חוף הים בחיפה נפרשׂ לפנינו במלוא תפארתו. רצועת חול זהובה, גלים מתנפצים ושמש רכה של צהריים שוטפת אותנו באור רך. אם יש סמל אחד לחופש, זה הים. ובכל זאת, כשאני מציעה למקסים הרקין לחלוץ את נעליו, אולי אפילו לקפל קצת את הג'ינס, הוא מניד בראשו לשלילה. "לא, לא צריך", הוא אומר, ואני לא לוחצת. רק מאוחר יותר יוסבר לי שכפות רגליו שצעדו יחפות במנהרות עזה עדיין לא החלימו. גם כאן, מול החופש הגדול הזה, עדיין יש גבולות.
מדי פעם עוברים על פנינו אנשים. חלקם נועצים בו מבט ארוך, ספק מזהים ספק לא, מנסים להבין מאיפה הם מכירים את הגבר הזה. הרקין, אולי האדם האחרון בישראל שרצה להיות מפורסם, מקבל בענווה את מצבו החדש. "אני חושב שזו לא הסיבה הכי טובה להיות מפורסם", הוא מציין בחיוך, "אבל בסופו של דבר יצא מזה טוב. אנשים מחבקים אותי באהבה, מרעיפים עליי מילים טובות. זה מרפא, זה נותן כוח".
למה אתה צריך להתרגל מאז שחזרת?
"ברמה הכי פשוטה. לגוף שלי. הגעתי לעזה במשקל 90 קילו וחזרתי משם במשקל 53, בקושי עומד על הרגליים", הוא מתאר ושולף את מכשיר הסלולרי שבו מוצגת תמונה שלא פורסמה, שצולמה קצת אחרי שחזר מן השבי - עור ועצמות. "את זה אנשים לא ראו. הייתי צריך ללמוד מחדש ללכת. אנשים שמו לב שכשאני הולך הידיים שלי אוטומטית הולכות אחורה והצוואר כפוף, תנוחה של שבוי, לקח לי הרבה זמן להיפטר ממנה. אני די גבוה, ובמנהרה הייתי צריך להתכופף כל הזמן. לא יכולתי לעמוד זקוף. ספגתי שם את כל הבליטות שיש, אתה פשוט נתקע בבטון. כשחזרתי היה לי קשה לעשות אפילו דברים פשוטים. לרדת קומה, לעלות קומה, להרים דברים כמו פעם, השינה. הלילה הלכתי לישון בחמש בבוקר".
מצדיע ללוחמים. עזה | צילום: אורן כהן, פלאש 90
אתה מתעורר לפעמים וחושב שאתה עוד שם?
"בטח. יש חלומות. זה לא קורה כל יום, אבל זה קורה. לילה אחד פתחתי את העיניים וראיתי את עצמי בתוך מנהרה. ולרגע הייתה לי תחושה שמה שאני רואה בחלום זו המציאות, ושהחזרה לארץ היה החלום. לקח לי זמן להבין שאני באמת בבית".
הרקין (37) עלה לישראל מאוקראינה כילד עם אמו טלה. אחיו פיט נולד בישראל ב־2012, אחרי שההורים התגרשו. הוא היה עמוד התווך של המשפחה ועבד בשתי עבודות, כסוכן בחברת גלידות ובזמן הפנוי בסבלות, העיקר שלא יחסר דבר למשפחה. יש לו גם בת קטנה, מוניקה, שגרה ברוסיה עם אימה. הוא שירת בסדיר במרכז ההובלה של צה"ל, והמשיך גם למילואים. בקיץ 2023 סיים קורס קצינים והיה אמור להתייצב לראשונה כמפקד מחלקה בגדוד ההובלה 6917 בדרגת סרן. החיים שלפני המלחמה זרמו בתבניותיהם הרגילות - עבודה בשתי משמרות, קפיצה למרוצי מכוניות עם חברים ולפעמים, ביום שישי פנוי, מסיבה שמזמנת בריחה קצרה מהשגרה.
"אני לא טיפוס של מסיבות", מבהיר הרקין, "אבל אני כן אוהב את המוזיקה. את יכולה לראות אותי שומע טכנו וטראנס ואז מוצרט וויוולדי".
אל הנובה יצא עם זוג חברים - מתיאס בורשטיין ואשתו עינב, כאשר לפתע החלו האזעקות וטילים שרקו מעל ראשם.
צילום: אריק סולטן
"ישר הבנתי שמתחילה מלחמה. התחלנו בקיפולים ויצאנו. הם היו ברכב ואני נסעתי אחריהם. באותו רגע קיבלתי מהם הודעה 'תסתובב מיד, יש שם מחבלים'. ואז הם חטפו כדור לרכב. הוא עבר בדלת הקדמית, ביניהם לבין הפאנל, ותוך כדי שאני מדבר איתם אני רואה אותם מסתובבים וחוזרים. כשחזרנו הכול היה פקוק, מכוניות זרוקות בכל מקום. החלטתי לנסוע דרך נתיב מילוט שפתח אלקנה בוחבוט, הספקתי להתקדם איזה מאה מטר משם ושוב קיבלתי מהם טלפון. ואני יודע שהוא (בורשטיין, רמ"ב) עם PTSD עוד מהצבא, והוא אומר לי 'אני לא יודע מה קורה, לא מבין כלום, בוא תעזור לנו'. ואשתו צועקת 'מקס, תעזור לנו'. חזרתי לשם ומצאתי אותם. חיבקתי אותו, הוא נרגע וחזר לתפקד קצת. באותו רגע התחיל ירי מאסיבי כלפינו. ברחנו בין הרכבים ונכנסו לאיזושהי תעלה מצד שמאל. הגיע גם ירי מהצד השני, ועוד ירי מכיוון נוסף. היינו שם בסך הכול עשרה איש ואיזה שוטר שהצטרף. באו מחבלים, מתיאס הרג אחד מהם וחטף כדור בגב. גם את עינב הם הרגו ואת כל האנשים שהיו שם - חוץ ממני ומיוסף חיים אוחנה. גם אותי ניסו להרוג, הכדור שרק לי באוזן, אבל לא־לוהים היה תכנון אחר".
את הרגע שבו נפל בשבי הוא לא ישכח. "זה גיהינום. אתה רואה את המחבלים, איך הם נהנים ממה שהם עושים. הם פעלו לאט־לאט. לא מיהרו לאף מקום. הוציאו אותי מהתעלה, החטיפו לי מכות בכל הגוף, עם הנשקים, עם הקת, היה להם צלם אישי עם מצלמת קאנון שחייך כל הזמן כאילו הוא מצלם חתונה. זרקו אותי ואת יוסף חיים לטנדר ומשם לעזה. אני זוכר שעברנו את השער לעזה, ואני עם כיסוי על העיניים אבל רואה קצת מבעדו. ראיתי את שריקות השמחה והכפיים. וכל רגע שאני מפחד שהולכים לעשות לי לינץ'. ירו עלינו בדרך, אבל די מהר הכניסו אותנו לתוך בית".
קצת לפני שחטפו אותו, הצליח הרקין לבצע פעולה שבדיעבד הצילה את חייו. "היה רגע שבו הבנתי שיש סיכוי שאפול בשבי, אז עוד חשבתי שיש יותר סיכוי שאמות, אבל עדיין, רציתי שאם אפול בשבי שידעו שאני שם, שיבינו מה קרה. פיזרתי בשטח את כל התעודות שלי כדי שיהיו ממצאים. הייתה לי גם תעודה של קצין, ידעתי שאם איכנס לעזה עם התעודה הזאת אני לא אשרוד יומיים, זרקתי אותה. גם את הטלפון זרקתי בדקה ה־90 לפני שהם לקחו אותי".
כשאימא שלו גילתה את העניין, היא הבינה מהר מאוד שמדובר במידע רגיש שכדאי להסתיר ולמעשה ירדה למחתרת ושמרה על פרופיל נמוך במשך כל השנתיים שבהן היה שבוי.
"אימא שלי היא מאמא רוסיה", אומר הרקין, "היא לקחה על עצמה את כל האבנים, והיו לא מעט. התקשורת כעסה עליה שהיא לא מדברת, שהיא לא יוצאת לכיכר החטופים, חשבו שהיא אימא לא מעורבת, והיא ספגה את כל זה במשך שנתיים. רק אחרי שיצאתי היה אפשר להסביר על מה ולמה. להגיד לך שיש לה כעס כלפי האנשים האלו? ממש לא. ידעתי שיגיע יום ואנשים יקבלו את ההסבר הזה בשמחה ולא בדמעות".
הורידו פרופיל. עם ההורים ביום השחרור | צילום: דובר צה"ל
הרקין הגיע לדירת המסתור שלו, שם הוא שהה עם שגב כלפון ויוסף חיים אוחנה. "היינו שם עם חמאס, לא עם בני משפחה. היו איתנו הזרוע הצבאית שלהם, גדודי עז א־דין אל־קסאם. הם עשו לנו שם 'ברוכים הבאים' מה שנקרא. עינויים. הרעבות. היינו בשיא המלחמה, בנקודה שבה פעלו החיילים במרכז עזה. כל המלחמה הייתה על הראש שלנו, זה היה מאוד מפחיד".
אתה זוכר יום אחד מסוים?
"את יום השחרור של נועה ארגמני. היא הייתה ממש לידנו ונפתחו שערי הגיהינום. היו שם תותחים וירי ואפאצ'י. אמרנו אחד לשני 'היה נעים להכיר' כי היינו בטוחים שזהו. שזה הסוף. באיזשהו מקום אתה משלים עם זה שאתה יכול למות".
כעסת על הצבא?
"בטח שכעסתי על הצבא. בוודאי. אבל הכעס היה על איך זה קרה, כי פתאום אתה רואה מאות מחבלים מול העיניים ואף אחד לא ממהר לאף מקום. חיוכים, כמו קייטנה. ואתה לא מאמין שזה קורה. הכעס הוא על הבכירים והמפקדים שלקחו החלטות לא נכונות. על החיילים אין לי שום כעס. אני רק מצדיע להם. הם באו לעזה להחזיר אותנו הביתה. אנשים נתנו את החיים שלהם בשביל להחזיר אותנו. החבר הכי טוב שלי חיפש אותי שמונה חודשים בכל עזה. צייר את השם שלי על הקירות. חבר אחר צעק את השם שלי בין ההריסות".
צילום: אריק סולטן
איך הרגשת כשחזרת והבנת כמה אנשים הקריבו את חייהם?
"זה כואב מאוד. בשבילי זה לא רק אנשים. זה ילדים, זה נכדים, זה הורים שהקריבו את החיים שלהם בשביל שאהיה בבית. יש כאלה שנשארו פצועים והקריבו את הבריאות שלהם, זה באמת כואב. פיזית. את יכולה להרים טלפון ולשאול את אימא שלי, היא בוכה".
מה זה אומר הרעבה?
"זה אומר שאתה יכול לאכול ויכול לא לאכול, הכול לפי החליל שלהם. וכשאני אומר אוכל אנחנו לא מתכוונים לארוחה. זה יכול להיות רבע עגבנייה, או תמר, או חצי פיתה רקובה, לפעמים עם זעתר, ולפעמים צלוחית מרק קטנה לשלושה אנשים או אורז. זה מגיע עד לרמה שאתה סופר את האוכל, מחלק את הפירורים".
ועל מה מדברים כל הזמן הזה?
"דיברנו הרבה על אוכל, על החיים, על העבר. כשהיינו מצליחים לקבל איזו פיסת מידע היא הייתה מעסיקה אותנו שעות. למשל כשחיסלו את איסמעיל הנייה. מאוד פחדנו על החיים שלנו. בכל פעם שקורה משהו כזה אתה חושש שיוציאו עליך את הזעם. בסוף, חשוב להבין, זו כת. אנשים שם מוכנים להקריב את עצמם למטרה. יצא לי לדבר איתם. אני אומר לאחד מהם – 'מתו לכם עכשיו 60 אלף איש', והוא אומר 'אז מה, ימותו עוד 60 אלף, אבל נגיע למטרה שלנו'. האחים שלהם, המשפחות שלהם, לא מעניינים אותם. אז שאנחנו נעניין אותם? היינו כמו חיות בשבילם. עכברים. לא היה צריך איזה תירוץ בשביל להתעלל בנו. וכמובן שהחדשות השפיעו. לא משנה כמה אתה חושב שאתה בתחתית, פתאום מישהו דופק לך מלמטה ואתה מבין שיש עוד קומה".
אתה זוכר רגע אחד קשה במיוחד?
"שנתיים".
כלומר?
"שנתיים. לא היה רגע שהיה קל. פשוט לא היה. היו לנו 738 יום 7 באוקטובר. הייתי הולך לישון ומבקש מבורא עולם שייתן לי זכות לקום בבוקר ולהתעורר. וכשהייתי מתעורר, הייתי מתפלל שייתן לי זכות לישון".
ויש שלב שבו אתה אומר לעצמך שכבר עדיף למות?
"לא".
באף שלב?
"אגיד לך למה לא. כי החיים שקיבלנו מבורא עולם הם מתנה. הבעיה היא שאנחנו קצת שוכחים מזה ומקבלים את זה כמובן מאליו. אפילו בנקודות כאלה אפשר למצוא אור. המשפחה, האנשים שנלחמים, הבת שלי. ולפעמים זה מאוד כואב כי אתה לא יודע לאן אתה חוזר ואם היא תזהה אותי בכלל. היא הייתה בת שלוש וחצי כשנחטפתי. וכל פיסת מידע שהמחבלים נותנים לך היא תמיד בהשקפה שלהם. את ההפגנות הם תיארו כמו 'נו, קצת יוצאים במוצאי שבת לחצי שעה'. אחר כך אתה שומע שהיו 200 אלף איש וששרפו את המדינה. הם היו מאוד נהנים מזה שאתה סובל. הם לא היו צריכים תירוץ כדי להתעלל בנו פיזית. אבל כן, הם הרביצו לנו ואמרו שזה בגלל בן־גביר, בגלל נתניהו, בגלל שעשו ככה, וכמובן צילמו את כל זה".
איך מחזיקים מעמד בשפיות אחרי דברים כאלה?
"בזכות האמונה. בזכות המשפחה שאליה אתה רוצה לחזור. היינו נתמכים אחד בשני. באיזשהו שלב כבר לא כאב לי על עצמי כמו שכאב לי על המשפחה שלי. על זה שאומרים להם שאנחנו יוצאים, כמו שהיה בעסקה בחודש יולי, ופתאום זה לא קורה, ובאותו רגע כל אחד חושב על המשפחה שלו ואיך הם מתמודדים".
למדת גם איך להשיג מהם דברים, היו שיטות לרכך אותם?
"יצא לנו לדבר איתם. אבל מה כבר יכולנו להשיג? חוט ומחט, כן. זה הצלחנו להשיג איכשהו".
ומה עשיתם עם זה?
"מה לא עשינו? תפרנו שם כיסויים, דברים כאלה לא היית יכולה להשיג מהם יותר מדי".
ואז הם הגיעו למנהרות. הרקין, כלפון ואוחנה חברו שם לבר קופרשטיין, אוהד בן־עמי ואלקנה בוחבוט. "שם הכול השתנה. אתה לא שומע כל כך הרבה טנקים, אתה לא שומע ירי של מכונות, ויש לזה פלוס ומינוס. מצד אחד אתה 20 מטר מתחת לאדמה ומצד שני זה קבר אחים. אם יש פגיעה, יש התמוטטות ואף אחד לא יוציא אותך. ואם מישהו ירצה לחלץ אותך, אתה גם תמות. ואם תהיה הפצצה מאוד קרובה, סיכוי טוב שתהיה קריסה".
לא ידעתי אם היא תזהה אותי. הרקין ובתו | צילום: מהאלבום הפרטי
הם חשדו שאתה קצין?
"הם כל הזמן ניסו לעשות בדיקות. תחקרו אותי וחזרו על אותן שאלות כדי לבדוק אותי. שמרתי טוב על סיפור הסבתא שלי. החלטתי לא לשקר להם שלא הייתי בצבא, אבל גם לא לספר את האמת. ניסו להוציא ממני מידע על בסיסים, אמרתי להם שאני לא יודע כלום. סיפרתי להם שהייתי נהג משא כבד, מוביל של אוכל ומים, ולפעמים תרופות. הם לא ממש קנו את זה, אבל לא הייתה להם ברירה, כי במשך שנתיים חזרתי על אותו סיפור".
איך היה להיות מתחת לאדמה עם חוסר אוויר?
"אין אוויר. חיינו בתוך מעבר של סחורה, 80 ס"מ רוחב, תקרה בגובה של מקסימום 1.90, לפעמים גם פחות כי זה שקע. ישנו על מזרונים, לא הולנדיה כמובן. היו לנו פטריות, מחלות זיהומיות. בסופו של דבר חיינו בכוך, ניזונים משאריות האוויר של המחבלים, אחרי השירותים שלהם והכול".
איך תמכתם אחד בשני?
"בכול. כשאתה רואה מישהו נכנס למחשבות קשות אתה נחלץ לעזרתו. היה לנו כוך קטן כזה שהיינו הולכים אליו לדבר. או לחשוב. אין לך אף אחד. אין אתמול, אין מחר, אין כלום. אין לך עתיד, כל שנייה מנסים להרוג אותך".
אחרי 738 ימים של חושך, רעב, מכות והשפלה, קשה היה להאמין שזה באמת קורה. "ידענו על ההסכמות כבר בשלב מוקדם, אבל הבנו שהשחרור קורה רק כשהעבירו אותנו למטרו מעבר. החמאסניקים יעשו הכול כדי שאתה תהיה הכי מתוסכל בעולם, כל הזמן אומרים לך ששום דבר לא סגור, שבמקרה הכי טוב ניטוש אתכם בתוך המטרו. האמנתי שזה קורה רק כשסגרתי אחרי את הדלת של הוואן של הצלב האדום".
צילום: אריק סולטן
אמרת להם משהו לפני שהלכת?
"לא. לא היה יותר מדי מה להגיד. צילמו אותנו, עשו לנו ריאיון, כולם יודעים שעשו לנו כל מיני הצגות שם. מה שרציתי להגיד להם לא יכולתי".
אתה יודע מה קרה איתם מאז?
"אחד מת, אני מקווה שגם כל המשפחה שלו. והשאר עדיין חיים. חיינו במנהרה מתחת לבית של 'הטרול', שהיה אחד המפקדים. הדבר הראשון שראיתי זה איך החיילים שלנו מצדיעים לנו. הרגשתי שאני זה שצריך להצדיע להם. אתה רואה את האנשים שלנו מחייכים ומבין שבאמת היית במחשבות שלהם. אתה קולט שזה לא סתם, למרות התוצאה".
מה הדבר הראשון שאימא אומרת לך?
״את מעדיפה לא לדעת״, הוא צוחק, "במשך שנתיים אח שלי לא הזיל דמעה אחת. כשהם ראו אותי כל הברזים נפתחו והייתה שם שלולית גדולה. זה קסם. זה חלום שהתגשם. גם לפגוש את הבת שלי אחר כך בבית. היא קראה לי 'אבוש, אבוש' וכל הפחד שהיה לי לפני כן, שהיא לא תזהה אותי, נעלם. היינו יחד חודש וחצי ואז היא חזרה לרוסיה. אנחנו בקשר כל הזמן".
הרבה אנשים שואלים את עצמם איך אתם עכשיו, ואם אתם מרגישים שאתם מקבלים את כל מה שאתם צריכים.
"אם לומר את האמת, כואב לי הלב שחטופים צריכים לעשות גיוס המונים. שמי שתומך בנו זה העם, ולא הממשלה שלנו שסוגרת עיניים וקוראת לכל עזרה 'פופוליזם'. זה כואב מאוד שאנשים תומכים, אזרחים תומכים, אבל אנחנו לא מקבלים תמיכה מלאה כמו שמגיע לנו מהממשלה".
גם היום, חודשיים וחצי אחרי שחזר, הרקין לא מדמיין עדיין חזרה לשגרה של עבודה או תפקוד רגיל. "בינתיים זה רחוק משם. זה נראה שקצת עלינו במשקל ושאנחנו מחייכים, אבל מה שעובר בפנים אף אחד לא יודע. זה קשה. קשה נפשית, קשה פיזית. והרסיסים האלה שנשארו, אנחנו רוצים לאסוף אותם. המצב במשפחה לא טוב, מכל הבחינות. גם בריאותית, גם נפשית. גם אימא שלי, גם אבא שלי. אח שלי חטף PTSD מאוד קשה. ואני לא מדבר על מחלת הלב שאבא שלי קיבל. אם אראה לך את אימא שלי לפני השבי והיום את לא תזהי אותה. עוזרים, נכון. להגיד שלא עוזרים זה שקר".
מה חטוף מקבל היום?
"צריך להבין שכל החטופים שחזרו מקבלים את אותן ההטבות. לא משנה אם היית יום אחד או 700 יום. אני כרגע לא במצב פיזי שאני יכול לחזור לעבוד. חטופים מקבלים קצבה של 9,000 שקל, ועוד 9,000 רק בשנה הראשונה לטיפולים. אחרי שנה זה נגמר. איך בן אדם כמוני, שתומך באבא ואימא ואח וסבא ושולח כסף לבת שלו יכול להתקיים מ־9,000 שקל ולשלם שכר דירה למשפחה? עוד לא שתיתי כוס מים והכסף נגמר".
אתה רואה את עצמך חוזר לשגרה מתישהו?
"זה חלום, וזה הכי כואב להגיד שזה חלום. אתה חי כל החיים שלך ופתאום לוקחים אותך מהחיים לשנתיים, שוברים אותך, ועכשיו אתה חולם על זה שאולי תצליח להיות כמו שהיית. עוד לא מצאו תרופה למחוק שנתיים של שבי. זה איתנו לכל החיים. אם לא היה גיוס המונים הייתי נזרק לעוני. היה לי עולם שלם שפרנסתי לפני כן. גם לפני השבי לא היה קל. עבדתי בשתי עבודות, הייתי סוכן של מכירות בחברת גלידות ובזמן הפנוי עבדתי בסבלות. למדתי באקדמיה הצבאית בקייב וסיימתי אותה בממוצע 10. פעמיים התחלתי לימודים בארץ ונטשתי אותם כי לא עמדתי בעול הכלכלי. הייתי צריך לפרנס את המשפחה. עבדתי 16 שעות ביממה. אני היום בן 37 וחצי - איך אני אמור להגיע לזוגיות, להקים תא משפחתי? אני יכול עכשיו ללכת לעבוד בסבלות? אז אחר כך באים ואומרים 'למה אנשים עושים גיוס המונים?' החלום שלי הוא לצאת וללמוד. נו, איך אני יכול?
"מפרסמים שביטוח לאומי נותן לנו 250,000 שקל לרכישת דירה. אבל בשביל לקבל את העזרה הזאת אני חייב הון עצמי של 15%, חייב לקחת משכנתא איכשהו, להראות לביטוח לאומי שיש לי איך לכסות את הדירה, ורק אז אני יכול לקבל את המענק הזה. מאיפה אני אביא את ההון הזה? גם אם אקבל את העזרה מביטוח לאומי, דירה היום עולה שני מיליון לפחות. אם אין לי גיוס המונים אין לי איך להסתדר כאן".
ועם כל זה, הוא מדגיש, "הדבר שהכי כואב לי, עד היום, הוא לחשוב על מי שלא חזר. על רן גואילי. אני רואה את אימא שלו ואני רואה את אימא שלי, ובשבילי זה אישי. גם בשביל אימא שלי. אני חושב שצריך לעשות הכול כדי שהוא יחזור הביתה. מגיע לו לחזור הביתה. מגיע לאימא שלו לקבל את הילד שלה בחזרה".