"מעסיקים משלמים יותר כסף לעובד שנראה טוב מאשר לזה שלא"

היה זה בשנת 2008, בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית, כאשר המועמד לנשיאות ג'ון מקיין הריץ לצידו מועמדת לסגנות, שרה פיילין. כדי לשפר את מעמדה בקרב המצביעים, פיילין החזיקה סטייליסט בעלות של 22,800 דולר עבור שבועיים של עבודה, ואילו שכרו של יועץ מדיניות החוץ של המועמד לנשיאות היה 12,500 דולר לחודש. העולם עמד אז בפני משברים גיאופוליטיים מורכבים, אבל מנהלי הקמפיין החליטו שהאדם שיטפל במראה החיצוני של המועמדת לסגנית הנשיא ראוי לשכר גבוה פי שלושה ממה שיקבל האדם שייעץ לו כיצד להתמודד עם איראן, רוסיה וצפון קוריאה.

ד"ר חן מרקס, חוקר ספרות חז"ל במכללת עמק יזרעאל, כתב את "הצד האפל של היופי והכיעור" כדי לספר לנו משהו שכולנו יודעים אבל מעדיפים לא להודות בו: הצורה החיצונית שלנו קובעת כמעט הכול. מי נהיה, איך יתייחסו אלינו, האם נצליח בבית הספר, בעבודה או בבית המשפט. הספר ראה אור בסדרת "הקיפוד והשועל" בעריכת שמואל רוזנר, בהוצאת התחנה.

הספר משלב בין מקורות יהודיים עתיקים - סיפורים מהתלמוד, מדרשים וטקסטים מקראיים - לבין מחקרים מדעיים עדכניים, וחושף את האמביוולנטיות העמוקה של התרבות היהודית כלפי יופי וכיעור. יש סיפורים שבהם היופי הוא כוח טוב המקרב אל הקדושה, ויש סיפורים שבהם היופי הוא שטני ומכשיל. יש סיפורים שבהם הכיעור מסמל חוכמה ופוטנציאל, ויש כאלה שבהם הוא מסמל רוע. ומכל מקום - הצורה החיצונית לא רק קובעת איך אחרים מגיבים אלינו, אלא גם מעצבת את מי שאנחנו הופכים להיות.

אני שואלת את ד"ר מרקס מה גרם לו לחקור את הנושא הזה. "לכולנו יש הגדרה של מהי יהדות, אבל איך אנחנו קובעים במה להתמקד? אנחנו הולכים על הר כזה של ספרים יהודיים עתיקים ומחליטים איפה להתיישב. ברוב המקרים אנחנו בכלל לא יודעים איפה התיישבנו ולמה דווקא שם. המקצוע שלי הוא לקרוא את הספרים האלה מכריכה לכריכה. קראתי את התנ"ך מתחילתו ועד סופו, קראתי את התלמוד הבבלי ומדרשי רבה ועכשיו אני באמצע התלמוד הירושלמי, והוא, בן נעוות המרדות, תופס הרבה מהזמן שלי.

אז לי יש מושג על איזה הר אנחנו יושבים. וכשאת נכנסת לתוך ערמת הספרים הזאת את מגלה המון רעיונות שמתעופפים באוויר וקשה לשים עליהם את האצבע. כמו בסרט "טוויסטר", כשהחוקרים נכנסים לתוך סופת ההוריקן ואחת הבחורות רואה פרה עפה באוויר בתוך ההוריקן. החברה שלה גם מסתכלת, ורואה פרה עפה בתוך הסופה ואומרת, 'עוד פרה'. ואז הבחור אומר, 'נראה לי שמדובר באותה פרה'. זה מה שאני מחפש - את אותה פרה שעפה לי כמה פעמים מול העיניים וגורמת לי לשים לב אליה".

אז למה בעצם שמת לב?

"הספר שלי מנסה לומר שני דברים. אחד, שלצורה החיצונית שלנו יש השפעה על איך שאנשים מגיבים אלינו. ומעניין לדעתי לראות כמה תשומת לב התרבות היהודית הקדישה לעניין. והשני, שהצורה החיצונית גם משפיעה על האדם עצמו ועל גורלו, הוא קולט את המבטים שנועצים בו. וכמו באפקט פיגמליון - זה מפעיל אותו וגורם לו להיות מי שהוא".

תוך כדי העבודה על הספר, אימו של מרקס גססה אל מותה. "היא אישה תימנייה שחיתנו אותה מאוד מוקדם עם גבר שהיה מבוגר ממנה בהרבה שנים, וכשעלתה לארץ אזרה אומץ והתגרשה ממנו. היא הכירה את אבא שלי, שבכלל עלה מגרמניה שלפני השואה. על פי כל התסריטים אמא שלי הייתה אמורה להיות הכבשה השחורה והכושלת. אבל זה לא קרה. במקום זה היא לימדה את עצמה קרוא וכתוב, סיימה לימודי אחיות ולמדה פילוסופיה יוונית. אני חושב שבסופו של דבר כתבתי את כל הספר הזה כדי לספר את סיפור הניצחון של אמא שלי".

מרקס (52) יליד תל־אביב, נשוי לענבר ואב לשניים, דתי בעברו, החל את דרכו האקדמית בספרות כללית ומשם עבר לתואר שני ושלישי בחקר המקרא וספרות חז"ל. "הצד האפל של היופי והכיעור" הוא ספרו השני. הראשון נקרא "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים", ונכתב במתכונת שבה הטקסטים פגשו את מציאות חייו.

"הספר הראשון התבסס על שש שנים של מחקר שעשיתי בעמק יזרעאל, אחריהן תכננתי לקחת שנה של חופש שבה הייתי אמור לכתוב אותו. ממש לפני שהייתי אמור להתחיל אשתי אושפזה ברמב"ם עם מפרצת מוחית. במשך חודש שלם היא הייתה במצב של קומה, לא ידענו אם היא תחיה, תמות או תישאר משותקת. ובגלל האירוע הזה, כל הנושא של הספק לבש צורה אחרת. רמה אחת התמקדה בשאלה הפילוסופית, אבל השנייה נקשרה בחיים שלי באותו רגע, ובשאלה מה עושים כשהמבוגר השני פתאום נעלם, דרך המפגש הזה יכולתי לראות בעיניים כיצד הטקסטים הופכים להיות כאלה שאני יכול לראות דרכם את המציאות שלי בהווה.

"הספר החדש לעומתו לא אמור להיות עוד מחקר תאורטי שמצטט מקורות יבשים או עוד עיון בספרות חז"ל", הוא מציין, "אלא חיבור חי שמבקש מהקוראים לעצור מול המובן מאליו ולשאול מה באמת עומד מאחורי הדרך שבה אנחנו שופטים אנשים לפי מראם".

"הכניסו למחקר תינוקות בני שלושה חודשים והקרינו להם תמונה של אישה שדורגה יפה, ותמונה אחרת של אישה שדורגה מכוערת. שבעה מתוך עשרה תינוקות הסתכלו יותר זמן על האישה היפה"

אחד המחקרים המטרידים שמובאים בספר עוסק בתינוקות. "הכניסו למחקר תינוקות בני שלושה חודשים והקרינו להם תמונה של אישה שדורגה יפה, ותמונה אחרת של אישה שדורגה מכוערת. שבעה מתוך עשרה תינוקות הסתכלו יותר זמן על האישה היפה. אז נכון ששלושה תינוקות מתוך עשרה נמשכו דווקא לאישה המכוערת, ואפשר גם להסביר את זה בכך שיש אנשים שנמשכים דווקא למראה הפגום, אבל עדיין, רוב האנשים, ואפילו תינוקות, נמשכים לסימטריה ולאסתטיקה".

במחקר נוסף משנת 1977 שמעבה את הטענה, השאירו בתוך תא טלפון מטבע של אסימון. גברים ונשים שהשתתפו במחקר נכנסו לתא הטלפון ומצאו את האסימון, ואז ניגשה אליהם אישה וטענה שהוא שלה. בחלק מהמקרים היה מדובר באישה שדורגה יפה ובמקרים אחרים היה מדובר באישה שדורגה מכוערת. 87 אחוזים מהנבדקים החזירו את המטבע לאישה היפה, ואילו לאישה המכוערת החזירו רק 64 אחוזים.

במחקר אחר השתתפו ילדים בני 11-12 שנתבקשו לדרג את הצורה החיצונית שלהם ושל חבריהם - האם הם יפים או לא יפים. נוסף לילדים נתבקשו גם שופטים חיצוניים לדרג את הילדים לפי רמת יופי. בין הדירוג של הילדים לזה של השופטים החיצוניים נמצאה התאמה מלאה, למעט יוצא מן הכלל אחד - הבנות דירגו את היופי הטבעי שלהן כנמוך יותר ממה שדירגו אותן החוקרים. "זה כשלעצמו מעניין", אומר מרקס. "בכל מקרה, ביקשו מהמורים של אותם ילדים שהשתתפו במחקר לדרג את היופי של הילדים שהם מלמדים, ובנוסף לתת עליהם חוות דעת - האם הם ידידותיים, האם הם מנהיגים, האם הם חכמים, האם יש להם פוטנציאל. גילו התאמה מלאה בין הציון של היופי החיצוני או החוסר שלו לבין ההערכות שהמורים העניקו לתלמידים שלהם. וכולנו יודעים מה קורה כשמורה מעריך ילד. ואיזה ציון הוא ייתן כשהוא יראה את השם שלו בראש המבחן.

"כאן", מסביר מרקס, "אנחנו חוזרים לאפקט פיגמליון, המחקר המפורסם שערכו רוברט רוזנטל וליאונור ג'ייקובסון בשנת 1968, שכולם מכירים אבל רובנו לא יודעים את הפרטים המלאים שלו. מה יפה באפקט פיגמליון? רוזנטל וג'ייקובסון ערכו מבחן IQ לכל הילדים בכיתות שהם בחנו. ילדים בכיתות א' וב' שהופעל עליהם אפקט פיגמליון (כלומר, המורים תומרנו להעריך יותר את כישוריהם) הוציאו ציוני IQ גבוהים ב־9.5 נקודות מהשאר. אבל מה שעוד יותר הפתיע הוא שהילדים היפים שעליהם הופעל אפקט פיגמליון הרוויחו הכי הרבה מהציפיות החיוביות. כלומר לא רק שהאפקט עובד, הוא משפיע הכי הרבה על מי שממילא זוכה ליתרונות בגלל המראה שלו".

המראה החיצוני, ואפילו הרושם הראשוני, מתקבעים לדברי מרקס כבר בדקות הראשונות. "ניסוי משנת 2006 מדגים את העניין הזה. בניסוי מרצה נכנס לאולם, הסטודנטים מעולם לא פגשו אותו. הוא אומר שלום, מודיע שבכיתה ייערך ניסוי ואז יוצא. הוא היה בכיתה בין חצי דקה לחמש דקות. ואז מגיעים חוקרים ומגישים לכל הסטודנטים שאלונים – האם המרצה היה ידידותי, אנרגטי, מעניין, חברותי? הם מעבירים את אותו שאלון בשיעור הראשון, בשיעור השני, בשיעור העשירי ובשיעור האחרון של הסמסטר, כדי לבדוק אם יש שינוי מהשיעור הראשון עד השיעור האחרון. ומה התוצאות? מה שהם קלטו בשתי השניות הראשונות להיכרות זה מה שנשאר. והחלק הכי גרוע – החוקרים בדקו האם המדדים האלה מנבאים במשהו את סקר ההוראה שלו, שבו מודדים האם הוא מרצה טוב או רע, וגילו שיש קורלציה מלאה".

בתי המשפט הם עוד זירה שבה היופי והכיעור נותנים את השפעתם. "נתנו לנבדקים את אותו תיאור של שוד. חלק מהם קיבלו תמונה של אישה וחלק תמונה של גבר, על אותו תיאור בדיוק. חלק מהם קיבלו תמונה של אנשים לבנים וחלק מהם קיבלו תמונה של אנשים שחורים. חלק מהם קיבלו תמונה של אנשים יפים וחלק תמונה של אנשים מכוערים. הלבנים קיבלו 11.2 שנות מאסר בממוצע, השחורים קיבלו 13.2. גברים קיבלו 13.4 שנים, נשים 11 שנים. מסתבר שעדיף להיות אישה בבית המשפט. אבל הכי מדהים הוא ההבדל בין יפים למכוערים - יפים קיבלו 9.7. מכוערים 14.7. זה 50% יותר".

"מעסיקים משלמים יותר כסף לעובד שנראה טוב מאשר לזה שלא. הם אפילו ייתנו לו לעבוד בתפקידים שלא ייתנו לאחרים. בראיונות למקום עבודה כמובן יעדיפו אנשים שנראים טוב יותר, ולאנשים האלה, וזה מטורף, מייחסים גם יותר אמינות"

זה די מדהים.

"נכון, וכולם זוכרים את הפושע החתיך והגורל שלו. יש היום בארצות הברית דיון שלם סביב הצורה החיצונית של לואיג'י מנג'יוני שרצח את מנכ"ל חטיבת ביטוחי הבריאות של United Health. כולם מתעסקים בכמה הוא נראה טוב. אגב, מערכת המשפט מודעת לכך שיש איזושהי אפליה מובנית שנובעת מהצורה החיצונית, והיא עושה מאמצים כנים כדי למתן את זה. אבל אותו מחקר אמר, שבעוד שאת האפליה המובנית שנעשית כלפי אנשים שלא זכו במראה מצודד אנחנו מנסים לתקן, עדיין אנשים יפים זוכים ביתרונות שאין לאנשים אחרים".

איך יופי וכיעור משפיעים במקומות העבודה?

"גילו שלאנשים שנראים טוב יותר, קל יותר לקבל יחס הולם מהבוס. היתרון הזה מכונה 'פרמיית היופי'. מעסיקים בעצם משלמים יותר כסף לעובד שנראה טוב מאשר לזה שלא. הם אפילו ייתנו לו לעבוד בתפקידים שלא ייתנו לאחרים. בראיונות למקום העבודה כמובן יעדיפו אנשים שנראים טוב יותר, ולאנשים האלה, וזה מטורף, מייחסים גם יותר אמינות".

בספר מקדיש מרקס פרק שלם למה שמכונה "חוקי הכיעור": רצף של חוקים שנחקקו בארצות הברית לפני קרוב ל־200 שנה, ובאו בעצם לנקות את רחובות הערים מאנשים עם מוגבלויות. "הייתה תפיסה של ממש שלא רצו להיתקל באנשים עם מוגבלויות במרחב הציבורי. לקבצנים, ומוגבלים, בעצם אמרו - מותר להיות מכוער, רק אל תראה את עצמך בחוץ. ובשנים האחרונות מתנהל דיון ער בחוקי הכיעור. למשל חוקרת בתיאטרון שכל פעם שהיא ניגשה להפקה בבית הספר שלמדה בו כדי לקבל תפקיד כשחקנית, אמרו לה, שחקנית לא, אבל מה דעתך על תפקיד של עוזרת הפקה או מכינת תפאורה?"

כאמור, הספר מתחקה גם אחר היחס של היהדות לנושא המראה החיצוני ומנסה להבין מה עומד מאחורי האמביוולנטיות העמוקה שבה - מצד אחד "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", מצד שני קורלציה מלאה בין יופי למנהיגות, בין כיעור לטיפשות ובין מראה חיצוני לגורל.

מרקס מביא את הסיפור על רבי יהושע ובת הקיסר (שמתארת את החכם כ"חוכמה מפוארה בכלי מכוער") ורבי יהושע מסביר לה שגם את היין מניחים בכלי חרס ולא בכלי כסף וזהב, אחרת הוא מתקלקל.

"ריש לקיש נמצא בשולי החברה. הוא רואה את היופי הכביר של הרב, והיופי הזה בעצם מושך אותו. הוא הופך להיות טוב יותר כתוצאה מיופיו של רבו. כלומר היופי יוצר אצלו פעולה חיובית"

"זהו מעין ניסוי מעבדה של העת העתיקה", מסביר מרקס. "גם המשפט 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו'. נבע מהדיון לאיזה מורה חכם צריך ללכת. רבי יוסי אומר, לכו למורים זקנים, הם טובים בשבילכם. ללמוד אצלם זה כמו לשתות יין ישן וטוב. בא רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, זה שבעצם מחזיק את מסכת אבות וכותב אותה, ואומר מה השטויות האלה? אל תסתכל בקנקן, המורה לא נמדד לפי השאלה אם הוא זקן או צעיר, יפה או מכוער, אלא באיכות היין ששמו בתוך הקנקן הזה".

מנגד מביא מרקס גם את הסיפור של ריש לקיש ורבי יוחנן. "אני באמת חושב שאת הסיפור על רבי יוחנן וריש לקיש צריך לקרוא בצמידות לסיפור על רבי יוחנן והתלמיד שלו, רבי אלעזר. בשני המקרים מדובר על תלמידים של רבי יוחנן שמושפעים בצורה גורפת מהצורה החיצונית שלו. ריש לקיש נמצא בשולי החברה. הוא רואה את היופי הכביר של הרב, והיופי הזה בעצם מושך אותו. הוא הופך להיות טוב יותר כתוצאה מיופיו של רבו. כלומר היופי יוצר אצלו פעולה חיובית. וזה לא מפתיע. התלמוד מתאר את יוחנן כמי שיפה כמו ירושלים, כמו המשכן, האור שלו מזכיר את האור של השכינה".

מאיפה מגיעה האנרגיה הזאת?

"אני יכול לענות על זה דרך סיפור מוכר נוסף", אומר מרקס. "הסיפור על רבי אלעזר בן רבי שמעון, שרכב על חמורו וראה אדם מכוער מאוד, ואומר לו: 'ריקה מעולם לא פגשתי אדם ריק ומכוער כמוך, האם כל אנשי העיר שלך דומים לך?' האיש עונה לחכם: 'איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית'. זה סיפור מדהים שבמרכזו צורה חיצונית והדרך להבין אותה ואת המקור שלה".

סיפור נוסף שמופיע בספרו של מרקס הוא הסיפור על רבי יוסי מיוקרת, שיש לו בת בעלת יופי רב. "יוסי מפטרל מסביב לגדרות ביתו ורואה שמישהו קדח חור ומציץ על בתו", מספר מרקס. "כשהוא שואל למעשיו, המציצן אומר - לא נתת לי להתחתן איתה, אבל עכשיו לפחות אני יכול להסתכל. אחרי משפט כזה, לכאורה, רבי יוסי אמור לפרק את הבן אדם במכות, לא? אבל מה הוא עושה? הוא הולך אל בתו ואומר לה, 'את מצערת את הבריות, שובי לעפרך, ואל ייכשלו בך בני האדם'. במילים אחרות - תמותי. והשאלה הגדולה היא למי בדיוק היא גורמת לצער? האם הצער מתייחס רק לצער שחווה המציצן, או גם לצער של האבא עצמו, שצריך כל הזמן לשמור עליה?

"מילא זה", ממשיך מרקס, "יוסי אומר לבתו שהיא מכשילה את הבריות. כלומר לפי רבי יוסי, אם אני לא מצליח לגדר את היופי ולשלוט בו ולשמור עליו, עדיף לי להרוג אותו. עדיף לי להרוג את הבת שלי. ולמה? מה החטא שלה? היא נולדה, היא קיימת, והיא יפה. זהו. זה כל מה שהיא עשתה בסיפור".

מה אתה מסיק מזה?

"על הסיפור הזה מתלבשים הרבה מאוד סיפורים של חכמים. תרבויות מסורתיות מנסות לשמור ולפקח על נשים בכל מיני דרכים, אבל הסיפור הזה קשור בצורה ישירה לסיפורים על השטן שלובש צורת אישה יפה ומפתה בדרך כלל צדיקים שמעולם לא חטאו. אלה אותם סיפורים, זה אותו ז'אנר. רק שעל ציר אחד נמצא הסיפור על רבי יוסי ובתו, הוא מאוד ארצי ומפחיד וההשלכות שלו זוועתיות. והציר השני מרחף יותר ומתייחס לצורה שבה אנשים מסתובבים במרחב הציבורי והעיניים שלהם נמשכות לתמונה של האישה היפה כבר מגיל שלושה חודשים. לכל הסיפורים האלה אפשר להדביק כותרת מזעזעת, כמו בבראשית רבה, שאומרת, 'כיוון שנבראת (אישה) נברא שטן עמה'. לא אני כתבתי את זה, לא לבוא אליי בטענות, אבל זה מה שכתוב – ומצד השני אני מאמין בכך שלסיפורים האלה יש ערך גדול גם לימים שאנו חיים בהם".

אז האם יופי הוא דבר חיובי או שלילי בסופו של דבר?

מרקס נאנח, ועונה: "זה בדיוק מה שהעסיק אותי. אנחנו יושבים על ההר של הספרים ומתחתינו מתחוללת סופת הוריקן והמון דברים עפים בה. ובתוך הסופה יש סיפורים שאומרים שהיופי הוא כוח טוב. סיפורים אחרים אומרים לא, היופי הוא שטני, השטן מתחבא מאחוריו ומפתה אותך אל הדבר האסור. יש סיפורים שבהם הכיעור מכסה את השטן, ויש סיפורים שבהם הכיעור מכסה על פוטנציאל וחוכמה, וחובה עלינו לחדור דרכו. זה מה שיפה בתרבות היהודית. היא לא נותנת לך ורסיה אחת של הרעיון, היא נותנת לך מגוון רחב מאוד".

איך העובדה שאתה דתל"ש משפיעה על המבט שלך על הטקסטים?

"אצל 30 אחוזים מהסטודנטים שלי בעמק יזרעאל עברית היא לא שפתם. כשאני יושב מול הכיתות המגוונות האלה, שבהן נמצאים גם דתיים, גם חרדים, וגם אנשים שהדת שלהם לא רק שאינה יהודית, אלא שיש להם גם לפעמים סוג מסוים של התנגדות לטקסט, אני מרגיש שהעובדה שאני דתל"ש מאפשרת לי להראות את הפן האוניברסלי של הטקסטים. זו גם הסיבה שבגללה אני בוחר בסוג הזה של השאלות. פחות מעניין אותי לעסוק בפלפול כזה או אחר, אלא בשאלות הגדולות, ברעיונות הגדולים שאני מעוניין לפרק".

לקראת סוף השיחה, מרקס מספר על ארווינג גופמן, שכתב את הספר "הצגת העצמי בחיי היומיום". "גופמן אומר שברגע שאנחנו נכנסים לתוך סיטואציות חברתיות אנחנו בעצם שמים על עצמנו מסכה, פרסונה. הפרסונה הזאת גובשה במשך מאות שנים. גם בשיחה בינינו - את תפסת את תפקיד המראיינת, אני תפסתי את תפקיד המרואיין. לך יש פרוטוקול של פעולות ודברים שאת צריכה להגיד ולבצע, לי יש פרוטוקול של דברים שאני אמור לבצע. ובעצם אנחנו מחויבים למסכה שקיבלנו. הספר מנסה לומר שהצורה החיצונית שלנו היא בעצם סוג של מסכה שנכפתה עלינו, ברגע שקיבלנו אותה היא תשפיע על מכלול הפעולות שינתבו את חיינו. ואחד הדברים שאותי העסיקו, הוא האם יש דרך להיאבק באפקט הפיגמליון הזה.

"אני חושב שאלה שנלחמים במבטים של הסביבה ובציפיות שנגזרות מהצורה החיצונית שלהם עושים לעצמם טוב יותר, ואולי גם חיים יותר טוב בתוך העור שלהם. אני מקווה שהקוראים ינשמו את הסיפורים פנימה ויראו לאיזה מסע זה לוקח אותם. אצלי המסע הזה מתחיל מאימא שלי. התימנייה הגרושה שהסביבה כולה ציפתה ממנה להיכשל, שלימדה את עצמה לקרוא ולכתוב, ששילמה למי שהסכים ללמד אותה, שלמדה פילוסופיה יוונית בלימודי ערב, אוטודידקטית מטורפת שעמדה מול הסביבה שציפתה ממנה להיכשל, ולא נשברה".