עמוד האינסטגרם של מעיין אורון, בת 24, ג'ינג'ית עם חיוך ענק מעוטר בנמשים, מלא בצילומי סלפי וסרטונים עם אנשים מבוגרים. כן, ממש מבוגרים. מראה חריג, אבל כשאני פוגשת אותה על כוס תה ועוגה בביתה שבהרצליה הדברים מתבהרים. השיחה שלנו גולשת מהר מאוד לאווירה חברית, וכמו באינסטגרם, גם במציאות החיוך שלה מדבק. ולא רק החיוך, גם העשייה שלה מושכת אנשים רבים. לא בכל יום פוגשים מישהי שלפני הכול אוהבת בכל נפשה את העם ואת הארץ, ולא במובן הקלישאתי, היא באמת מאמינה בעם ישראל ובטוב שלו, ומטרת חייה היא אחדות ואהבת אחים. האנשים המבוגרים בעמוד האינסטגרם שלה הם בעלי עסקים שלא נכנסים אליהם, והיא מקדמת בו ירידים חברתיים ביוזמתה.
"יום אחד פשוט ראיתי חנות נעליים ישנה, ובפנים ישב לבד אדם מבוגר. נכנסתי וביקשתי ממנו לצלם איתו סרטון". את הסרטון הזה היא העלתה לחשבון האינסטגרם שלה, וקראה לאנשים לבוא לקנות אצל אותו אדם. הסרטון זכה לחצי מיליון צפיות בטיקטוק ו־200 אלף צפיות באינסטגרם. וכך, כמעט במקרה, אורון הקימה את "מפיצים אור", מיזם חברתי מהחשובים והמרגשים שקמו פה בשנים האחרונות. אחרי הסרטון הספונטני הראשון היא המשיכה עם עוד ועוד סרטונים כאלה, של בעלי עסקים קטנים בכל הארץ, מקריית־שמונה ועד אשקלון. עם רשימה של כ־400 עסקים, שהכניסה למפת גוגל ייעודית עבור המיזם, היא מוכיחה לכולם שהרשתות החברתיות יכולות להיות הרבה יותר מרק טרנדים - הן יכולות להפיץ אור.
מעיין אורון | צילום: אבישג שאר–ישוב
בגיל 14 אורון הייתה חברה במנהיגות צעירים בעיריית פתח־תקווה והשתתפה בפרויקטים שונים. "אבל התשוקה שלי היא אהבת חינם, אהבת אחים", היא אומרת. בשירות הצבאי היא הייתה מדריכת הגנה אווירית, ובהמשך עברה לתפקיד נוסף בחיל האוויר. היא גרה בהרצליה וסטודנטית למדעי המדינה.
"כשהשתחררתי מהצבא טסתי לטיול גדול, וכשחזרתי אמרתי לעצמי – אוקיי, מה אני יכולה לעשות שיהיה פה יותר טוב? ואז פרצה המלחמה וזאת הייתה תקופה קשה עבור כולם. אומנם הייתה פה אחדות, אבל אחרי תקופה משהו בזה נשחק, וההרגשה הייתה שצריך לפעול כדי להחזיר את האחדות הזאת. החלטתי לנסות כל מיני דברים, אחד הדברים היה פודקאסט שראיינתי בו אנשים ממגוון ארגונים שמפיצים אור במדינה, ראיתי שיש הרבה כאלה אבל לא מספיק מדברים על זה".
בהסכת שלה "פותחים שולחן" התארחו מרואיינים מארגונים דוגמת זק"א, "מתכון עם זיכרון", עמותות שמלוות פצועי צה"ל. "זה היה חמוד", היא מודה בחיוך, "אבל זה לא הגיע לחשיפה מספיק גבוהה כמו שרציתי".
אז מאיפה הגיע החיבור לעסקים הקטנים?
"זה תמיד היה מתחת לאף שלי, זה משהו שכואב לי מגיל מאוד־מאוד צעיר. הייתי הולכת עם סבתא שלי לקניות, ולמרות שהיו באזור קניונים גדולים, היא הייתה לוקחת אותי דווקא למרכז מסחרי קטן בחולון, היא הייתה אומרת לי: 'הקניון הזה לא מצליח, אנחנו נלך אליו ושם נקנה דברים'".
כשאורון מספרת על סבא וסבתא שלה ניכר שהיא מתרגשת. "הם היו הכול בשבילי, הם היו שורדי שואה שבנו את הארץ ורק חלמו על היום שבו יגיעו לארץ. סבא שלי נפטר בגיל 88 כשהוא חזק ויציב. הוא נולד באוליקה שבפולין ובמהלך המלחמה סופחה לברית המועצות. סבא שלי הוא מהיהודים הבודדים שהצליחו לברוח מהגטו שבעיירה, ויחד עם סבתא חלמו להגיע לארץ, וחלמו על אחדות בעם. כשהגיעו לארץ לא היה להם כסף בכלל, אז סבא שלי היה אומר לה שהוא הולך לעבוד כדי שהיא לא תדאג, כשבפועל הוא סתם ישב מתחת לבית כמה שעות כדי לא להדאיג אותה והיה חוזר הביתה כאילו הכול טוב", היא מספרת. "אסור לנו לשכוח שאנשים סבלו, בשואה וגם ממש פה לא מזמן. ועשו מאמץ כדי שיהיו פה חיים. אני מרגישה שהשליחות שלי היום היא להגשים לסבא וסבתא שלי את החלום הזה. אלו הן אבני הדרך בחיים שלי. אני חושבת שלכולנו יש אחריות מטורפת להמשיך ולחזק את הביחד שלנו".
אחרי סרטון חנות הנעליים הראשון שהעלתה, אורון זיהתה את הפוטנציאל. "שלחו לי הודעות: 'בא לנו לעזור לו', 'תבואי לחנות פה, תבואי לחנות שם', 'תבואי לחנות של דוד שלי', 'תבואי לחנות שמתחת לבית שלי', 'ראיתי מישהו שיושב לבד ברחוב' ועוד המון תגובות. הבנתי שעליתי על משהו".
מיקומים של חנויות בכל רחבי הארץ נשלחו אליה. "אנחנו לא יכולים להעלים עין מהמבוגרים הבודדים שמחכים שידברו איתם. אני אומנם לא יכולה להגיע לכל הארץ, אבל אני כן יכולה להעלות את המודעות. לפזר כמה שיותר את המסר ושיהיה לאנשים בראש שכשהם יוצאים לרחוב, שיפנו מבט ימינה ושמאלה, שיבחרו לקנות מבן־אדם שלא היו חושבים לקנות ממנו, או אפילו רק לנהל איתו שיחה קצרה ולשאול מה שלומו".
מהר מאוד אורון הבינה שצריך לרכז את כל המידע שהגיע אליה על העסקים, והיא פתחה מפה בגוגל מפות, שבה יש כיום 400 עסקים שביקרה בהם או שהעוקבים שלחו לה. כך שבלחיצת כפתור אפשר לראות את בתי העסק שנמצאים באזור.
יש עסק שתפס אותך במיוחד?
"יש חנות אחת שנכנסה לי ללב באופן מיוחד. חנות הצעצועים של גדעון בן ה־92 בראש־העין. הגעתי אליו, הצטלמנו כמובן והסרטון איתו שפרסמתי התפוצץ ברמה מטורפת, היו לו חצי מיליון צפיות בערך". גדעון שיתף את אורון שבעקבות הפרסום, הביקוש בחנות גדל עד כדי כך שהבן שלו נאלץ להגיע כדי לעזור לו. לקראת חנוכה, אחד העוקבים שנחשף לסרטון ארגן הדלקת נרות בחנות הצעצועים של גדעון. "כשהגעתי להדלקת נרות ראיתי גדעון אחר, הוא היה שמח, הגב שלו היה זקוף והוא התרגש ושר. כששאלתי אותו איך הולך בתקופה האחרונה הוא אמר שהקופה לא מפסיקה לתקתק. שזה לא עניין של מה בכך, כי האוכל שיש לו במקרר והמימון לתשלומים השונים שלו תלויים בחנות הקטנה הזאת בלבד". מעיין מספרת שהמיזם שלה "מפיצים אור" פועל למען שתי מטרות: הראשונה היא כמובן הסיוע הכלכלי לבעלי העסקים המבוגרים, שלחלקם אין עוד הכנסות או קרן פנסיה; והשנייה היא הפגת הבדידות, ליצור שיחה אנושית עם המבוגרים שיושבים שעות רבות לבד בחנות.
צילום: באדיבות המרואיינת
במקביל לכל הפעילות של אורון בעמוד שלה ברשתות החברתיות, היא ניהלה את חשבון האינסטגרם של גיא גלבוע־דלאל בזמן שהיה בשבי.
איך הגעת לזה?
"עוד מתחילת המלחמה פעלתי המון למען החטופים, כדי שלא ירדו לרגע מהתודעה שלנו, גם ברשתות החברתיות. ככה הכרתי את גאיה, אחותו של גיא. נפגשנו באחד האירועים ופשוט עם הזמן המשפחה שלו נהייתה המשפחה שלי. ליוויתי אותם לאורך כל הדרך ועשינו ביחד את העמוד שלו ברשתות".
במשך כל תקופת השבי של גלבוע־דלאל, אורון ניהלה והפיקה את תחום הסושיאל והאירועים עבור המשפחה. "היינו צריכים לחשוב כל הזמן מחוץ לקופסה, זה לא תמיד היה פשוט. כשהגענו ליום ההולדת השני שלו בשבי היה משבר מאוד גדול, היה לנו קשה להאמין שעוד שנה עברה והוא שם. אז עשינו מיצג גדול, וערכנו מסיבת יומולדת ממש גדולה, שקיבלה הד מטורף. הזמנו את כולם לכיכר החטופים, הבאנו עוגה והיו בלונים. וזה היה עוד משהו שעשינו כדי להשאיר אותו ואת כל החטופים בתודעה, והנוכחות הגבוהה של האנשים שהגיעו נתנה לנו כוח להמשיך, ולהאמין שהוא יחזור".
מיזם נוסף של אורון הוא יריד העסקים. הרעיון ליריד העסקים נולד מתוך הרצון לשלב בין בעלי עסקים מבוגרים ומילואימניקים. היריד הראשון התקיים לפני כשלושה חדשים בעגלת קפה של מילואימניק. "זה היה אירוע קטן יחסית אבל מוצלח מאוד. השתתפו בו שבעה עסקים והגיעו למעלה מאלף מבקרים. היה בו עסק אחד מהמיזם של המבוגרים, והשישה האחרים היו של מילואימניקים.
היו לך חששות להפיק יריד?
"ממש פחדתי שאנשים שלא יבואו, ובסוף הגיעו מלא אנשים. עגלת הקפה התפוצצה, הם היו צריכים ללכת לקנות עוד אוכל כי הוא פשוט נגמר מרוב כמות האנשים שהגיעו".
ההצלחה של היריד נתנה לה את הביטחון לקיים יריד עסקים נוסף, שיתקיים ביום שישי הבא (30.1), במתחם SWITCH UP, רחוב יבנה 40 תל־אביב. הפעם ייקחו חלק עשרים עסקים, של מבוגרים ושל מילואימניקים, ובנוסף יגיעו מתנדבים מעמותת "כיוונים" – לשילוב נוער עם מוגבלויות בחברה, שיעזרו למבוגרים להקים את הדוכנים ולסדר את הסחורה ביריד. איך זה להיות עצמאית בגיל 24?
"בהתחלה זה לא היה פשוט, התחלתי בגיל 22, עזבתי את הבית של ההורים. לא היה לי כלום בידיים לא כסף ולא שום עבודה, והייתי ממש בחרדה, אבל כל זה לא היה קורה אם לא הייתי מתחילה מאפס. כרגע כסף זה לא מניע מבחינתי, זה נשמע מצחיק כי אני צריכה לפרנס את עצמי ואת הבית".
יש אנשים שחושבים שאת פרייארית?
"לא מעט, אבל המניע שלי זה להגשים חלומות".