"לקחת צעד אחורה מהמחשבות": האם והבת שמנחילות את המיינדפולנס בישראל

כבר בימים הראשונים של המלחמה הבינו ב"מרכז לחינוך קשוב ואכפתי" שהכלים הרגשיים שפיתחו בתחום המיינדפולנס – קַשיבוּת בעברית – עשויים לסייע בעת הזו. אנשי העמותה ירדו דרומה כדי לסייע לצוותים החינוכיים בעוטף, ולאחר מכן עשו זאת בצפון הארץ. המתנדבים ישבו עם הצוותים ולימדו אותם תרגול מיינדפולנס בסיסי.

"אני זוכרת קבוצה של גננות משדרות, שאנחנו היינו האנשים הראשונים שהם פגשו", מספרת מתי ליבליך, ממיסדות העמותה. "נתתי להן תרגיל פשוט של הליכה מודעת. ביקשתי שילכו חמישה צעדים עם תשומת לב לכפות הרגליים והנשימות. חלקן לא היו מסוגלות לעשות את זה, כי ברגע שהן התחילו לשים לב, הכול צף. קיימנו שיחה, והיום הסתיים בתחושה שהן פתחו פתח ומודעות למצב הממשי שלהן. הן הפנימו את החוויה הרגשית, את המצב של הדריכות והחרדה. היה שם משהו שהוא בגדר התחלה".

ההכרה בצורך הנרחב בסיוע עצמי ובפיתוח כלים להרגעה וחוסן, הובילו את מתי וחבריה לקיים שנה לאחר מכן, עדיין בשיא המלחמה, את חודש המיינדפולנס הישראלי. מדי בוקר, בעוד התותחים רועמים אי־שם, התיישבו כמה אלפי אנשים מול הזום ותרגלו יחד מודעות לנשימה, לתחושות הגוף ולמרחב הסובב, ותשומת לב קשובה לכאן ולעכשיו. בפברואר הקרוב יתקיים חודש המיינדפולנס השני, ובמהלכו ייערכו מדי יום, באופן מקוון, תרגולי בוקר ושיחות ערב.

לקראת האירוע אני פוגשת את מתי ליבליך, מיוזמי הכנס, ואת אימה, פרופ' עמיה ליבליך, שתיקח גם היא חלק בפעילויות. "הרבה אנשים שמעו על מיינדפולנס, אבל להפוך את התרגול להרגל יומיומי זה כבר אתגר אמיתי", אומרת מתי. "בעולם מוצף הסחות, שבו הטלפון כמעט אף פעם לא נסגר – תרגול זה דבר שהולך נגד האוטומט. דווקא מסגרת קבוצתית, גם אם היא מקוונת, יוצרת מחויבות: כולם מתכנסים באותה שעה, סביב אותה פעולה, והחוויה נבנית מתוך הרצף וההצטברות".

ממזרח למערב

שתי הנשים שאני משוחחת עימן עוסקות בקשב ובסובלנות, כל אחת בדרכה: מתי ליבליך (55) היא ממייסדות עמותת "המרכז לחינוך קשוב ואכפתי", ותכנית לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס בפיקוח היחידה ללימודי המשך ביה"ס לעבודה סוציאלית, בר אילן; היא כתבה וערכה כמה ספרים שעוסקים במיינדפולנס. אימה, פרופ' עמיה ליבליך (86), היא פרופסור אמריטה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ובעבר ראש בית הספר לחברה ואמנויות בקריה האקדמית אונו. מעבר לעבודתה האקדמית היא עוסקת בהנחיה של כתיבה אוטוביוגרפית. ספריה לאורך השנים הוקדשו לחקר קבוצות שונות בחברה הישראלית, מיתומי כפר עציון במלחמת העצמאות, דרך שבויי מלחמת ההתשה ועד חברי קיבוץ בית־השיטה.

אנחנו נפגשות בביתה של עמיה, בפאתי יפו. מול הבית נפרש מרבד כחול בוהק של הים התיכון, ובחצר הבית עצי פרי רוכנים מעל שולחן מתכת עגול. ביתה של עמיה משמש כבר שנים גם כמרחב התכנסות למפגשי מיינדפולנס, כתיבה ומעגלי שיח נוספים.

מיינדפולנס הוא תרגול של הפניית תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית לחוויות המתרחשות ברגע הנוכחי. מדובר בשיטה פשוטה לכאורה של התמקדות במה שיש – בתחושות הגוף, בקולות, במראות ובמחשבות – ללא ניסיון לשנות או לפרש את מה שהחושים קולטים.

"כבני אדם מתורבתים, הרבה פעמים אנחנו קצת מזלזלים בממד של החושים", אומרת עמיה. "כשאני מפנה אותך להתבונן ושואלת אילו צבעים את רואה, אילו צלילים את שומעת – אני גורמת לך לפתוח את הקשב ואת כל החושים למה שנוכח עכשיו, בלי שיפוטיות. זה נשמע קל, אבל כשפוגשים את זה מבינים כמה זה חסר בחיים שלנו. אני עצמי הגעתי לזה מאוחר".

מתי ליבליך: "תוכניות מיינדפולנס בבתי ספר הפחיתו אלימות והובילו לשינוי בסטריאוטיפים על האחר. יש פה חזון רחב, ובגלל זה הוא קשור לעשייה חברתית. זה לא רק לשבת בעיניים עצומות ולהרגיע את עצמנו"

מקורה של השיטה במסורות מהמזרח, ובעשורים האחרונים היא זוכה לגיבוי נרחב במחקרים מדעיים, שהובילו לשילובה בתחומי החינוך, הטיפול והארגונים. את תרגול המיינדפולנס במתכונתו המערבית גיבש ג'ון קָבָּט־זִין בסוף שנות השבעים. כסטודנט באוניברסיטת מסצ'וסטס הוא נחשף למדיטציה והעמיק בלימוד עם מורים בודהיסטים. לאחר מכן, כמרצה צעיר בבית הספר לרפואה, הוא פיתח תוכנית קלינית בת שמונה שבועות להפחתת לחצים בשם MBSR (הפחתת לחצים מבוססת קשיבות), עבור מטופלים שלא נמצא מענה רפואי לסבלם. התוכנית, שנוסתה תחילה בבית חולים אוניברסיטאי ב־1979, ביקשה לשנות את יחסם של מטופלים לכאב ולמצוקה באמצעות מדיטציה ויוגה, והפכה לאבן היסוד של המחקר המערבי על מיינדפולנס. הגישה שואבת השראה מהבודהיזם, ואפשרה את המעבר מהתרגול בתוך מנזרים אל עולם המחקר והיישום הפסיכולוגי המודרני.

מתי הגיעה אל המיינדפולנס בגיל צעיר מאוד. אביה, ישראל ליבליך, נפטר בפתאומיות כשהייתה בת 16. "זה זרק אותי לנסות ולהבין משהו על החיים האלה, ולמזלי הטוב היו לי חברים קרובים שפגשו את התרגול הרבה לפני שזה נכנס לאופנה", היא מספרת. "התחלתי לתרגל בקביעות, ומהר מאוד הבנתי שזה משהו משמעותי. בגיל עשרים כבר הגעתי לתאילנד, מתוך רצון למפגש אותנטי עם התחום. מה שמשך אותי היה השילוב בין התפיסות שמגיעות מהמזרח ובין המערב. בעיניי, משהו שמגיע מהמזרח ולא משולב בפסיכולוגיה המערבית – הוא חסר".

עמיה, שהייתה נטועה כל השנים בעולמות הפסיכולוגיה המערבית, עמדה מן הצד והתבוננה בסקרנות במסע הרוחני של בתה. בשלב מסוים החליטה להצטרף כמתרגלת. "התחלתי מהפרקטיקה של השתתפות בקבוצות, וגיליתי הרחבת דעת והרגעה", היא מספרת. "בתקופות קשות כמו הקורונה, כשהיינו כל כך מבודדים, ואחר כך במלחמה, הרגשתי באופן ממשי את התועלת בעיסוק במה שהמיינד קולט כרגע. הבלגן קיים בחוץ, העולם סוער, אבל כאן יש טריטוריה אישית; מקום שבו אפשר להטעין את עצמי, לקבל כוחות ולהתמודד טוב יותר עם עניינים אחרים. כל חיי אני מתרגלת פעילות פיזית, יוגה או התעמלות, אבל כאן היה תרגול מסוג אחר – תרגול של משהו שמתרחש בתוך המוח. המדע מדבר על זה כבר שנים, ויש הסכמה רחבה שאפשר לתרגל את המוח: להרגיע אותו, להשפיע על דפוסי חשיבה, ולייצר שינוי שיש לו המשך והשפעה על החיים עצמם".

פיתוח הקשב ומיקוד תשומת הלב משיגים כמה מטרות. "זה מרחיב את הדעת", אומרת עמיה. "את פותחת את העדשה של המצלמה שלך, וקולטת עולם יותר עשיר. כשאת עוסקת בעכשיו את לא עוסקת בסכנות מאיראן, כי המיינד לא יכול לעשות הרבה דברים יחד. ההרחקה הזו מרגיעה. בנוסף, התרגול הוא לא רק להיות בנוכחות של כאן ועכשיו, זה לא מספיק. הוא גם מלמד איך לקחת צעד קטן אחורה מהמחשבות, ואיך לפגוש רגשות בצורה מיומנת יותר – כמו גל שחולף, ולא כמצב קבוע שאין ממנו מוצא. התרגול מפתח חוסן של יכולת להתאושש ממצוקה ולשאת חוויות קשות בלי לקרוס. תרגול קבוע עוזר לאנשים להתמודד טוב יותר עם מה שהחיים מביאים".

אז זה לא רק כלי להרגעה זמנית, כמו שנוטים לחשוב.

"ישנו כמובן העניין של הפחתת סטרס, אבל הייתי קוראת לה תופעת לוואי", אומרת מתי. "אנחנו חיים בעולם לחוץ, וטוב להירגע, אבל המטרה של התרגול היא הרבה יותר עמוקה. לשנות את הפרספקטיבה שלי על עצמי, על העולם ועל האחר – כל מה שנמצא בבסיס הסבל החברתי שלנו. יש מחקרים על תוכניות מיינדפולנס בבתי ספר שהפחיתו אלימות והובילו לשינוי בסטריאוטיפים על האחר. פרקטיקות שהן שילוב של מיינדפולנס עם למידה חברתית רגשית מביאות תוצאות ממשיות. יש פה חזון רחב, ובגלל זה הוא קשור לעשייה חברתית. זה לא רק לשבת בעיניים עצומות ולהרגיע את עצמנו".

היפוך תפקידים

קבוצות התרגול שמתי פתחה והובילה התקיימו בבית אימה. "אני לא יודעת כמה הורים מקבלים את ההזדמנות הזאת לחוות היפוך תפקידים של מי כאן ומורה ומי תלמיד", אומרת עמיה. "התרגול התחבר לי עם ידע ואסוציאציות מעולמות הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והיהדות".

במשך שנים כל אחת מהן לימדה את התחום שלה – מתי עסקה בהוראת מיינדפולנס, עמיה בתרגול כתיבה. בשלב מסוים הן החלו לשלב את שני התחומים, כאשר מפגש מתחיל בתרגול מיינדפולנס ואז עובר לכתיבת סיפורי חיים. מתי: "שאלנו את עצמנו איך שילוב כזה יעבוד, עשינו ניסויים, והגענו לפורמט שבו אנחנו מלמדות יחד כתיבה משולבת מיינדפולנס. קורים דברים מדהימים. אחרי תרגול, קורה משהו לאופן שבו אדם כותב את סיפור חייו. 'נולד' לנו תחום שקשה להסביר אותו, אבל הוא חווייתי מאוד ותומך בכותבים".

עמיה: "הכתיבה מתקיימת אחרי תרגול עמוק, וזה מכניס אנשים למצב תודעתי אחר. היכולת לפגוש חלקים מהחיים ומהזיכרון מתרחבת. הם יותר שמים לב לחוויות של ההווה, ותשומת הלב הזו מחוללת קשב אחר. כשעולה לנו זיכרון, כזה שכבר חשבנו אותו הרבה פעמים, לרוב נזכור אותו בצורה קבועה ותבניתית. התרגול, שמושך לכאן ולעכשיו, מייצר גמישות לגבי העצמי ולגבי הסיפור.

עמיה ליבליך: "כל חיי אני מתרגלת פעילות פיזית, אבל כאן היה מדובר בתרגול מסוג אחר - של משהו שמתרחש בתוך המוח. המדע מדבר על זה כבר שנים, ויש הסכמה שאפשר לתרגל את המוח: להרגיע אותו, להשפיע על דפוסי חשיבה, ולייצר שינוי"

"הפסיכואנליזה גורסת שכדי ליצור יצירה מקורית, האדם מעלה תכנים מרבדים פנימיים עמוקים, שניתן לכנותם בלתי מודע. גם אם לא נקבל את הרעיון הזה כפשוטו, רבים מעידים שבתרגול מוצלח של מיינדפולנס נפתחים 'שסתומים' שחסמו כניסה של תכנים או צורות מעומקי התודעה, או מהעולם החיצון. לאחר מכן זה מתבטא בסיפור, ציור או מוזיקה מקוריים. היצירה היא בעצם סובלימציה של הדברים הללו. היו יוצרים גדולים שניסו גם סמים כדי להגיע אל המקומות האלה. זה לא תמיד הצליח, והשאלה היא גם איך חוזרים אחר כך למציאות".

מתי: "יצירתיות בהגדרה זה להצליח לפרוץ חשיבה חזרתית מקובעת, ומיינדפולנס מאפשר לנו לזהות תבניות ולהתבונן בהן באופן רחב. איך זה מיתרגם ליצירה זו שאלה אחרת, אבל הסיפור האישי שלנו מפסיק להיות מקובע. בעבר כשדיברו בפסיכולוגיה על יצירתיות, דיברו על סבילוּת לעמימות, על תכונה של יוצרים שהם יכולים לשהות. זה מה שהתרגול עושה – הוא עוזר לשהות במצבים, בלי לסגור ולהגיב מיד".

החוסן של הדור הוותיק

בהקשר של אירועי השנים האחרונות בישראל והשפעתם הנפשית, אני שואלת האם עיסוק במיינדפולנס הוא לא פלסטר במקום שדורש ניתוח לב פתוח. "זה ממש לא פלסטר", סבורה מתי. "לא מעט חטופים סיפרו איך התרגול עזר להם בשבי. נועה ארגמני, למשל, שיתפה לא פעם איך התרגול עזר לה לעבור את הזמן הקשה הזה. אנשים נעזרים בכלים האלה גם בסיטואציות קיצוניות מאוד. לא אחד ולא שניים שחזרו מהשבי סיפרו איך הקפידו להגיד תודה כלשהי בכל יום על משהו. גם זה אחד מכלי התרגול.

"אני באמת מאמינה שכשאנשים מסוגלים לנחות מתוך ההתלהמות הפנימית והדעות שלנו, אל מפגש ישיר עם הרגע הנוכחי – יש יכולת אמפתית גדולה יותר. יש על זה עדויות מחקריות. זה קורה כמובן בעזרת תרגול ועוד דברים, זה תמיד צריך להיות משולב. כדי שנוכל לפתור את המצבים המסובכים שאנחנו מצויים בהם, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לראות את עצמנו כבני אדם שיושבים במפגש ישיר ונטול כל מגבלה של עמדה או צד, וזה קורה בקבוצות. בתוכניות של העמותה יש לנו בתי ספר קשים באזורים שמתמודדים עם לא מעט אלימות ומצוקה, וגם שם, עם הכלים הכי פשוטים, כשנותנים לאנשים לנחות, להירגע, לווסת ולראות את האחר – משהו קורה ביכולת להכיל ולהימנע מטינה ושנאה".

במציאות שבה הקשב מוסח ללא הרף בהתראות, עדכונים ומסכים מתחלפים, השוחקים את יכולת הריכוז הבסיסית – המיינדפולנס צובר פופולריות הולכת וגוברת. מחקרים מצביעים על קשר הדוק בין היכולת להיות ממוקדים ובין תחושת רווחה נפשית. ככל שאנשים חווים את עצמם אסופים ומרוכזים יותר במה שהם עושים, כך מצב רוחם טוב ויציב יותר; ואילו ככל שהם מוסחים יותר, כך גוברת המצוקה הרגשית. בעולם שפועל בקצב מסחרר, לא מפתיע שרבים מחפשים תרגול המאפשר לעצור לרגע, להתכנס ולחזור, ולו לכמה דקות ביום, לתשומת לב מכוונת למה שמתרחש כאן ועכשיו.

הפופולריות של התחום הביאה אותו לאחרונה גם למסך. בנטפליקס עלתה הסדרה "רצח עִם מודעות", שבה ראש ארגון פשע מתרגל מיינדפולנס. אני שואלת את בנות שיחי האם הן רואות במיינדפולנס כלי לניהול תודעה, או שיש בו גם ממד מוסרי.

"זו שאלה נהדרת וגם פרקטית", אומרת מתי. "תרגול מיינדפולנס לא אומר ש'הכול הולך'. בצבא האמריקאי, למשל, הכניסו תרגול מיינדפולנס לצלפים. על פניו אפשר להגיד 'טוב, זה נועד לעזור לו לתרגל קשב', אבל מצד שני זה כביכול תרגול שתומך בפגיעה. ומהכיוון החיובי, זה אמור להפחית מהנפגעים הלא מעורבים; כשאדם יכול להיות יותר בשליטה, יורד הסיכון שהוא יירה כאשר הוא לא צריך לירות. השאלה האתית המורכבת של לאן התרגול מוביל, מלווה אותנו כל הזמן. גם בשדה החינוך, יש לנו דף עמדה שמשרטט גבולות אתיים בהתערבויות מבוססות מיינדפולנס".

אתן אימא ובת, מדורות שונים. אתן רואות הבדל באופן שבו הדורות מתמודדים אחרת עם חוסן? יש הבדלים בין־דוריים?

מתי: "הדור של עמיה מגלם חוסן בצורה מעוררת השראה. פרופ' עירן הלפרין, פסיכולוג חברתי וחוקר תקווה, אמר פעם שהדור שהיה בישראל בקום המדינה חווה כל כך הרבה תהפוכות ומצבים שהשתנו, כך שהופנם בהם ששינוי הוא אפשרי. הוא דיבר על תופעה ייחודית לישראל, שבפעילויות בעלות אופי חברתי – בהתנדבות או במחאה – רואים את הדור המבוגר באחוזים גבוהים, לעומת הדור הצעיר, שגדל בתקופה שהדברים בה היו מקובעים יותר, והם לא הפנימו את ההבנה ששינוי זה דבר שקורה, ושאפשר להיות חלק ממנו".

עמיה: "אני שותפה לתחושה שהדור הוותיק מגלה חוסן גבוה יותר בממוצע. אפשר לייחס את זה לשני דברים: ראשית לעובדה שאנחנו דור של ניסים, תקומה ופלא גמור. המיוחדות הזו נתנה לנו המון כוח. היינו מוגנים בתוך פנטזיה של גאולה ומדינה צודקת וציונות, שזה דבר נפלא. הכוחות האלה שקיבלנו כילדים הם מקור לתקווה וחוסן, והם יכולים לשמש עוגן לאחרים".

אל המוות היישרנו מבט

לפני כעשור החלה עמיה לקיים בביתה מפגשי "קפה מוות". זוהי יוזמה שהתפשטה ברחבי העולם, ומטרתה לפרק את אחד הטאבואים הגדולים של התרבות המערבית. בעקבות הזמנה פתוחה שפרסמה, הגיע אליה גל פניות מאנשים מרקעים וגילאים שונים. הרעיון זכה לפופולריות גדולה וקבוצות רבות של המיזם מתכנסות ברחבי הארץ. לאחרונה יזמה עמיה מעגל נוסף, של "קפה הזדקנות".

זה חלק מהעיסוק שלך בכאן ובעכשיו?

"הכול קשור. למפגש השני הגעתי עם הליכון בעקבות נפילה. לא נדרשה הדמיה כדי להבין מה קרה בין פגישה לפגישה. השיחה נסובה על עצמאות בגיל הזקנה, העזרה שמורעפת על אנשים מבוגרים, והגבול הדק בין תמיכה ובין קבלת החלטות במקומנו. ההזדקנות היא רצף של חוויות יומיומיות קטנות, פיזיות ורגשיות, שלא תמיד יש מקום לדבר עליהן. עבור מי שמתמודד מדי יום עם מגבלות הגוף או עם קצב משתנה של החיים, עצם הדיבור המשותף הוא תומך. אנשים סיפרו כמה קשה להם לרדת לרצפה ולשחק עם הנכדים הקטנים. אנחנו מרבים לעסוק בפסיכולוגיה של ילדים, אך כמה אנחנו עוסקים בזו של קשישים?

"גם התודעה של המוות ושל ההזדקנות וגם התרגול של המיינד באים מבודהיזם, שהוא מאגר חוכמה עצום. אני רואה את המפגשים אצלי בשני הנושאים, של מוות והזדקנות, בתור דיאלוג, שיחות כנות בלי הרבה הגנות, על נושאים שנוגעים בנו ושבתרבות העכשווית עוטפים אותם בהרבה עטיפות ונוהגים להרחיק אותם. הכניסה של גישות מזרחיות לתרבות שלנו מתבטאת בהרבה מישורים של היפתחות לכל מיני דברים שהיו סגורים".

"חודש המיינדפולנס" הוא חלק מן השאיפה להנגיש את התרגול ולהרחיב את האדוות שלו. הצורך להתמודד עם אתגרי העכשיו לא נעלם בתום המלחמה. בפעילות ישתתפו שורה של פסיכולוגים ואנשי רוח, ובהם המשוררת אגי משעול והסופר אשכול נבו. כל שבוע במהלך החודש יוקדש לנושא אחר: שורשי התרגול; מחשבות ורגשות; האופק של התרגול – יצירתיות, איזון, חמלה ושמחה; ולבסוף – יישום התרגול בשדה החינוכי והטיפולי.

לתרגול, אומרות השתיים, יש השפעה רחבה גם מחוץ למעגל המתרגלים. "אנחנו יצורים קהילתיים, וברגע שתרגול מתפשט זה לא נשאר אינדיווידואלי", אומרת מתי. "ההדהודים האלה ממשיכים הלאה. הרי אנחנו כל־כך תלויים אחד בשני ומשפיעים אחד על השני בכל רגע".

עמיה: "המושג חמלה, שהוא בן הזוג של המיינדפולנס, הוא רכש נפלא לאנשים. כשמתחילים לאמץ גישה אל העצמי ואל האחר, זה כמו להוריד עננים מתוך תמונה מעורפלת. זו התקרקעות – כאן אני וזו המציאות שלי. אם יוצאים אחר כך לעבודה, למכולת או לטפל בילדים, ההשפעה מתמשכת. זה מחלחל".

המיינדפולנס הוא תופעה עולמית. האם במהלך המלחמה הרגשתם הפניית עורף מצד קולגות בעולם, כמו שקרה בעולמות האקדמיה והתרבות?

מתי: "אני חושבת שזה קשור בחברויות אמת לעומת משהו מרוחק שניזון מהתקשורת. יש מורים גדולים שנהגו לבוא והרבה מהם הפסיקו, ויש אנשים שממשיכים לשמור על קשר ובאים, כמו מייקל שוומברגר, מורה למדיטציה ולדהרמה מאנגליה, שישתתף באירוע הקרוב. הסיפור של הפניית העורף ניכר לצערנו בכל מקום. מצד שני, קהילות יהודיות פנו אלינו כדי לקבל תמיכה מול האנטישמיות שהם חוו. זו הייתה חוויה מוזרה, כי בשיחות שקיימנו מרחוק היינו צריכים להקדים ולומר שאם תהיה אזעקה נצטרך להפסיק את השיחה. היה בזה משהו מקסים והדדי שחיזק את הקשר מאוד.

"אני חושבת שמי שלא ישב פה בתקופה הזו, לא יכול להבין מה עברנו. אנשים שהרגשתי שאני מאמינה להם ויכולה להיתמך על ידיהם, אלה אנשים שעברו דבר או שניים, אנשים שהתמודדו עם מציאות של מלחמה ומבינים את המורכבות. לא כל אדם שיושב במקום מוגן בעולם יכול להבין. יש ערך אינהרנטי בכך שקהילה מוצאת את המשאבים של עצמה, כי אין הרבה מקומות שעברו מה שאנחנו עברנו".

עם מה הייתן רוצות שאנשים יצאו מהחודש הזה?

עמיה: "הייתי רוצה שהם יגידו לעצמם הנה, יש מצב מנטלי שאפשר לאמץ. מתוך כל הפגישות היומיות הללו, אי אפשר לצאת בלי כלום. יש לנו רפרטואר של התנהגויות ותגובות שרובן אוטומטיות, וכאן לומדים סוג אחר של תגובה. ברגע שפגשת משהו את מרחיבה את העולם שלך, ותוכלי לזמן את התחושה הזאת כשתרצי".

מוזמנים להכנס לקישור ולהצטרף לחודש המיינדפולנס הישראלי, לתרגול ולימוד יומיומי במהלך פברואר:

https://www.xn----2hceictadzpydn2b0c6au.xn--4dbrk0ce