשה למצוא חום ואהבה. את מבליטה גם את כללי משק הבית החרדי – רות אומנם המפרנסת, אבל שמואל הוא זה שנותן לה כסף לאוטובוס. בסצנה אחרת מודגשת הטחת האשמה, כאילו רמת הצניעות שלה היא הגורם לכול. יש כאן איזו אלימות כבושה, שליטה מוסרית עטופה בצדקנות.
"ריככתי מאוד את אורי אלבי המקסים כשגילם את דמותו של שמואל. הוא שחקן מדהים והיה לי כיף גדול לעבוד איתו", מקדימה ביטון־שושן בתשובתה. "האלימות שמתבטאת בסרט מתעתעת מאוד. יש אלימות רוחנית כביכול, אבל היא לא נתפסת כאלימות. את יכולה לומר שאם לא נותנים לנשים חרדיות להיבחר לכנסת זו אלימות, כי זה סוג של השתקה. אבל אלה הנורמות במגזר, האם הן אלימות? גם כשהבעל הוא שנותן לאישה כסף – זו נורמה חרדית. לא בכל בית זה כך, ואני בטוחה שאצל הזוגות הצעירים יש היום נורמות חדשות, אבל זה קיים. יש חמימות זוגית בסרט", היא מתעקשת, אלא שהזוגיות מתחלקת לזו שלפני האסון, ולזו שלאחריו.
"זה סרט ביקורתי, אי אפשר להתעלם מכך. מי שיצפה ויגיד אחרת כנראה לא הבין את הסרט עד הסוף. אבל כשאת מספרת סיפור, את לא צריכה לפרט לאנשים מה האג'נדה שלך. תבואו, תשמעו את הסיפור, תשפטו בעצמכם. אני השתדלתי להיות נאמנה למציאות".
עוד כתבות בנושא
מפגינים אותנטיות
ביטון־שושן היא בעצמה גיבורת סרט: לפני חמש שנים שודר ב־HOT8 הסרט התיעודי "אשת חיל", שליווה את המאבקים החברתיים שניהלה. ב־2012 היא הקימה את תנועת "לא נבחרות לא בוחרות", שיצאה נגד הדרת נשים מהמפלגות החרדיות, וקראה לנשים חרדיות לחשוב לפני שהן מצביעות למפלגה שלא מעניקה להן ייצוג. "אנחנו כאילו לא קיימות", היא מסבירה. "גם אם את כותבת בעיתון ויש לך במה, אף אחד לא יודע מי את, והידיים שלך כבולות ברמה הציבורית. הדיסוננס הזה הפריע לי. זו תחושה שקיימת אצל לא מעט נשים חרדיות, ובכל זאת כולם מקבלים את המצב כמות שהוא".
זה התחיל בדף פייסבוק שזכה להד תקשורתי וצבר התעניינות, "ובעקבותיו התחילו להיווצר קבוצות שקבעו מפגשים בכל מיני מרתפים בבני־ברק". כשהקהילה גדלה, ביטון־שושן הפכה אותה לארגון רשמי ששמו "נבחרות". "בשנת 2015 עתרה לבג"ץ תמר בן־פורת, עורכת דין חילונית מהרצליה. היא דרשה לשנות סעיף בתקנון של אגודת ישראל שאומר שרק גברים יכולים להתפקד למפלגה. ניצחנו והם נאלצו לשנות את התקנון, אך באותה נשימה הודיעו שהם לא מתכוונים לשנות את המציאות. אחרי כמה שנים כבר התגבשו קבוצות של נשים שביקשו להתפקד לאגודת ישראל ולש"ס, ו'נבחרות' מלווה את הדבר הזה".
ביטון־שושן הייתה מעורבת בהליך משפטי אחר שעסק בהדרת נשים: בשנת 2012 הגיש ארגון "קולך" תובענה ייצוגית נגד תחנת הרדיו קול ברמה, בעקבות המדיניות המוצהרת של התחנה לא להשמיע נשים בשידוריה – לא כמגישות, לא כמרואיינות וגם לא כמאזינות העולות לשידור. בית המשפט המחוזי בירושלים פסק כי הייתה זו הפרה של חוק איסור הפליה, ובית המשפט העליון סמך ידיו על הפסיקה. בעקבות זאת חויבה התחנה לשלם לקרן לתובענות ייצוגיות מיליון שקלים, שיועברו לתוכניות להעצמת נשים מסורתיות, דתיות וחרדיות. יצוין כי עוד לפני סיום ההליך החלה התחנה לשלב נשים בשידוריה. ביטון־שושן לא הייתה בין מגישי התובענה, אך הסכימה להעיד כי ההפליה פוגעת בה כאישה, והגישה תצהיר בנושא לבית המשפט. "שילמתי על זה מחיר כבד", היא מספרת. "קיבלתי איומים - שלא הרתיעו אותי, אבל בודדו אותי". מלבד הקנס הכבד הטילו השופטים על "קול ברמה" לשלם לתובעות הוצאות משפט, וביטון־שושן מספרת כי היא נכחה במשרדי הארגון "כששליחי הרדיו הביאו לשם 30 אלף שקלים בדליים מלאים מטבעות של עשר אגורות וחצאי שקלים".
הדרך עוד ארוכה, היא אומרת, אך השינוי כבר נרשם בשטח: "14 נשים חרדיות רצו בבחירות המקומיות של 2024. היום יש ברשויות שתי נשים חרדיות חברות מועצה, אם כי לא מטעם מפלגות חרדיות".
מלבד היותה קולנוענית, פעילה חברתית ומשוררת, היא גם מגישה הסכת ששמו "חרדית מדוברת". "אני מנהלת שיחה פתוחה על העולם החרדי עם כל מיני אנשים שפחות יישמעו בתקשורת הרגילה. שם ירצו לשמוע יותר את 'החרדי האותנטי' מבחינתם, כלומר את מי שהם רואים בהפגנות. זה הדימוי. לא פוגשים כמעט את החרדים המודרנים או החרדים הליברלים, האקטיביסטים. גם בעיתונות החרדית אסור לדבר על הרבה דברים. בהסכת שלי מדברים על הכול. זה המקום לעסוק בניואנסים שחלקם גם עולים בסרט – איפה התשוקה היהודית פוגשת את העסקנות ואת הממסד".
היכן את ממקמת את עצמך היום ביחס לעולם החרדי - בפנים, בחוץ, רגל פה ורגל שם?
"אני בוגרת החברה החרדית. אין לי כוח להתווכח עם מי שאומר 'את כן חרדית', 'את כבר לא חרדית'. גם כשהייתי יותר חרדית, היה לאנשים נוח להוציא אותי החוצה ולהגיד שאני מזרוחניקית או חילונית או רפורמית. אני לא נכנסת לזה יותר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il