הגשש מיכה חנונה רוצה שנפסיק לפחד מהטבע

שמש חורפית האירה בתחילת השבוע את הדרך המתפתלת במעלה הגבעה בדרום הר חברון. המשקעים הרבים שירדו כאן בסערות האחרונות נתנו כבר את אותותיהם המוריקים ששטפו את עיניי, אבל אל האדמה הרכה והבוצית־כמעט שמתחת לעשבייה הבוהקת לא ממש התייחסתי בנסיעה הלוך. אחרי המפגש עם הגשש מיכה חנונה בביתו ביישוב אביגיל, שם הוא גר עם אשתו שקד וארבעת ילדיהם, האדמה החומה־כהה הייתה הדבר היחיד שהעסיק אותי בנסיעה בחזרה.

את הקרקע הזאת חנונה (43) קורא כמו סיפור: קו עלילה שהולך ומתפתח, מתפתל ומסתבך, ואז מגיע אל סופו כשכל השאלות באו על פתרונן. לפעמים הוא גם משאיר מקום לספר המשך. "ספרייה ענקית פרוסה לפניך", אומר חנונה. "בשביל הגשש, הקרקע מורכבת מאוסף עקבות. ככה הוא רואה אותה ומגדיר אותה, זה מה שהיא בשבילו. הוא לומד להכיר את סוגי העקבות שיש עליה ואת סימני השדה. בהמשך הוא גם יפרש מה בעצם קרה כאן, אבל קודם כול הוא מבין שיש פה אוסף פרטים ונתונים מסוגים שונים, מתקופות שונות, וכל אחד מהם מספר לך משהו אחר. אתה צריך למיין את הבלגן הזה ולהבין מה אתה מחפש, ואחרי שמיינת - לבחור סיפור אחד. בחרת סיפור? נסה להתחיל לקרוא אותו, ושים לב שלא תתבלבל בין הסיפורים. כשאני עוקב אחרי בעלי חיים, התחושה היא שאני קורא סיפור שכתב בעל החיים על עצמו, בגוף ראשון".

לפעמים אתה מתחיל לקרוא ומבין שזה לא הסיפור שחיפשת?

"בטח. אתה מתחיל, ואחר כך מבין שבכלל חיפשת משהו אחר. ולפעמים התחלת עם הסיפור הנכון אבל מצאת את עצמך בסיפור אחר. אולי החלפת ספר בטעות, ואתה צריך לחזור לסיפור המקורי".

הצגתי את חנונה כגשש, אך ההגדרה הזאת חלקית ביותר. הוא אומר לי שהוא בראש ובראשונה עסוק ב"לחיות". "צריך למצוא לזה שם, אבל היום זה נקרא 'מיומנויות חיים קדומות': מה צריך לדעת ולעשות כדי לחיות כמו שחיו פה בני האדם לפני המצאת הדברים ששינו לנו את החיים. בתוך זה אני כולל את החקלאות, את השימוש במתכות, את המהפכה התעשייתית ואת החשמל והטכנולוגיה והטלפונים והמחשבים. ואני קורא למיומנויות האלה 'לחיות', כי אני מרגיש שזה הדבר האמיתי".

תסביר.

"אדם הוא יצור שאמור להיות בטבע ולהסתדר, אבל אנחנו חיים היום במרחב שאנחנו יוצרים בשביל עצמנו כל הזמן: הטמפרטורה, הקולות, הקרקע שאנחנו דורכים עליה - הכול מעשה ידי אדם. והתרגלנו לזה. מבחינתנו מה שיצרנו הוא המקום לחיות בו, והטבע הוא הבעייתי והמפחיד".

הפכנו את היוצרות.

"כשילד גדל לתוך המעשה־ידי־אדם הזה, וסוף־סוף מתחיל לצאת החוצה מהבית, מה אמא אומרת לו? תיזהר שלא תתקרר, קח סוודר, אל תתלכלך, שלא תחלה. תיזהר מהקוצים, מהחרקים, מהחיות, מהאנשים. בקיצור, תישאר במקומות שיצרנו לעצמנו, שהם כאילו הדבר הטוב. אבל זה לא ככה. בתוכנו אנחנו יצורים פראיים שרוצים להיות בטבע. כשסוס נמצא באורווה, זה יכול להיות לו נחמד והוא מתרגל, אבל מדי פעם הדלת נפתחת והוא מגלה מרחבים, דוהר ומשתולל ונהנה. כי האינסטינקט הטבעי שלו הוא להיות חופשי בטבע. גם אנחנו ככה. אנחנו חיים במסגרת אבל חסר לנו ויטמין טי, הטבע הפראי, שאנחנו צריכים לדעת להסתדר בו: להדליק אש מן הטבע, ללקט אוכל, למצוא מים, לבנות מחסה כדי לישון, להכין כלי אבן לחיתוך וליצור כלי ציד וגששות. זה עולם שלם שקשור לאיך אנחנו קוראים את מה שקורה סביבנו. ולכן מה שאני עושה זה 'לחיות'".

מי צריך אוהל כשיש עץ

כשאנשים שואלים אותו מתי זה התחיל, הוא עונה "מהביצית". "זה כל הזמן היה בתנועה אצלי", צוחק חנונה. "הייתי ילד חולה טבע בכל מובן אפשרי".

"'עקבות' זה מושג רחב. אלה העקבות של הרגל, אבל גם הצמחים שנאכלו או לא, והגללים, והמקומות שרבצו בהם. וסוג הקרקע. הכול מתקבץ לאוסף נתונים שיוצר תמונה. ככל שאתה מתקדם במסלול, מתחזקות ההבנות וההבחנות על הסיפור או על החיה או על האדם שאתה עוקב אחריהם"

בילדותו בקריית־שמונה הוא היה מסתובב הרבה בהרים, פוגש בעלי חיים ומתבונן בטבע. "בשלב מסוים גידלתי עדר. רועה צאן לומד הרבה על הצמחים, הוא פוגש עוד אנשים שמסתובבים ולומד מהם, למשל מה אפשר לאכול ומה לא. ככה נסחפתי לתחום הליקוט, וגם לעקבות. כי כשאתה מסתובב כל היום עם העדר ואין לך טלפון, יש לך הרבה זמן בטבע. מה אתה עושה עם הזמן הזה? אתה מתחיל להתעניין במה שקורה סביבך, ולומד.

"מדי פעם צריך גם מישהו שיכוון אותך ויפתח לך את הראש. זה יכול להיות בן־אדם וזה יכול להיות ספר. מישהו חשף אותי לטום בראון, שהביא לעולם תפיסה מלאה ושלמה של חיים בטבע ושל מיומנויות חיים קדומות כדרך של חיבור. כשקראתי את אחד הספרים שהוא כתב, ראיתי איך כל הדברים שאהבתי בחיים מרוכזים שם. עבדתי אז הרבה עם סוסים, ניהלתי חוות סוסים, שזה היה החלום שלי, אבל בשלב הזה אמרתי: חאלס. נולד לנו הילד הראשון והרגשתי שזו ההזדמנות שלנו, לפני שהוא נכנס למסגרת כלשהי, לצאת לטבע ולחיות כמו שאני באמת חושב שצריך, על כל המשתמע".

מה שקד אמרה?

"'בסדר, בוא ננסה'. שאלתי אותה אם היא תזרום באמת, והיא ענתה: שלושה חודשים".

זה דורש התמסרות.

"לגמרי. אמרתי לה: מה שלושה חודשים? מבחינתי כל החיים. והיא אמרה לא. אז אמרתי - טוב, אבל תבואי פתוחה. בסוף נשארנו שנה. חיינו באזור בית־גוברין, וזו הייתה שנה של לנסות לחיות בטבע, אבל זה לא היה עד הסוף. לא אינדיאני לגמרי".

מה היו גבולות הגזרה?

"ליקטנו אוכל, אבל מדי פעם היה גם אוכל מהסופר. הייתה לנו תאורה שהבאתי, והיו גם שמיכות. מים לא היו באזור, או לפחות לא ידענו על מים באזור, אז מישהו היה מביא לנו. אבל גרנו לגמרי בחוץ. בלי אוהל, מתחת לאיזה עץ. שנה. תוך כדי כך למדתי המון: הייתה לנו קבוצה של חבר'ה שנפגשים אחת לחודש ביער ולומדים ומתאמנים".

איך קובעים עם אנשים אחרים מפגשים אחת לחודש כשאתה חי בטבע?

"הייתה לנו מראש תוכנית שנתית עם מפגשים נעוצים, וכל אחד ידע על איזה מפגש הוא אחראי ומה הוא מלמד מתוך מה שהוא יודע. בשלב מסוים אנשים חדשים רצו להיכנס, ולימדנו גם אותם".

כשהביקוש גבר הם התקדמו להדרכות מסודרות יותר, עד שבשלב מסוים הקים חנונה את ארגון "בני אדמה". "כשהתחלנו ללמד זה עוד לא היה ברמה של קורס שנתי, אלא משהו נקודתי של כמה ימים, רק כדי לחוות. עכשיו יש לנו קורסים שלמים, שנתיים, ויש מדריכים וחוגים והשתלמויות".

מי האנשים שמגיעים לקורס שנתי כזה?

"מי שמגיע לטעימה כבר מרגיש שזה משהו שמוציא אותו מהדרך הרגילה ומהחשיבה הרגילה, וגורם לו להסתכל על העולם בעיניים אחרות - לראות את העולם האמיתי ולא רק את ארבעת הקירות שלנו, להבין שאנחנו לא לבד פה. כשאדם מגיע לטבע ומרגיש בו בנוח, זה משנה את החיים. פתאום הוא לא מפחד מכל הדברים המפחידים שיכולים לקרות. אוכל אף פעם לא יחסר, כי יש אוכל בכל מקום. וגם אם אין בית - יש מחסה. יש ביטחון, ויש תחושת נוחות, וכשאני הולך בלי לחשוש מהדברים הלא מוכרים הכול הופך למעניין. כל צליל מדליק אותי, וגם כל עקבה בקרקע וכל בעל חיים שאני רואה בחטף. כל הדבר הענק הזה שנקרא טבע הופך להיות בעל ערך עבורי. ברגע שאני מבין את מרקם החיים, ועד כמה אני תלוי בו ואני חלק ממנו, ברור לי כמה הוא חשוב ואני רוצה לשמור עליו יותר".

זה נשמע משחרר מאוד.

"וכיף מאוד. אנשים שרגילים להיות במשימות ובעשייה, ואפילו עוסקים בדברים שהם לא אוהבים - מגיעים למקום שבו הם מורידים פתאום את הנעליים והולכים יחפים. מאתגרים את עצמם. נמצאים בגשם, בקור".

בדיוק רציתי לשאול מה קורה כשזה מתחיל להיות פחות נוח.

"כשאתה בוחר בזה, אתה נהנה. לא כשאתה מגיע מתוך רצון להוכיח שאתה מגניב. בא לי להיות פה בגשם כי זה הדבר האמיתי: כי בעולם יש גשם. אז מה אם הפחידו אותי כל הזמן שקור וגשם זה מלחיץ. מישהו אמר לי השבוע שהוא הרגיש כאילו שלפו לו את הפקקים מהאוזניים, כאילו הוא הוריד את משקפי השמש והתחיל לראות את הצבעים האמיתיים של העולם".

"אדם הוא יצור שאמור להיות בטבע ולהסתדר, אבל אנחנו חיים היום במרחב שאנחנו יוצרים בשביל עצמנו כל הזמן: הטמפרטורה, הקולות, הקרקע שאנחנו דורכים עליה, הכול מעשה ידי אדם. מבחינתנו מה שיצרנו הוא המקום לחיות בו, והטבע הוא הבעייתי והמפחיד"

אנשים לא נבהלים מהמפגש הפראי הזה?

"מי שמגיע ל'בני אדמה', יודע מראש לאן הוא בא. הקורס הדרגתי ונותן את הבסיס, וכשיש הנגשה טובה המפגש עם הטבע נראה הרבה יותר חיובי. אנחנו כמובן מדברים גם על חששות ומחברים אנשים למציאות. לרוב הם מבינים שהחשש הוא רק חשש".

במהלך הריאיון בנו הצעיר של חנונה מגיע אלינו, מחפש את המחשב הנייד. מיכה מוסר לו את המחשב, וזה מוביל אותי לשאול על המתח במעבר בין הטבע ובין הטכנולוגיה. "המציאות המודרנית היא חלק בלתי נפרד מהחיים", הוא עונה. "אנחנו צריכים לדעת לעשות את הסוויץ'. אבל אני רוצה לצאת אל הטבע הרבה, ולדעת להיות שם כמו יצור שאמור להיות שם. עם כל המודעות ותשומת הלב וההיכרות וההנאה בתוך מה שאני נמצא בו. לא להרגיש חייזר.

"אנחנו מסתובבים שם ולא מכירים ולא מבינים, ולכן אנחנו לוקחים איתנו בכל יציאה את כל הציוד, כמו אסטרונאוט שטס לירח ולוקח איתו כל מה שנחוץ כדי לחיות. אבל בירח בני אדם לא יכולים לחיות, ואילו אנחנו עושים את אותו הדבר בטבע, אף שאנחנו לגמרי יכולים להסתדר שם. אנחנו יוצאים לטבע עם מים ואוכל, למרות שיש שם. אנחנו לוקחים גם שק"ש, ודברים שיעסיקו אותנו, וספר ואמגזית. אבל יש עצים, יש מדורה, יש אינספור סיפורים על הקרקע. ההיכרות מאפשרת לי להיות שם בכל הכוח וליהנות מזה. וכן, כשאני צריך לחזור למרחב של עיר או של עבודה, אני יודע לחיות גם שם. בסופו של דבר אנחנו סוג של דו־חיים".

לחשוב כמו צבי

חנונה מביא לידי ביטוי את המומחיות שלו גם בשירות המילואים, ביחידה שעוסקת גם בגששות. לדבריו, החיבור בין עבודת הגשש ובין הצורך הביטחוני הוא עתיק. "מאז ומעולם גששות הייתה כלי בהיבטים האלה: להחזיר את הילד שהלך לאיבוד, למצוא את החיה שנגנבה, ואפילו קודם לכן, כדי לצוד".

על העשייה הצבאית הוא לא יכול להרחיב הרבה. "אנחנו כמה חברים שהתעסקנו בזה באזרחות ופיתחנו את היכולת מתוך אהבה ורצון. פעם חשבו שרק בדואים יודעים להיות גששים, כי הם היו מסתובבים בשטח עם עדר וזמן, ובאופן טבעי היו מכירים את כל מה שקורה סביבם. חבר בדואי אמר לי פעם שבדור שלפניו, אדם היה יוצא מדי בוקר ועושה סיבוב סביב האוהל: אם הוא רואה עקבות שהוא לא מכיר - הוא לא חוזר לשגרה אלא מתחיל לברר מה קרה, כי יכול להיות שמישהו מתכנן לעשות לו משהו. היום זה כבר שונה גם אצלם.

"כשציפורים רואות אדם שהולך לאט, הן אומרות לעצמן - זה לא יצור שאני רוצה להיות קרובה אליו מדי, אבל אם הוא נראה רגוע, אני לא צריכה לבזבז אנרגיה ולעוף ולצרוח ולברוח. כשהן רואות תן עייף שחוזר למאורה אחרי שסיים לצוד, הן מתעלמות ממנו ובקושי יגיבו אליו"

"כבר כאזרחים סייענו בסיטואציה כזאת או אחרת לצבא, ולפני קצת יותר מעשור החליטו להקים יחידה רשמית שעוסקת גם בזה. מאז היו לנו הרבה סיפורי הצלחה, מחבלים שהובלנו ללכידתם או לחיסולם. איך אמר לנו פעם מישהו אחרי שהצלחנו לתפוס כמה מחבלים שברחו מהכלא? 'כל הטכנולוגיה קרסה, ורק המיומנות הפרימיטיבית שלכם הצילה את המצב'".

יש מתח בין הטכנולוגיה למלאכה הפרימיטיבית של הגשש?

"הגשש הוא תוספת. כשאין מצלמות, יש גשש. כשיש מצלמות, זה גם עוזר לגשש".

אז הטכנולוגיה לא מפריעה לכם?

"לא, אם היא לא מזיזה את האדמה. השאלה היא אם אנחנו סומכים רק על הטכנולוגיה. התפיסה היא שהגשש תורם את חלקו כמו שהכלבן תורם את חלקו. זה כלי יעיל מאוד שהצבא מחליט איך להשתמש בו לפי הצרכים שלו. כשהטכנולוגיה מזהה נגיעה בגדר, מקפיצים את כל הכוחות ובטוחים שקרה משהו ואומרים לכולם להסתגר בבתים - אבל אז מגיע גשש לנקודה ואומר: דורבן חפר מתחת לגדר, אני מזהה את העקבות ואפשר לסגור את האירוע. זה כמובן בהנחה שהגשש טוב ומקצועי, ולא מפספס אם יש שם גם עקבה של אדם".

ניכר שלחנונה נוח יותר לדבר על בעלי החיים שהוא עוקב אחריהם מאשר על המשימות הצבאיות. כשאני מבקש ממנו לקחת אותי צעד אחרי צעד במסע בעקבות העקבות, אנחנו מדלגים לשבט בושמנים בנמיביה. "לפני שלוש שנים הצטרפנו אליהם. זה שבט מנותק שחי במדבר קלהארי, והם ממש ציידים־לקטים, עד היום. כשהם יוצאים לצוד - איך זה מתחיל? כמו שמתחילים אצלנו תהליך של גששות. בשלב הראשון אתה צריך להבין מה אתה מחפש. מה אתה רוצה. במקרה שלהם זה אוכל. ואז אתה חושב: מה מביא לי אוכל? יש בעלי חיים שאני רוצה לאכול, וכאלה שפחות כדאי לי לאכול. ואז אני צריך למצוא עקבה טרייה של מה שאני מחפש. כדי שיהיה לי סיכוי להגיע אל בעל החיים הזה, העקבה צריכה להיות נגד כיוון הרוח, כי אחרת הרוח תישא את הריח שלי עד לחיה והיא תדע שאני מתקרב.

"אם אני מוצא עקבות שעומדות בתנאים האלה, אני יכול להתחיל להתקדם. אני לומד את בעל החיים המסוים הזה: מי הוא ובן כמה, מה הגודל של הרגליים, מה הצורה הייחודית שלהן - כי לכל צבי, למשל, יש כף רגל קצת שונה, כמו אצל בני האדם. אני אלמד את העקבה שלו ואדע לזהות שלצבי הספציפי הזה יש פרסות קצרות מהרגיל, ובאחת מהן יש עקמומיות קלה. גם צורת הצעדים שלו יוצרת דגם ייחודי לו. ברגע שאני מכיר אותו, אנסה להבין עוד את הסיפור. באיזה קצב הוא נע, האם הוא הולך עם עוד צבאים או לבד, האם הוא רגוע או מתקדם במנוסה. וגם מה הוא עושה פה, מה הוא בעצמו מחפש. כשאני מכיר את הכיוון ואת המסגרת, גם אם פתאום הוא ייעלם אני אדע למצוא בהמשך עוד עקבות שלו. אולי כבר הבנתי לאן הוא מנסה להגיע, ואולי אני יכול לומר 'רגע, זה צבי אחר, לא קשור לסיפור שלי. זה צבי מלפני שלושה ימים, ושלי הוא מהיום'".

וכל הנתונים שהזכרת הם רק על סמך עקבות?

"'עקבות' זה מושג רחב. אלה העקבות של הרגל, אבל גם הצמחים שנאכלו או לא נאכלו, והגללים, והמקומות שרבצו בהם. וגם הגשם והרוח וסוג הקרקע. הכול מתקבץ לאוסף נתונים שיוצר תמונה. וככל שאתה מתקדם במסלול, מתחזקות ההבנות וההבחנות על הסיפור או על בעל החיים או על האדם שאתה עוקב אחריהם. זה עוזר בהמשך: אם אתה נתקל במשהו שלא מסתדר עם מה שראית עד עכשיו, אתה פוסל אותו. וכשמשהו חריג קורה, זה מתחיל להיות מעניין. למשל, כשהצבי פתאום הולך לבד, או עובר לקצב מהיר ומתנהג כאילו הוא מפחד. ואז אתה שואל: רגע, מה קרה?"

הגללים הם רובד נוסף?

"הגלל עצמו הוא גם עקבה, אבל כן, זה עוד רובד: אתה יכול לראות כמה הוא טרי, ולדייק את הזמן שבו הצבי היה פה. אם עד עכשיו ידעת שהוא עבר פה ב־24 השעות האחרונות, אתה יכול לדייק לחמש השעות האחרונות. הגללים מוסרים עוד מידע: מה הצבי אכל, למשל לפי זרעים של תאנה שנמצאים בהם. תוכל לדעת אם הצבי הוא זכר או נקבה - זכרים יטילו גללים בראש 'תחנת ההרחה' כדי לסמן טריטוריה, והנקבות יטילו בשוליים, ולא יעיפו גללים של צבי אחר מתוך התחנה כמו שעושים הזכרים".

ולפעמים הגשש לא יודע בדיוק מה הוא אמור למצוא – "למשל, אני רוצה לדעת אם עבריינים הלכו כאן, אבל לא יודע מי הם. איך אתחיל את המעקב אחריהם? אחפש דברים שמתאימים לסיפור. כלומר: אולי אלה אנשים שלא ירצו לנוע ביום אלא רק בלילה, ולכן אני אחפש עדות של התחבאות, ואז תנועה בקצב מהיר. או שאזהה קודם צעדים של מישהו שעבר בריצה, וכך אדע אילו נעליים יש לו.

"הלוטרה היא יצור חמקמק. היא מסתובבת בלילה, בחשאי, ונמצאת הרבה בתוך המים, שם היא לא מותירה עקבות. ניסיתי למצוא את נתיבי החציה שלה ממקור מים אחד לאחר, וראיתי עקבות שמגיעות עד מקור מים ונכנסות פנימה. אפשר לדעת שהן פה, והשאלה היא רק אם תצליח לראות אותן"

"גם כשאתה לא יודע מה אתה מחפש, אתה יודע שאתה מחפש משהו חריג. כשאני עושה סיור או סריקה ונתקל בעקבות שלא אמורות להיות שם, אני מתחיל לחקור ולהבין מי זה יכול להיות, למי מתאימה ההתנהגות, מה הדגם שנוצר, למי מתאים סוג הנעל, כמה אנשים היו כאן, האם זו רק הליכה או גם ירידה על הברכיים. לא מזמן, לאחר גנבה של מכונית, זיהינו את המקום שהגנבים הגיעו ממנו: ראינו שהיה כלי רכב שהגיע מול נקודת הפריצה, וממנו ירדו ארבעה־חמישה אנשים, התחבאו מאחורי שיח, התקדמו לשיח קרוב יותר לגדר, ואז חתכו את הגדר. הבנו שיש קשר בין העקבות שלהם לפריצה, וכמובן לרכב שהם הגיעו איתו, ומשם היה אפשר להמשיך לעבוד".

מפגשים מהסוג האישי

אפשר להרחיב את היריעה על כל מפגש של חנונה עם עקבות, אבל מפגש מרגש במיוחד התרחש לפני חצי שנה, עם בעל חיים נדיר מאוד בישראל: הלוטרה. חנונה תיעד אותה לראשונה במקום מסוים בצפון הארץ, אחרי שנים שלא תועדה כאן. לדבריו, נותרו בארץ "בין כמה עשרות לוטרות למאה ומשהו, אולי מאתיים. הלוטרה היא יצור חמקמק שקשה לראות. היא מסתובבת רק בלילה, בחשאי, נמצאת הרבה בתוך המים, ושם היא לא מותירה עקבות. ניסיתי למתוח קו על נתיבי חצייה שלה ממקור מים אחד לאחר, וראיתי עקבות שיוצאות מנקודה אחת ומגיעות עד מקור מים אחר ונכנסות פנימה. בכל פעם שהסתובבתי שם זיהיתי את המעבר הזה. זיהיתי גם את הגללים האופייניים ללוטרות: הן אוכלות הרבה דגים, ומטילות גללים דווקא על סלעים בתוך המים או לידם, כדי לסמן טריטוריה. זה נתן לי עוד ודאות. הן גם משאירות לפעמים מעט מהמזון שלהן, עוד סימן מעיד. אפשר לדעת שהן פה, והשאלה היא רק אם תצליח לראות אותן".

ומה עשית?

"בשלב הראשון התקנתי מצלמת שביל. כשאתה יודע איפה הן מסתובבות, זה רק עניין של זמן עד שתתפוס אותן בעדשה, ובאמת הצלחתי לצלם אותן כמה פעמים. בשלב הבא ניסיתי להבין את זמני הפעילות שלהן, עד שממש הצלחנו לראות אותן שוחות במים ויוצאות החוצה. זה דרש לשבת בסבלנות הרבה זמן, כמה ימים".

איך קורה המפגש הזה? הרי בעלי חיים ירצו להסתתר ולהתחמק מבני אדם.

"צריך להתנהל בשקט ובצורה שלא מפחידה. ההליכה שלנו יכולה לשדר לבעלי חיים שיש פה טורף: כשאתה הולך באופן ממוקד ומהיר, הן מסיקות שאתה מתכוון לטרוף, מספרות את זה הלאה, וכולם נבהלים ולא מתקרבים. אתה לא תראה כלום ותהיה בטוח שהמקום מת ואין בו בעלי חיים. הרבה אנשים שבאים לקורס אומרים לי 'זה יער יפה, אבל אין פה כלום'. לכן אנחנו לומדים טכניקות של הליכה שקטה ושפת גוף נכונה".

מה זה אומר?

"לא לנסות להתגנב, אלא יותר ללכת בכיף. כשציפורים רואות מישהו הולך לאט, הן אומרות לעצמן: סבבה, הנה בן אדם, זה לא יצור שאני רוצה להיות קרובה אליו מדי, אבל אם הוא נראה רגוע - אני לא צריכה לבזבז אנרגיה ולעוף ולצרוח ולברוח. כשהן רואות תן שחוזר מלילה ארוך אחרי שסיים לצוד, ורואות שהוא הולך למאורה עייף, הן מתעלמות ממנו ובקושי יגיבו אליו. ברגע שאצליח להוריד את האזהרות וההפרעה שאני יוצר סביבי, הדברים יקרו. ואז אני יכול לראות את הגירית הולכת לפנות בוקר וחופרת בכל מיני מקומות".

היא גם תראה אותך.

"רק אחרי שראיתי אותה. אם ראיתי אותה לפני שהיא ראתה אותי, אני יכול להפסיק לזוז, או להיכנס בשקט אל מאחורי שיח, וכך להאריך את הזמן עד שהיא תקלוט אותי. וגם אם היא תראה אותי, היא תגיב בהתאם: אולי היא תתרחק, או תעצור לרגע ותתבונן. חיות אמיצות יותר, כמו תנים או שועלים, יתקרבו כדי להבין מה אני ולהריח אותי קצת יותר, ואחר כך יסתלקו. אבל לא תהיה פאניקה. אתה מסתובב כמו חלק מהטבע, כמו בן בית".

ואם זה מפגש עם חיה מפחידה?

"מה לימדו אותך שהיא חיה מפחידה?"

זאב, למשל.

"אחרי הפעמיים הראשונות תבין שאין מה לפחד, כי תראה כמה הוא מפחד כשהוא רואה אותך. בקורס השנתי יש לנו תרגיל קבוע בבוקר: אנחנו יוצאים בחושך, תופסים פינה שקטה ומתבוננים על הטבע. לא מעט פעמים יש לנו מפגשים עם צבועים מטווח של שני מטרים, וכמובן זאבים, תנים ודורבנים, שועלים וגיריות. אנשים מבינים שבעלי החיים לא רוצים לעשות לנו שום דבר רע, ובעיקר כמה הם מפחדים מאיתנו. כשעובר מספיק זמן, הם פחות מפחדים ומתנהגים יותר בסקרנות. יש מקרים אחרים, נדירים, פעם בכמה עשורים. אני לא מרגיש שום פחד כשאני רואה בעל חיים. יש בעל חיים אחד שראוי לפחד ממנו: בני האדם. הם החיה הכי מפחידה גם לבני האדם וגם לאחרים, והכי מסוכנת בפועל".

"מרגע שהעקבה נוצרה, הטבע עסוק בלהשמיד אותה: הגשם מוחק את העקבות ועדר עיזים מוחק אותן וגם חרקים והרוח והצמחייה. אבל כל אלה גם מייצרים את הקרקע לעקבות החדשות. בעצם, בכל יום נמחק הלוח, כדי שהמורה תוכל לכתוב מחדש את הסיפור הבא"

יש חיות שאתה חולם לפגוש וטרם פגשת?

"גירית דבש. היא מיוחדת, ואולי בעל החיים הכי נדיר בארץ. יש אחת לכמה שנים איזה תיעוד שלה. בעבר היו פה יותר גיריות דבש אבל צדו אותן, בגלל פחד מהרס כוורות. גיריות מצויות יש הרבה, בני אדם פחות ראו בהן הן מזיקות. הן שונות בעיקר בצבעים, אבל גם בצורה ובגודל. קל יותר להבדיל בין גירית מצויה לגירית דבש מאשר בין תן לזאב.

"בזמן האחרון אני עוקב אחרי קרקלים. אני רוצה לפגוש אותם פנים אל פנים, וזה עוד לא קרה. הצלחתי לצלם אותם במצלמה שנשארת בשטח, אחרי זיהוי של עקבות. עקבנו אחרי קרקל לאורך שמונה קילומטרים באחד מהמפגשים של הקורס. כשראינו את העקבות הודעתי לכולם שהשיעור הרגיל נגמר, אפשר ללכת הביתה, אבל מי שרוצה יכול להישאר לעקוב אחריו. הגענו לקצה מבחינת היכולת להמשיך בחיפוש, בגלל המים שהיו לנו. אם היינו ממשיכים - היינו מגיעים עד למקום שהוא ישן בו".

מה לומדים על בעל חיים ממעקב של שמונה קילומטרים?

"זה מגניב מאוד, אתה לומד המון. אתה כבר חושב כמוהו ויודע להצביע על נקודות בשטח. איפה הוא עוצר לנוח, איפה הוא משתין ומסמן טריטוריה, איפה הוא מתגנב. איך הוא בוחר את המסלול שלו, למה מפה ולא מפה. איך הוא חוסך מאמץ. בשלב מסוים אתה ממש יכול לצפות אותו: כאן הוא ירגיש בנוח, ומכאן הוא יוכל להפתיע ציד. במקרה אחר עקבנו אחרי חתול ביצות וקלטנו את העקבות שלו מגיעות לראש הגבעה, לאיזו חפירה, ובתוך הבור היה קבור דג. או שהוא קבר אותו, או שהוא הגיע לשם כי הוא הריח את הדג".

את הידע והניסיון שצבר לאורך השנים איגד חנונה לספר "עקבות" (הוצאה עצמית), שיהיה זמין לרכישה באתר שלו החל משבוע הבא. "הספר נותן רקע על גששות, כדי שמי שמגיע בלי רקע יוכל להבין איך לגשת לנושא", מסביר חנונה. "יש בו גם מגדיר עקבות, אבל הוא בעיקר מלמד איך לזהות אותן באופן עצמאי, ומה אתה צריך לשאול כדי להכווין את עצמך לעקבה. הרעיון הוא לא לתת את התשובה בדרך המהירה, אלא ללמוד למה לשים לב ומה לשאול, כך שמשהו ייחרת בך. כשאתה מתמיד בזה, אתה יודע על מה להתבונן כשאתה יוצא לשטח. כמה אצבעות יש בעקבה? מה הצורה שלהן? מה הסידור? כמה הן צמודות? כל שאלה כזאת מקרבת אותך לזיהוי של החיה. את התהליך הזה, שקורה בספר, יש גם באפליקציה שפיתחתי עם אחי ינון, והיא תהיה זמינה בקרוב. גם שם אתה בוחר את התשובה, ומתקדם.

"יש גם חלק שמסביר בכל עקבה עם מה אתה עלול להתבלבל. למשל, אפשר להתבלבל בין ארנבת לשועל: לשתי החיות יש שערות בכף הרגל, מעין רפידה, ואז אתה רואה שערות על הקרקע אבל העקבה מטושטשת. בכל זאת יש דרך להבדיל. זה נכון להרבה בעלי חיים שיש להם עקבות דומות: גירית דבש וגירית מצויה, גירית ודורבן, זאב וכלב, זאב וצבוע".

את התמונות בספר צילם בנו בן ה־18, רגב. הבן ירש את חיידק הגששות והוסיף לו מצלמה שתלויה על כתפו מגיל 13, והמארבים שלו הולידו תמונות מרהיבות של בעלי החיים היפים שיש בארץ. "אגב, הרבה מהניסויים לצורך הפיתוח של מגדיר העקבות הזה נעשו עם הילדים שלי", מספר האב. "נתתי להם אותו, והם יצאו לשטח, ראו עקבה והתחילו לשאול ולסנן אפשרויות".

איך הגשם הרב שירד פה בשבועות האחרונים השפיע על יכולת הגששות?

"מרגע שעקבה נוצרה, הטבע מתאמץ להשמיד אותה. הגשם מוחק אותה, עדר עיזים מוחק אותה, וגם החרקים והרוח והצמחייה. אבל כל אלה גם מייצרים את הקרקע לעקבות החדשות, אחרת היה מולנו אוסף עקבות שקשה לראות מה קורה בהן. בכל יום נמחק הלוח, כדי שהמורה תוכל לכתוב מחדש את הסיפור הבא. זה לא נמחק בבת אחת, יש לך תמיד סל מחזור עם עקבות בנות יומיים ושלושה, אבל עקבות חדשות ימחקו את הפריטים הישנים יותר".

אז יש פה רכיב קריטי של זמן.

"בהחלט. הטווח יכול להיות עד חודש, אבל מרגע שעברו כמה ימים, הזיהוי מתחיל להיות קשה. זה הטבע, ואלו התנאים שאתה עובד איתם".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il