הבית // תגל גרה בדירת שותפות ("אני בחדר הגדול כי אני גדולה יותר") המשתרעת על כ־22 מ"ר בלבד. המטבח, הסלון ופינת האוכל נמצאים בחלל אחד, ומכונת הכביסה נמצאת בחצר, הקטנטנה והעמוסה עלים. חדרי השינה נטולי חלונות, אבל תגל מסרבת לתת לזה לדכא אותה: "יש לי תקרה גבוהה שעם קצת דמיון גורמת לי להרגיש כמו מרי אנטואנט בארמון ורסאי".
הפרנסה // תגל היא שחקנית ומורה לתיאטרון. היא משחקת בהצגה "דירת רווקות" בתיאטרון "אספקלריא", שרצה על הבמות כבר שלוש שנים, ובהצגה "שלוש אחיות ואחת שיודעת". היא מלמדת בבית הספר עץ השיטה של תיאטרון "פסיק" וגם בבית הספר תדהר לחינוך מיוחד. "שם אני באמת משתחררת, משתטה, בלי שיפוט. אחד הדברים שאני הכי אוהבת זה ללמד. זה מפגש מתמשך, לא רגעי".
דירת רווקות // ההצגה הזאת נולדה בדירה שלה בימי הקורונה, כשהבנות חיקו את האימהות שלהן "ואת התחזיות הקודרות שלהן על מי שייקח אותנו, כולל הערות על הלבוש". חגי לובר, מנהל התיאטרון, אימץ את ההצגה. הדמות שלה נאבקת בדימוי גוף – מאבק שמוכר לה היטב מהחיים: "באותו זמן נכנסתי למשטר קיטו קפדני, ירדתי ארבעים קילו וכמעט איבדתי את התפקיד. תמיד היה לי עניין עם משקל. חצי מרוקאית, חצי הונגרייה. אופי של שמנה, גם היום".
שלוש אחיות // ההצגה השנייה נולדה בימי המלחמה - קומדיה על אחיות שנתקעות בלוס־אנג'לס עם מטפלת שיוצאת משליטה. הבמאי אילן פופקו עבד איתן על אימפרוביזציה, ותגל מצאה את עצמה בתפקיד מפתיע: "הייתי השחקנית הדתייה היחידה, ולמרות שהדמות שלי חילונית, הפכתי לרבנית של הסט – מעבירה שיעורים בהלכות ברכות, עגילים וכיסויי ראש".
על הגדר // היא גדלה ביישוב בית־אל, האמצעית משבעה אחים ("עד היום לא ברור לי אם אני מהגדולים או מהקטנים"). הוריה, אוהבי ירושלים, הגשימו חלום לגור ביישוב, אבל המציאות הביטחונית הכתיבה את הקצב. הבית היה צמוד לגדר, ואביה נהג לנעול את הדלתות בקפדנות מחשש לחדירת מחבלים. "הייתה לו תוכנית מגירה לכל תרחיש. בקבוקי תבערה, יריות וגז מדמיע היו חלק מהאווירה. לא חסר כלום במאגר הטראומות, ברוך השם". בבית לא היו פותחים את הדלת עד שהיו יודעים בוודאות מי עומד מאחוריה. "כנערת יישובים הערצתי חיילים וזעפתי על מג"בניקים. בשבת בצהריים הייתי בורחת מתהילים להציק לחיילים בפילבוקס, ופעם חזרתי רק בהבדלה וחטפתי סטירה מאמא".
מורעלת // היא מתארת ילדות של "חממה מופלאה תחת כנפי השכינה": גנים נפרדים, התנדבויות בלי סוף ("הייתי מורעלת על סניף אריאל"), ובית גידול הרמטי וערכי של נשים צדיקות. "הלחץ החברתי אצלי היה הפוך: למשל, גרביים גרבתי תמיד, גם בקיץ המהביל, כשנאבקתי עם האופניים בעליות בדרך לבריכה". בשנת השירות בנווה שרה עבדה עם עולות מאתיופיה: "הייתי מלמדת שירים על יהדות וחולקת איתן חיים".
הבת של המנהלת // כתלמידת אולפנה היא הייתה "פרא אדם". אמה, שניהלה את אולפנת רעיה, שידלה את ראש האולפנה האליטיסטית שתגל רצתה להתקבל אליה לא לקבל את הבת שלה, משום שעדיף שתהיה תחת השגחתה הצמודה. זה נגמר במופעי סטנדאפ על הבמה באולפנת רעיה: תגל כיכבה בחיקויים של אמה על בימת בית המדרש ("כל משפט שלה הסתיים ב'נה'. תגענה, תרדנה, תרבצנה"), ולעיתים אף עלתה למערכת הכריזה בקולה של המנהלת והודיעה שהלימודים הסתיימו. "שם האולפנה תמיד הצחיק אותי. 'רעיה'. כאילו למישהי לא היה ברור למה התכנסנו. מתוך שכבה של תשעים, שמונים כבר נשואות והשאר משוועות להשלמת הדיפלומה".
חיידק הבמה // את הקריאה לבמה גילתה בלימודי המשחק בתיאטרון "אספקלריא", במקביל לעבודה אינטנסיבית בהוסטל עם נוער בסיכון ("נערות שנייה לפני אשפוז, עם פצעים פתוחים"). סבתא רחל ההונגרייה ז"ל התנגדה וצעקה במבטא כבד ש"אין בזה כסף ועדיף שתהיה רופאה". תגל מודה היום: "תכלס, היא צדקה". הדרך הייתה ארוכה: היא למדה תיאטרון וחינוך במכללת אמונה, וכשנכנסה לניהול הצגות ב"אספקלריא" מצאה את עצמה שוטפת במות, מרימה בגדים של שחקנים ומחפשת עששיות ברחבי העיר. בקיץ עשתה הצגות ילדים במחירי רצפה, ובחגים התחפשה ל"חץ מדבר" כדי לכוון עולי רגל.
חלום ושברו // בתקופת הקורונה עברה לעיר הגדולה עם שתי חברות. המעבר לנחלאות היה ניסיון להגשים "משאלת לב לכניסה לברנז'ה הרווקית", עם חלום רומנטי על ערבוב מסחרר חושים ו"תפיסת דג שמן" בסוף הערב. המציאות הייתה זוהרת פחות. "בפועל הסתגרתי בדירה שאני קוראת לה 'קופסת הגפרורים שלי', ביליתי לילות באכילות רגשיות מהשוק ובהמתנה לדוד", היא צוחקת. "דוד החשמל, כן? כי הדוד הרומנטי פשוט לא הופיע. לא קיבלתי הצעות, אפילו לא נזרק לעברי מבט".
יצירתיות // הדירה הייתה סיר לחץ של ריחות בישול, דייטים, פרידות ואכזבות, ומתוך הבדידות והסגרים נולדה "דירת רווקות". המלחמה תפסה אותן בדירה חסרות מנוחה. הן יצאו להתנדב במלונות מפונים ובקיבוצים עם הצגת הילדים "הגמדון של לירון", אבל הרגישו שהקהל צמא לקומדיה. כך נולדה "שלוש אחיות ואחת שיודעת".
מיצינו // היא התאהבה בשוק, בסמטאות, בחורף הירושלמי הקפוא ובקיץ הצונן, אבל אחרי שלוש שנים היא מרגישה בתקופת מעבר. "מיציתי את קסם השכונה הדחוקה והמפויחת ואת הבילוי הלילי הקבוע של חיפוש חניה. היינו, ראינו, מיצינו. זאת הייתה תקופה מופלאה, אבל אני מחפשת מחליפה בדירה".
מפרום // את בן הזוג שלה הכירה בחדר החזרות של ההצגה "אפקט הכלב" בתיאטרון פסיק (אחרי ששמה עליו עין עוד בהצגה "שיער רע"). "הוא היה עסוק במילואים, ואני עשיתי צעדים נועזים: הברחתי אותו לדירה והאכלתי אותו מפרום וקציצות על קוסקוס של סבתא חנה". הטקטיקה הקולינרית עבדה, למרות שהיא עצמה רק בהתה בו אוכל בגלל הקיטו. "כנראה שהוא אכל מספיק כדי להתחיל לראות אותי. אנחנו יחד כמעט שנה".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il