זיכרון ילדות תרבותי. כשהייתי בת חמש או שש, אבא שלי (שהוליד אותי בגיל 22 ואחרי שחזר מטיול ארוך בדרום אמריקה) מצא לנכון לקרוא לי לפני השינה את ״בחזרה מטואיצ׳י״, שמספר על הליכתו לאיבוד של המחבר בג׳ונגלים של בוליביה. עד היום אני זוכרת פרטים וסצנות שלמות מהספר הזה, שבבירור לא נועד לגילי, ומצד שני אני חבה לאבא שלי את האהבה לקריאה ולספרים, שקיבלתי ממנו.
ספר שקראת פעמיים. יש לא מעט. אני אוהבת את ההשתנות של חוויית הקריאה בכל מפגש עם הטקסט ואת ההתבוננות בהשתנות שלי מולו. ובכל זאת יש כמה ספרים שריפטתי במיוחד ומתפקעים מסימונים ורשימות שלי בשולי הדפים: ״סוף דבר״ של יעקב שבתאי, ״למאטיס יש את השמש בבטן״ של יהודית קציר, ״אפרים חוזר לאספסת״ של ס. יזהר, ״בצד של סוואן״ של מרסל פרוסט, ״המפה והטריטוריה״ של מישל וולבק, ו״האירוע״ של אנני ארנו.
דמות שמעניקה לך השראה. האחיות ענת ונורית דרימר, יוצרות תיאטרון מעוררות השתאות שכל יצירה שלהן מזכירה לי מחדש מהם חופש, מקוריות ותעוזה. אני מהופנטת מהאופן שבו הן עובדות עם הדמיון ומהייחודיות הקול של כל אחת מהן, לחוד וביחד. וגם נעמה לזימי, אישה אמיצה, חזקה וחכמה שהולכת בדרך הישר בלי טיפה של פחד.
הכי מעניין
תמונה על הקיר שלך. בחדר העבודה שלי תלוי הציור ״המכתב״ של ורמיר; מכתבים הם הדבר האהוב עליי ביותר בעולם, ובציור הזה נראית אישה כשהיא קוראת מכתב: היא עומדת ונראית קפואה במקומה, אבל אני רואה את הסערה הפנימית שמתחוללת בה כשהיא סופחת לתוכה את המילים.
עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד. מישהי שחיי היומיום שלה כוללים נדידה, כמו סולנית של להקת פאנק שנוסעת עם הלהקה שלה בוואן מהופעה להופעה וחוצה ככה מדינות שלמות. או מישהי שמעבירה ימים שלמים לבדה בטבע, כמו רועת צאן.
שיר שנוגע בך במקום מיוחד. נעימת הנושא של הסרט ״בלוז לחופש הגדול״ שהלחין רפי קדישזון. המנגינה מכילה תמצית של רגש נוגה וחובק־כול שהוא איכשהו גם מאוד ישראלי; היא מצליחה להשיט אותי דרך שנים, אירועים וקשרים עם אנשים שמעולם לא פגשתי. באופן כללי ״בלוז לחופש הגדול״ הוא אחד הסרטים האהובים עליי.
מה שם קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלך. יש כמה, אבל הקבוצה המקורית, זו שכוללת רק אותי ואת הוריי, נקראת: M&M&n – האותיות הראשונות של שמותינו שמסודרות במחווה לסוכריות הצבעוניות. זה גם מה שכתוב על השלט שתלוי על דלת הבית של ההורים שלי מימי ילדותי ועד היום.