"אני לא אדם שהולך להילולות", מספר אל"מ במיל' ירון כהן, ראש מנהלת החטופים. "אבל השנה הלכתי להילולה של רבי יצחק אבוחצירא". לפני כן פנה אליו קובי כלפון, אביו של שגב שעדיין הוחזק אז בעזה: "ירון, אם אתה בהילולה, תבקש ברכה על שגב". בבואו להילולה ניגש ירון לשורת הרבנים. "ביקשתי מהרב לברך את שגב בן גלית שיחזור הביתה. הרב כתב את השם על בקבוק ערק, ואז אמרתי לו 'כבוד הרב, יאללה, תברך כבר את כולם'. הוא כתב על בקבוק נוסף 'ברכה לכל החטופים'".
הבקבוק הראשון נשלח לקובי כלפון עם הוראה: "תפתח אותו רק כששגב חוזר". הבקבוק השני הונח במשרדי המנהלת. "אמרתי לכולם, כשהחטוף האחרון יחזור, נפתח את הבקבוק הזה ביחד". השבוע הם עשו זאת, כאשר גופתו של החלל החטוף האחרון, רס"ר רן גואילי, אותרה והובאה לקבר ישראל. "זה היה 'לחיים' שמח־עצוב. משהו הסתיים, אבל המשימה הגדולה עדיין לא נגמרה".
רס"ר רן גואילי ז"ל | צילום: דוברות המשטרה
ועכשיו כשגופתו של החטוף האחרון חזרה, תם פרק? המנהלת תיסגר?
"כן, במובן מסוים תם פרק. אין יותר חטופים בעזה, אבל האם המשימה הושלמה? האם המנהלת נסגרת? לא. אחד מתפקידי המנהלת הוא לטפל בשבים ובבני משפחותיהם. אני לא חושב שכאשר כתבו את ההחלטה הבינו באמת את המשמעות של זה. צריך להבין שהמשפחות, בחלקן הגדול, מפורקות לגמרי. יש לנו ילדים שכבר שנתיים לא מצליחים להחזיק מעמד בבית הספר, אנשים שעזבו את מקום העבודה שלהם, אנשים שלא יוצאים מהבית. יש כאלה שאמרו: כל עוד יש חטופים בעזה, אנחנו לא מטפלים בעצמנו. התפקיד שלנו הוא לעזור להם להיאחז בחיים מחדש, לבנות איתם תוכניות שהן כבר לא רק 'להחזיק את הראש מעל המים', אלא להשתלב מחדש בחיים משמעותיים. בסופו של דבר המטרה שלנו היא שאנשים לא יצטרכו אותנו. הצלחה של המנהלת תהיה סגירתה, כי האנשים כבר לא זקוקים לנו. ההחלטה כמה זמן המנהלת תפעל היא של הממשלה. אנחנו נעשה הכי טוב בטווח הזמן שיינתן לנו. בסוף, הסיפור הוא להחזיר אותם הביתה, ולוודא שכשהם חוזרים יש להם לאן לחזור".
לעשות סדר בכאוס
בבוקר שמחת תורה תשפ"ד יצא אל"מ (במיל') ירון כהן לבית הכנסת במורשת, היישוב הגלילי שבו הוא מתגורר. באותן דקות, השמועות הראשונות עוד דיברו על אירוע טרור בדרום ועל חדירת כעשרים מחבלים. מונחים כמו טבח או מלחמה טרם חלחלו לתודעה. בדרך לבית הכנסת פגש כהן שכנה, אם לחייל בסדיר. "מה קורה?" היא שאלה בדאגה. כהן, שעדיין לא נחשף לממדי האסון, השיב בזהירות: "יש אירוע בדרום עם חמאס". התגובה שלה נחרתה בזיכרונו. "היא פרצה בצעקה גדולה, היא הבינה מיד".
במהלך התפילה הגיעו דיווחים נוספים. כהן רץ הביתה כדי לוודא שבנו, המשרת במילואים בחטיבת גולני, יודע על המצב בדרום ושכנראה עומדים להזעיק אותו, וחיכה למוצאי החג כדי להבין את תמונת המצב המלאה. הוא לא ידע שביממות הקרובות הוא ימצא את עצמו בלב המערבולת הלאומית הגדולה בתולדות ישראל.
עוד כתבות בנושא
ביום ראשון, 8 באוקטובר, הפקיד ראש הממשלה נתניהו את תא"ל במיל' גל הירש על נושא השבויים והנעדרים. כהן, שהכיר את הירש משירות משותף במלחמת לבנון השנייה, שלח לו הודעה קצרה: "שיהיה בהצלחה". התגובה לא איחרה לבוא: "אתה פנוי? תגיע מחר בבוקר למשרד ראש הממשלה". בפגישה שהתקיימה למחרת התבקש כהן לרכז את תמונת המצב המלאה מתוך זרם המידע האינסופי שהגיע משורה ארוכה של גופים וגורמים – אמ"ן, שב"כ, מוסד, משטרה, הרבנות הצבאית, זק"א, מד"א, ובני המשפחות.
המציאות הראשונית הייתה בלתי נתפסת. "התחלנו עם 3,200 נעדרים", מספר כהן. "בתוך כל הכאוס הזה, המשימה הראשונה הייתה להבין מי באמת חטוף, מי נרצח ומי פשוט לא יצר קשר. עסקתי בנפגעים כל חיי, אבל שום דבר לא מכין אותך לאירוע בסדר גודל כזה".
מכשירי הטלפון האישיים של אנשי "צוות גל", כפי שהם כונו, הפכו למוקד פניות ארצי. הטלפון של כהן הוצף בהודעות ווטסאפ עם תמונות של צעירים מהמסיבה ברעים, סרטונים מחרידים מעזה, והקלטות קורעות לב. "אנשים לא ידעו למי לפנות, אז הם שלחו הכול". עד מהרה הוקם מוקד שליטה בפיקודו של תא"ל במיל' שלומי בן־מוחה, ואנשיו עבדו מסביב לשעון כדי להצליב נתונים; במקביל הוקם מוקד טלפוני לפניות המשפחות, בתפעול מילואימניקיות משלדג.
לאחר שבוע של עבודה סיזיפית הצליחו גורמי המודיעין לצמצם את 3,200 השמות לרשימה של כ־700 נעדרים. "היו הרבה מקרים של נעדרים שדווחו פעמיים, היו מקרים שהצליחו לאתר את הנעדר בבית חולים, והיה גם זיהוי של הרוגים. כל שם כזה הוא עולם ומלואו". אחרי שבועיים נוספים החלה להתגבש הרשימה הסופית ובה 251 חטופים ונעדרים. "אבל היו מקרים שנמשכו חודשים", מזכיר כהן. "אליקים ליבמן, למשל, זוהה רק במרץ 2024, ובלהה ינון רק באוגוסט, עשרה חודשים אחרי האסון".
באותם ימים טרופים, מדינת ישראל רק החלה להבין את גודל האתגר: אלפי בני משפחה של מאות אזרחים חטופים זקוקים למענה אזרחי בעל אופי שונה מכל מה שהכרנו. "גויס צוות של מתנדבים בכירים בהובלת אלוף במיל' מאיר כליפי. היו בו ראשי עיריות לשעבר, תא"לים ובכירי שב"כ בדימוס, ששימשו כמלווים אזרחיים למשפחות. התפקיד שלהם היה לדאוג לכל מה שהמשפחה צריכה – מהזמנת אוכל לילדים ועד טיפול בבירוקרטיה מול הבנק. חלק מהמשפחות היו בחוסר תפקוד מוחלט, היו כאלה שלא היו מסוגלות אפילו לבשל אוכל לילדים שהיו בבית".
הקפאת זהות
בעבור משפחות החטופים והנעדרים, המִנהלת הייתה הפנים של מדינת ישראל. משכך, היא גם ספגה ביקורת ולחץ. "משפחות הפעילו עלינו לחץ כבד לא להגדיר את היקרים להן נעדרים אלא חטופים. הן פחדו שבמשא ומתן מול חמאס, כשיראו שמישהו מוגדר 'נעדר', חמאס יוכל לומר 'אתם בעצמכם לא יודעים שהוא אצלי, אולי הוא בכלל לא כאן'".
במערך השבויים והנעדרים (שו"ן), כבר מהשלבים הראשונים, אכן נעשתה הבחנה בין "חטופים" ל"נעדרים". חטופים הם אלה שהיה אפשר לומר בוודאות שהם נלקחו לעזה, לאחר שהתקבל לגביהם מידע ברור: סרטון, עדות או זיהוי ודאי. נעדרים, לעומת זאת, הם אלה שלא היה כל מידע היכן הם – לא אם הם חיים או מתים, ולא אם בכלל הגיעו לעזה. קציני מודיעין פעלו במרץ לאתר כל בדל מידע על הנעדרים.
כהן מציין שאחד הרגעים הקשים בתפקיד היה כשהתגלה צורך לפתוח קבר מחדש, כדי לנסות למצוא בו שרידים של חלל נוסף. באחד המקרים, למשל, התברר שתליון שהיה שייך לאחת הנעדרות נמצא בשטח, והמסקנה הייתה שייתכן מאוד ששרידי גופתה נקברו עם נרצח אחר מזירת הנובה. "זה תהליך ארוך", מתאר כהן. "קודם כול ממפים באיזה קבר יש סבירות גבוהה שהשרידים שלה נמצאים. ואז צריך לפנות למשרד הדתות, להכין את המשפחה, לתאם מועד, לפתוח קבר, לחפש שרידים, ולסגור מחדש. זה אחד הדברים הכי קשים שאפשר לדמיין. משפחה קוברת את הילד שלה, ושבועיים אחרי כן פותחים את הקבר מחדש".
כשלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה התגבשה סופית תמונת המצב, וכהן חשב שתפקידו בצוות גל הסתיים. אך אז הגיעה פנייה נוספת; הפעם הוא התבקש להקים את מנהלת החטופים והנעדרים כגוף קבוע תחת משרד ראש הממשלה. "הממשלה הבינה שזה לא אירוע נקודתי", מסביר כהן. "משפחות היו בטראומה עמוקה, חלקן איבדו גם את הבית והתמודדו עם אובדן של קרובים נוספים. אי אפשר לטרטר אותן בין ביטוח לאומי, משרד הפנים ומשרד הבריאות. היינו צריכים ליצור כתובת אחת לכל מה שהן צריכות".
המִנהלת שקמה איחדה את צוות גל, צוות כליפי ומרכז השליטה של פיקוד העורף, והפכה לגוף מתכלל שריכז נציגים מכל משרד ממשלתי רלוונטי. "ישבו איתנו באופן קבוע נציגים של הביטוח הלאומי ושל משרדי הרווחה, הבריאות והחינוך – ארבעת הגופים שנותנים את עיקר השירותים הנדרשים למשפחות.
"אדם קם בבוקר ורגיל לדאוג לילדים, לעבודה, לחשבון בנק, להלוואות – ופתאום הכול נעצר. הדבר היחיד שיש לו בראש הוא החטוף", מתאר כהן את המצבים שהם נדרשו לטפל בהם. המנהלת נכנסה לתמונה וסייעה להקפיא חובות מול בנקים, לעצור הליכים משפטיים, להסדיר תשלומים, ולפעמים גם לעזור במגע מול רשויות, בלי שהמשפחה תצטרך להתרוצץ בין משרדים. "משפחות החטופים מתקשות לתפקד גם בדברים הבסיסיים", אומר כהן. "יש כאלה שלא ישנים בלילה חודשים, יש משפחות שמתפרקות מבפנים. אתה לא יכול לצפות מהם לטפל בבירוקרטיה רגילה".
היבט פחות מוכר בעבודת המנהלת היה הטיפול הדיגיטלי בחטופים. ברגע שמישהו נחשב חטוף, המדינה מבצעת פעולה של "הקפאת זהות". "זה נעשה כדי להגן עליהם", מסביר כהן, "כדי שלא ישלחו להם דו"חות חניה בטעות, שלא יקבלו זימונים לבחירות, שלא יבוצעו בחשבונות הבנק שלהם פעולות בלי ידיעתם. אבל זה גם יוצר בעיה קשה כשהם חוזרים, כי אין להם זהות כביכול". כאשר חטוף משתחרר הוא חוזר לעולם שבו אין לו תעודת זהות בתוקף, חשבון הבנק שלו חסום, ורישיון הנהיגה שלו אינו פעיל. גם כאן המנהלת קיצרה עניינים: "כבר ביום השני לחזרתם, בבית החולים, היינו מביאים אליהם את נציגי רשות האוכלוסין, מצלמים אותם ומוציאים להם תעודת זהות חדשה במקום. זה היה הצעד הראשון שלהם בחזרה לחיים אזרחיים".
היו גם משפחות שכעסו שאתם לא עושים מספיק?
"ברוב רובן של המשפחות זה לא קרה. בהרבה מאוד מקרים הענקנו למשפחות מַענים יותר ממה שהם רוצים. אתה מנהל שיח עם משפחה שיכולה להיות בכיכר, בקפלן, או במאהל הגבורה – עם דעות מאוד מוצקות. ובתווך הזה התפקיד שלי הוא להגיד 'כל זה בסדר, אבל יש צרכים בסיסיים שאנחנו מטפלים בהם'".
מאז אירועי 7 באוקטובר קודמה בישראל חקיקה נרחבת לעיגון זכויות החטופים, השבים ומשפחותיהם. החקיקה כוללת מענקים רבעוניים למשפחות (90 אלף שקלים להורים ובני זוג של חטוף), תגמול חודשי לחטופים במקום שכר (עד 50 אלף שקלים), והכרה אוטומטית בשָבִים כנפגעי פעולות איבה בדרגת נכות של 50%. משפחות השבים זכאיות למעטפת שיקום רחבה הכוללת טיפולים נפשיים, הכשרה מקצועית, סיוע לימודי ותעסוקתי, מימון טיפולים רפואיים ומענק התארגנות של עד 30 אלף שקלים. בנוסף, הוסדרו הגנות תעסוקתיות האוסרות פיטורי חטופים ובני משפחותיהם, וכן הטבות נוספות כגון פטור מארנונה, סיוע משפטי וסבסוד בתחבורה ציבורית. כלל הזכויות ניתנות למפרע מיום האירוע.
לעיתים נדרשה המנהלת למצוא פתרונות רגישים לבעיות מורכבות. "היה לנו מקרה של משפחה בדואית של חטוף שלא היה לה ממ"ד, או משפחה שהתמודדה עם הליכים בגין בנייה לא מוסדרת". והיו גם מקרים של ילדים ומבוגרים שחזרו מהשבי ולא היו מסוגלים לשמוע ערבית. "שמו אותם בבית ספר קרוב לבית, ואז אתה מגלה שהילד לא רוצה ללכת. מנסים להבין למה, ומגלים שזה בית ספר משולב שלומדים בו ילדים ערבים מהאזור. והילד אומר 'אני לא מסוגל לשמוע ערבית'. כשהוא שומע ערבית הוא בטראומה. היה לנו גם מקרים דומים עם פדויי שבי מבוגרים שדאגנו להם להסעות לטיפולים וכדומה, והם לא היו מסוגלים לנסוע עם נהג דובר ערבית, זה עשה להם פלאשבקים. מצאנו פתרונות רגישים, אבל זה היה מורכב. מצד אחד אתה חייב לעזור להם, מצד שני אסור לך להפלות בין אנשים".
בתוך עומק הכאב
עד פרוץ המלחמה עבד כהן, בן 56, כמנהל משאבי האנוש של מכבי שירותי בריאות באזור הצפון. הוא נשוי ואב לחמישה, יליד שכונת סן־סימון בירושלים, ובוגר המחזור הראשון של מכינת עלי. את דרכו בצבא החל כשריונר בחטיבה 188 ויצא לקורס מט"קים. בהמשך עשה הסבה לשלישות והיה קצין השלישות של גדוד 13 בגולני. האירוע המשמעותי הראשון בתפקיד, שלדברי כהן משפיע עליו עד היום, הוא אסון השריפה בוואדי סלוקי בשנת 1997, שבו נספו חמישה חיילים ונפצעו חמישה. "פגשתי את הפצועים ברמב"ם כשהם צורחים מכאבי הכוויות. שבועיים לא הייתי מסוגל להריח שום דבר, כל הזמן הרחתי ריח של שריפה", הוא מספר.
במלחמת לבנון השנייה שימש קצין שלישות באוגדה 91, ובתפקידו האחרון בצבא היה ראש מחלקת תכנון באגף כוח האדם. עם פרישתו משירות הקבע התבקש על ידי ראש אכ"א לשמש מפקד במילואים של חמ"ל הנפגעים הצה"לי, המתכלל את כל הטיפול בנפגעים בצה"ל – תאונות דרכים, התאבדויות, היתקלויות וכדומה. בשגרה החמ"ל מאויש על ידי חיילים בסדיר, ובמלחמה הצטרף צוות מילואים.
"כשהבן שלי התגייס אמרתי לעצמי 'אוקיי, זה כבר לא שלב נכון להיות בתפקיד כזה'. צריך להבין שחמ"ל נפגעים זה טלפונים באמצע הלילה. לפעמים אתה מקבל הודעה על שכן או מישהו מהיישוב. במלחמה הזאת איבדנו ארבעה חבר'ה מהיישוב, ממורשת".
אחד מתפקידיה של המנהלת בראשותו של כהן היה הוצאה וליווי של משפחות למסעות הסברה ודיפלומטיה בחו"ל. ביוני 2024, כחלק מנסיעת ראש הממשלה לנאום בקונגרס, הצטרפו למשלחת גם משפחות חטופים ובהן נועה ארגמני ששוחררה במבצע צבאי כמה שבועות לפני כן, וטליק גואילי, שגופת בנה רן עדיין הייתה בידי חמאס. לאחר הנאום, מספר כהן, נוצר חלון זמן פנוי, ואז טליק אמרה: "יש לי חבר חב"דניק, הוא יכול לארגן לנו אוטובוס מוושינגטון לקבר של הרבי בניו־יורק. מי רוצה לבוא?" אף אחד לא נשאר אדיש; גם לא שעבאן א־סייד, אביו של הישאם, צעיר בדואי תושב חורה שהוחזק בידי חמאס עוד מ־2015. הוא אמר "חברים, אני כבר הייתי בקבר הרבי. מי שלא נוסע מפסיד". הקבוצה יצאה לדרך באחת־עשרה בלילה, והגיעה לניו־יורק בחמש לפנות בוקר. בקבר כבר חיכו להם אנשי חב"ד. בני משפחות החטופים כתבו פתקים, הדליקו נרות והתפללו. "עמדתי שם וראיתי את האימהות בוכות, זה היה חזק. אמרתי לעצמי, א־לוהים לא ישיב ריקם את הדמעות האלה".
והיו גם רגעים של עוצמות רוח ועזרה הדדית במקום הכי נמוך: "מישל אילוז, אבא של גיא אילוז, התקשר אליי ביום שישי, שלושה ימים אחרי שבנו נקבר. הוא אמר לי 'שמע, עמדתי ליד הקבר של גיא וחשבתי שאין מקום יותר נמוך שאפשר להגיע אליו, ופתאום שמעתי בכי מאחוריי. הסתובבתי וראיתי אימא שַכּולה בוכה. ניגשתי אליה והתברר שזה הקבר של הבת היחידה שלה, תצפיתנית שנרצחה בשבעה באוקטובר. אלה הפרטים שלה, תעזרו לה, היא במקום קשה מאוד'. בתוך עומק הכאב, האנשים האלה הצליחו להתפנות ולחשוב על אחרים".
כהן נזכר בביקור אצל אם של חטוף, באותם ימים קשים של חוסר ודאות. "היא לקחה אותי לגינה, הראתה לי עץ לימונים ואמרה לי 'ירון, העץ הזה מעולם לא הוציא פרי. יום אחד יצאתי החוצה, הסתכלתי לשמיים ואמרתי לקדוש ברוך הוא: אם הבן שלי חי, אם הוא עומד לחזור, תן לי סימן. למחרת בבוקר היא מצאה לימון ראשון על העץ, ובסוף הבן שלה באמת חזר בחיים". במשפחה אחרת הראו לו סוכה שעמדה בנויה גם חודשים ארוכים אחרי החג. "הבן שלי היה מפרק אותה תמיד, אני לא מסוגלת לפרק אותה עד שהוא יחזור", אמרה לו האם. וכשהבן חזר, הוא אכן פירק את הסוכה. "אלו רגעים שאי אפשר להסביר במילים, חיבורים אנושיים שמעבר לכל היגיון".