"ברחתי מהיהדות אבל היא תפסה אותי": דרור יהב שובר את כל הסטיגמות

"האוטובוס הבא הגיע. הרדיו השמיע שיר של להקת רדיוהד, ורגליו תופפו כמו מעצמן. I want a perfect body, I want a perfect soul שר בינו לבין עצמו. הוא אהב את השיר הזה. אישה בגיל המעבר שישבה לא רחוק בהתה בו, נדהמת. הוא יכול לדמיין לעצמו איך זה נראה: חרדי עם כיפה שחורה, חליפה וציצית שר לה רדיוהד מול העיניים. זה רק גרם לו לרצות להמשיך".

זו אחת הסצנות היפות ב"אל תראה אותי ככה", הרומן החדש של דרור יהב בהוצאת כנרת זמורה דביר, שעוסק בין השאר, בתהליך החזרה בתשובה משני צידיו של המטבע, תוך תהייה מה קורה לחיים הקודמים בתהליך הזה.

"אנחנו חושבים שאנחנו רואים מישהו, אבל אנחנו בעצם לא יודעים באמת מה יש מאחוריו", מסביר יהב ונזכר בסצנה נוספת מתוך הספר: "מאיר לפעמים שכח מהקעקוע שעיטר את גופו. בזרועו השמאלית נחקק ציור של מצפן ומעליו האות N שקעקע פעם באיזו הרפתקת קיץ מטופשת כדי שלא יאבד את הצפון".

"היה לי חשוב להנכיח את זה", הוא מוסיף, "מחוץ למקווה כולם נראים חרדים, אבל בתוך המים אתה פתאום יכול להבחין במישהו עם קעקוע של בתולת ים, ואז אתה קולט שאתה כל כך לא יודע את ההיסטוריה של האנשים האלה".

יהב (43), נשוי ואב לארבעה, יודע משהו על חיים כפולים. הוא עצמו עבר מסע ארוך ומפותל בין העולמות, מילדות חילונית ברמת אביב וביבנה, דרך שירות קרבי במודיעין ועד לחיים כחוזר בתשובה בקהילה דתית ברמת־גן. כיום הוא סופר, מנהל תוכן בקבוצת VLU (פיתוח מנהיגות עסקית ברוח חוכמת היהדות), מלמד יהדות במגוון מסגרות ומסיים דוקטורט על תנועת הקירוב בציונות הדתית. ספרו הראשון "רק מתעניין: יהדות בקצב שלך" הפך לרב־מכר, וכעת הוא מפרסם מותחן שמערבב פשע מקומי עם שאלות קיומיות על זהות ואמונה.

"אל תראה אותי ככה" מתחיל כמותחן פשע פשוט. מעצר שגרתי של עריק הופך לסיוט כשאמיר, חייל צעיר במשטרה הצבאית, נפגע בזמן מרדף. העריק קופץ מהחלון ומשאיר אחריו קופסה מסתורית שכולם מחפשים בקדחתנות. אמיר, שגדל בשכונה חילונית בצפון תל־אביב, נפגש בבית החולים עם הרב ישראל, וכך הוא מתחיל להיחשף לראשונה לעולם היהודי. מאיר הוא אברך חרדי, אב לשישה ילדים מבני־ברק שחי במצוקה כלכלית קשה. הוא מקבל הצעה יוצאת דופן: לחקור השחתה של ספר תורה בשכונה בצפון תל־אביב. התשלום יפתור את כל בעיותיו, אבל ככל שהחקירה מתעמקת הדברים מתחילים להסתבך.

יהב גדל בבית חילוני עם מסורת בסיסית. אבל אז הוא נסע עם בית הספר לגרמניה, למפגש של נערים ישראלים עם נערים גרמנים. "לקחו אותנו לסיור במחנה ריכוז, ומאוחר יותר, בשבת, הגענו לבית כנסת. פתאום ניגש אליי אחד הגרמנים, בחור קתולי, וביקש שאראה לו איפה אנחנו בסידור. ניסיתי להבין, אבל החזן היה עם מבטא כבד מדי והחלל במבנה הגדול הקשה על השמיעה, ובשלב מסוים קלטתי שאין לי מושג איפה אנחנו בתפילה. אמרתי לעצמי, תראה איזה דבר, קודם היינו עם גרמנים במחנה ריכוז ודיברנו שם על לזכור ולא לשכוח. הבנתי שאני יודע איך יהודים מתים, אבל אין לי מושג איך יהודים חיים". שם החל להתפתח גרעין של חקירה ראשונית. "התחלתי ללמוד פסיכולוגיה, בודהיזם, כל מיני תורות. ברחתי מהיהדות, שמאוד הרתיעה אותי, אבל בשלב מסוים היא פשוט תפסה אותי".

בצבא הוא שירת ב־8200 והיה קצין ביחידות מודיעין מיוחדות. שם הכיר את שרון, לימים אשתו, כשבמקביל עבר תהליך התחזקות. "במלחמת לבנון השנייה הייתי קצין בבסיס בצפון. אני זוכר את הטילים עוברים לנו מעל הראש ופתאום מתרחש איזה דיאלוג פנימי בתוכי. קול אחד אומר: החיזבאללה האלה שיורים עלינו, מי הם חושבים שהם? והקול השני אומר: חיזבאללה בערבית זה מפלגת הא־ל, צבא הא־ל, הם בטוחים שהארץ הזאת שייכת להם לפי האמונה שלהם. בתגובה הקול הראשון אומר: מה פתאום, זה לא שלהם, זה שלנו, אנחנו יהודים. ואז אני שואל את עצמי, מאיפה אני יודע שזה שלנו? ואני עונה לעצמי שזה שלנו כי ככה כתוב בתנ״ך. אבל ממתי התנ״ך הוא ההוכחה שלי"?

וכך לאט־לאט התווספה הכיפה, וגם הציצית. שרון, שהייתה אז בת זוגו, לא התרגשה מזה, ובסופו של דבר היא הלכה והתחזקה בעקבותיו. השינוי הבא בחייו היה כשלאחר שנים בהייטק החליט לעסוק בכתיבה. ועכשיו, כאמור, הוא מוציא את ספרו השני ששונה לחלוטין מהקודם, שהיה ספר עיון.

מאיפה הגיע הרעיון למותחן?

"יום אחד אני מגיע לנהורא, שזה מרכז של חוזרים בתשובה, ואני מזהה שם שלושה חרדים שהיו איתי בתחילת הדרך. כשהסתכלתי על הפנים שלהם הם לא נראו לי שמחים".

למה?

"הרב עופר גיסין מדבר על משבר ה־15 שנה. הכוונה היא לאנשים שחזרו בתשובה וחברו לעולם החרדי, ומה שקורה להם אחרי ההתלהבות הראשונית, ככל שהשנים חולפות, הוא שפתאום הם מגלים שיש להם הרבה ילדים, ושהם לא מצאו לעצמם מקצוע, יש בעיות כלכליות, לפעמים הילדים לא משתפים פעולה עם התפיסה החינוכית, וזה מאוד מאתגר. הסתכלתי על החבר'ה האלה ואמרתי לעצמי וואו, זה לא נראה שהם מצאו את עצמם. הם חיפשו תשובה אבל פשוט נהיו חרדים. והבנתי שיש פה סיפור חזק".

אז הספר הוא בעצם חיפוש עצמי?

"זה בעצם ספר על אותנטיות, אנשים מרגישים שהם צריכים לפעול לפי קודים מסוימים, ויש איזו כמיהה לאותנטיות. אתה יכול להיות חרדי, אבל אל תשכח את עצמך, אל תאבד את עצמך, אל תשכח את מה שאתה אוהב לעשות, את הדברים שהופכים אותך למי שאתה".

בסצנה אחרת בספר אמיר מחליף את שמו, וזו נקודת מפנה שמסמנת את הרגע שבו הקורא מתחיל להבין שמשהו מורכב יותר קורה פה. השינוי הסימבולי הופך למסע של שינוי זהות וניסיון להיכנס לעור חדש. מנגד, מאיר מתמודד עם בנו המוכשר, שהכישרון המשפחתי לציור לא פוסח עליו. אלא שכמו בסיפור שבסדרה שטיסל, הוא מסתיר את הציורים האלה כי הוא יודע שאם יתפסו אותו מצייר יכולים להעיף אותם מהישיבה. "יש לי חבר שחזר בתשובה והיום הוא בני־ברקי", אומר יהב, "והוא סיפר לי שכשהוא רוצה לשמוע את השירים שגדל עליהם, נניח שלום חנוך, הוא נכנס לאוטו, נוסע לאיזו גינה ציבורית ושומע שם את האלבום שלו. הוא אומר לי - אין מצב שהילדים שלי ישמעו אותי שומע שלום חנוך בבית, זה לא שייך בכלל".

ברגע אחר, כשאמיר נמצא בכרתים, הוא חווה התגלות. וכך יהב מתאר אותה בספר:

"הוא נשא את עיניו למעלה, שנים שלא הביט ככה אל השמיים. הם היו מלאי כוכבים, נדמה לו שמימיו לא ראה כל כך הרבה מהם. הוא התרכז בכוכב אחד וניסה להתחקות אחריו. כמה הוא רחוק מכאן? אומרים ששנות אור... הוא דמיין את עצמו שט בחלל, עטוף בחליפת אסטרונאוט כבדה, נסחף במהירות קוסמית בין גופי ענק בחושך. לאן מגיעים בסוף? האם היקום יסתיים פתאום? ומה יקרה כשמגיעים לקצה?"

"אני קורא כל מיני ספרי מתח של הרלן קובן וסופרים מאוד נחשבים בעולם, ואז אני מסיים את הספר ושואל את עצמי עם מה יצאתי, איזה חידוש נולד פה? אחרי עשר דקות כבר לא זוכרים על מה הוא היה"

היה לך חשוב לתאר רגע של התפכחות?

"היה לי חשוב לכתוב את הסצנה הזאת, משום שהרבה פעמים כשרואים חוזר בתשובה ומנסים לחשוב מה גרם לו להיות כזה, אומרים 'אה, בטח שטפו לך את המוח'. אני באופן אישי לא אוהב את המונח הזה, לא מרגיש שעשו לי שטיפת מוח. אני לא חושב שאפשר להחזיר בתשובה מישהו שאין בתוכו סוג של התעוררות. יכול להיות שהדת פשוט נותנת לו מענה לשאלות האלה. בן אדם מסתכל למעלה ושואל את עצמו מה יש מאחורי הכוכבים, הוא משווה את עצמו לגודל של הגלקסיות וחווה בעצם חוויה של קטנות, של שפלות, ומצד שני הוא חושב על העולם והבריאה ומתמלא באיזו תחושת גודל עצומה. החוויה הזאת, אני חושב, של הקטנוּת והגדלוּת, היא בעיניי הבסיס של החיפוש הרוחני בעולם".

כשיהב התחיל לכתוב את הספר, הוא ידע בדיוק מה הוא לא רוצה לראות שם. "אני קורא כל מיני ספרי מתח של הרלן קובן וסופרים מאוד נחשבים בעולם, ואז אני מסיים את הספר ב'אה, הוא רצח את הזה, והיא ניצלה', ויש מלא טוויסטים, וזה ספר נורא מותח, אבל בסוף אתה שואל את עצמך - עם מה יצאתי, איזה חידוש נולד פה? לרוב זה פשוט ספר טיסה שהיה ונגמר, תשאלי אותי בעוד עשר דקות על מה הוא היה, אני כבר לא זוכר. ורציתי לכתוב משהו קצת יותר משמעותי. חשבתי שיכול להיות מעניין אם התעלומה לא תהיה קשורה לרצח. מה יקרה אם ספר תורה פתאום מושחת בבית הכנסת ואף אחד לא יודע מי עשה את זה? ובשכונה הזאת יש כל מיני גורמים שיש להם אינטרס לפגוע בספר תורה הזה. אנשים מתוך בית הכנסת, אנשים מחוץ לבית הכנסת, מתנגדים לבית הכנסת, לא חסר. וזה באמת מייצר מתח עלילתי חזק בלי להרוג אף אחד".

יש בספר גם תחושה של ביקורת סמויה על הלחץ שמפעילה קהילה על האדם שגדל בתוכה.

"הרבה חוזרים בתשובה ומתחזקים אומרים 'אני יכול להיות מה שאני רוצה', וזה נכון. אבל בסוף אתה הולך להתפלל באיזשהו בית כנסת. בסוף אתה שולח את הילדים שלך לאיזה גן, אחר כך לבית ספר. בסוף אתה הרי חייב להכריע, כי צריך למצוא מקום. אני עוד לא מצאתי בית ספר שבו כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה. ואחת השאלות שמאוד מעסיקות אותי היא האם אפשר לייצר קהילה שגם נותנת מקום לפנימיות. יש חברות שלוקחות את החיצוניות לרמה כל כך גבוהה, שזה לא נותן כבר מקום למבט פנימי".

ואיזו אלטרנטיבה אתה מנסה להציע?

"אני חושב שפעם, רוב היהודים בהיסטוריה היו מה שאנחנו מכנים היום 'מסורתיים'. שמרו שבת, שמרו פסח, עשו חגים, אבל הם לא היו מה שנקרא בלשון הבני־ברקית 'פרומערים'. היו תלמידי ישיבות ותלמידי חכמים, אבל הרוב הגדול של הציבור כנראה היה מסורתי. היהדות עושה את זה בצורה מדהימה כשהיא אומרת שמבחינה הלכתית מעניין אותה רק מה אדם עושה בפרהסיה. מה הוא עושה בביתו הפרטי, זה לא עניין שלנו, לפחות לפי רוב הפוסקים. זה לא עניין שלנו מה קורה איתך, מה אתה עושה בצנעה, זה עניין שלך מול הקדוש ברוך הוא. מה קורה בציבור או בפרהסיה - שם יש אמירה. כלומר היהדות כן מעודדת אותנו להתחבר גם לפנימיות ולייחודיות שבנו. ומנגד - לחברה יש מקום. וכחוזר בתשובה שחי בקהילה דתית, לפעמים אתה צריך את החברה קצת. זה גם עוזר, לא רק מדכא. הקהילה גם מקדמת אותך קצת לפעמים, היא קצת נותנת לך מקום שאליו אתה יכול לשאוף".

יהב גם לא רואה את המעבר בין העולמות כמלחמת סכום אפס, שבה אדם חייב לבחור צד. "אם הפכתי לדתי זה אומר שאני לא יכול לראות את הדברים הטובים בחילוניות? ואם אני עכשיו חילוני, אז אני לא יכול לראות את הדברים הטובים בדת? הרב קוק האמין שבכל דבר יש נקודה אלוקית, אפילו בדברים שאסורים מן התורה. ואני מרגיש שהאלוקיות של החיים שלנו זו היכולת להכיל את ההפכים, להבין שבסוף יש אלוקיות בכל דבר, ושאני רוצה לגלות אותה בעולם. בסוף, אמיר מרגיש את המחירים שבמעבר לחברה החרדית, הוא מרגיש שיש דברים שהוא ויתר עליהם, אין ספק. אבל בסך הכול הוא אוהב את הדרך הזאת. הוא אוהב את התורה, הוא אוהב את השבת. הוא אוהב את הקהילה שלו, הוא אוהב את החסד. בסך הכול הוא אוהב את זה, אבל חסר לו משהו. והמשהו הזה, זה מה שאני מקווה שמי שקורא את הספר קצת ייקח ממנו. זה איך אני מוצא את האותנטיות שלי בלי לשבור את הקהילה שאני נמצא בה".

איזו תפיסה חינוכית אתה מעביר לילדים שלך? באילו קונפליקטים אתה נתקל מולם?

"התפיסה החינוכית שלי היא שאני מאמין בבחירה חופשית. וגם בתוך חיי תורה ומצוות אדם צריך שתהיה לו בחירה חופשית. כחוקר של תופעת הדתל"שים אני יכול לומר שרובם לא עוזבים בגלל בעיות אמונה או דברים כאלה, אני כן חושב שהם עוזבים בגלל עניינים חברתיים או דמויות שהם פגשו שגרמו להם לאנטי ולסלידה. אז מצד אחד, הילדים שלי יודעים את כל הסיפור שלנו, הם יודעים שחזרנו בתשובה. הם בקשר מדהים עם הסבים והסבתות, הם נוסעים אליהם הרבה ומבקרים אצלם לבד. גם אם הם לא מכירים את כל העבר, הם יודעים פחות או יותר מאיפה באנו. אני חושב שגישה מאפשרת ופתוחה בעצם מייצרת חירות. אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו דתיים רק בגללי". הרבה אמנים שחוזרים בתשובה יוצרים יצירות סוחפות. מה יש בתהליך הזה שמייצר כל כך הרבה תוכן?

"זה לא רק אביתר בנאי ושולי רנד, יש גם אנשים שהלכו לפוליטיקה, אורית סטרוק למשל, ויש אנשים שיוצרים פודקאסטים מעולים כמו תמיר דורטל, יש הרבה מאוד חוזרים בתשובה בכל מיני אפיקים. אני חושב שיש משהו בחוזרים בתשובה שהם לא מוותרים על האותנטיות שלהם, הם מביאים איתם באמת בשורה מאוד מעניינת. קצת כמו בקיבוץ גלויות שבו הבאנו את כל הניצוצות מהעולם, ובגלל זה יש בישראל את האוכל הכי טעים בעולם, גם החוזרים בתשובה מביאים את הניצוצות מכל התרבויות, הם יודעים לאחד בין הניצוצות שהם ספגו בחיים שגדלו בהם לבין החיים שבחרו. בעיניי אדם שחוזר בתשובה זה אדם שנמצא בתהליך של תנועה, של הגירה, של חיפוש מתמיד. וזה דבר שעובד נהדר עם האמנות. בכלל, כל דבר שבן אדם עושה, אם זה מונע מתוך רוח, שאר רוח ורגש וחיפוש, התוצאות תמיד מעוררות ונראות בעולם".אילו ספרים יש בספרייה שלך?

"אני קורא כמעט הכול. אני אוהב מאוד ספרי פרוזה ומתח ורומנים היסטוריים. אני קורא ספרות אקדמית וספרי עיון. בשנה שעברה סיכמתי את הקריאה שלי והגעתי לקצת יותר מ־50 ספרים בשנה. זה לא מספיק, יש עוד לאן לשאוף".האם אנשים היום קוראים בכלל ספרים?

"אני עובר עכשיו בחנויות הספרים ובאמת מקבל את הרושם שאנשים פחות קוראים היום. אני גם מרגיש את זה בעצמי, ובכל זאת אני מרגיש שאנשים כותבים. יש יותר כותבים ופחות קוראים, זה נראה לי המצב. ועדיין אני חושב שיש טעם לכתוב, כי אני יודע על ספרים שקראתי שאולי לא יצאו להם המון עותקים, ובכל זאת הסופר השפיע עליי בצורה שהוא אפילו לא יודע. לפעמים אני כותב להם מכתבים כדי שהם ידעו, כי אני יודע כמה חשוב לקבל פידבק. אני חושב שגם אם מעט אנשים קוראים את הספר שלך אבל זה משפיע עליהם ויוצר אימפקט, בעיניי זה משמעותי".

והחברים החרדים שלך, הם קראו את הספר? מה היו התגובות שלהם?

"יש גם חברים חרדים שקראו את הספר. חבר אחד, שגדל בחברה מאוד שמרנית, סיפר לי שהוא קרא אותו עד שש בבוקר, ביום מסוים, הוא לא יכול היה להפסיק לקרוא. והוא אמר לי 'אתה יודע, אני ממש מזדהה עם הספר שלך ועם השאלות שאתה מעורר שם'. אלו לא שאלות שאמורות להעסיק רק בעלי תשובה, זה בעצם על אדם חרדי, על איך אני מוצא את האותנטיות שלי בתוך חברה שהיא מאוד שמרנית ושהנראות בה מאוד משמעותית, איך אני שומר על הייחודיות שלי, איך אני מביא אותה לידי ביטוי, שאלה שהרבה חרדים שואלים את עצמם. ובאמת, נראה שבעלי התשובה לא הביאו את הבשורה הזאת לעולם החרדי, כי רבים מהם הצטרפו בעצם אליו וניסו לחקות אותו, כי כשהם ניסו להביא את העולם החרדי לשלהם זה לא תמיד הצליח, אז זה באמת תהליך מורכב.

"היו עוד כמה תגובות מאנשים חרדים שמאוד אהבו את העלילה ואת התיאורים על בעלי תשובה שהם לא הכירו".

"הדור הצעיר הרבה יותר היברידי, הם גם מערביים והם גם אמוניים והם גם מניחים תפילין והולכים עם ציצית והם גם הולכים למסיבות והם גם שומעים מוזיקה מאוד מגוונת, והם מרגישים מאוד בנוח עם זה"

אתה בעל תשובה דתי לאומי. רוב בעלי התשובה מתחרדים. מה אתה חושב על הצורך לעבור מקיצון לקיצון, ואיזה מענה המגזר הדתי לאומי נותן שבעלי התשובה אולי מפספסים?

"מבחינה סטטיסטית אני יכול להגיד שאומרים שרוב בעלי התשובה מתחרדים. מדברים על כ־70 אחוז מהם, אבל תכלס אנחנו לא באמת יודעים. אין באמת נתונים כמה בעלי תשובה נכנסו לעולם הדתי לאומי. זה משהו שאני חוקר אותו בעבודת הדוקטורט שלי על תנועת הקירוב הדתית לאומית בציונות הדתית. אני חושב שאנשים אולי עוברים מקיצון לקיצון אבל הם לפחות עברו. תופעת התשובה היום משתנה מאוד. אין הרבה אנשים שכבר עוברים את התהליך הזה. לא סתם מיקמתי את הסיפור של אמיר ב־1995, כי אז זה היה הרבה יותר מתאים ושייך. היום אנחנו רואים את הדור הצעיר שהם הרבה יותר היברידיים, הם גם מערביים והם גם אמוניים והם גם מניחים תפילין והולכים עם ציצית והם גם הולכים למסיבות והם גם שומעים מוזיקה מאוד מגוונת, והם מרגישים מאוד בנוח עם זה.

"מבחינת השאלה על הצורך לעבור מקיצון לקיצון, אני יכול מאוד להבין את זה. בן אדם שהיה במקום מסוים, וזה גם מתואר בספר, אנשים פשוט מרגישים צורך לחיות בכל ליבם את האמת אחרי שראו אותה. הם רואים מסביבם אנשים שנחשבים צדיקים ויראי שמיים ולב טוב ואנשי חסד - ככה לפחות החוויה של אדם שנכנס לחברה החרדית בהתחלה, כי אנחנו כל כך לא מכירים אותה. אבל פתאום כשאתה נחשף אליה אתה רואה באמת דברים שלא הכרת, ואז הצורך הזה הוא מאוד מובן. אני גר בקהילה שנקראת נהורא ברמת־גן. זו קהילה של חוזרים בתשובה מזרם יותר דתי לאומי תורני. מצד אחד זו קהילה מאוד תורנית, מצד שני היא גם מאוד פתוחה, מאוד לא שיפוטית, מאוד מאפשרת לאנשים לבוא ולהיות מה שהם. אני חושב שזה המפתח לבעלי התשובה של הדור הבא - קהילות של אנשים שהם כמוך. אני יודע שיש עוד קהילות כאלה בכל מיני מקומות בארץ.

"גם אני לפעמים, כשאני נמצא בחברה שהיא דתית לאומית, לא תמיד מרגיש בנוח. אני לא חילוני, לא דתי לאומי, לא חרדי, אני איפשהו בין לבין. יש לי זהות היברידית, ולמדתי שבמקום לנסות להיות משהו שאני לא, עדיף לנסות להיות משהו שאני כן. אני לוקח את הטוב מכל העולמות ומקווה שגם מצליח להעביר ממני לילדים שלי ולסביבה שלי".