אהבה תחת אש: איך לחזור מהמילואים ולא לפרק את הבית

חודשיים בלבד אחרי נישואינו לבש בעלי הטרי מדים ויצא למילואים, עם מאות אלפי ישראלים מכל רחבי הארץ שהוזעקו במוצאי השבת ההיא. מאז ועד היום הוא שירת כבר כ־400 ימים בגזרת הצפון. שיחות מקוטעות, ימים בלי קליטה ומרחק כפוי היו גם מנת חלקנו במלחמה הזאת. הוא יצא מדי פעם לאפטרים קצרים, ואני למרות הגעגוע התכנסתי בעצמי - כי עוד רגע הוא יעזוב שוב. הניסיון ללמוד שגרה זוגית בין סבב לסבב נקטע גם הוא בצו נוסף. גיששנו באפלה במאמץ לייצר את היחד שלנו.

זוגות רבים בארץ, צעירים וצעירים־פחות, סבלו מהניתוק שכפתה המלחמה. סמדר מילר־לוי מספרת שבימים הראשונים אחרי טבח 7 באוקטובר, היא ישנה בממ"ד עם סכין מטבח צמודה לגוף, וחשבה רק איך תצליח להחזיק את ידית הדלת במקרה שמחבל ייכנס לבית. "היה פחד אמיתי שליווה נשים רבות, ומתוכו עלתה שאלה כואבת: איך במקום להישאר איתי בבית ולשמור עליי, אתה הולך למילואים?", אומרת מילר־לוי, מורה לזוגיות. "זו הנחה בסיסית, קיומית: בשעת סכנה הגבר פה להגן על הבית. המוסכמה הזאת נפגעה, וזה הציף המון סימני שאלה אצל נשים. הן שאלו, למי נתונה הנאמנות של בן הזוג ברגע הכאוטי הזה - לקולקטיב או אליי ולמשפחה? נשים רבות הרגישו תחושת נטישה כשהבעל הלך לשמור על העם והמדינה, על חשבון ביטחונן האישי".

וזה משפיע על הזוגיות בטווח הארוך?

"כשמחשבות כאלו לא מעובדות, לא מאווררות ולא מדוברות בזוגיות - כי כולם נתונים במלחמת הישרדות, ואין זמן, וממשיכים לרוץ הלאה - הן מצטברות ומייצרות תקיעוּת, כאב וכעס שמובילים לפיצוץ. זה תוסס ומתעצם בפנים, ומייצר קרע".

שי אורים, פסיכותרפיסט ומטפל זוגי, מספר שגם מצידם של הלוחמים עלו תחושות קשות סביב אותן שאלות. "הדילמות ייצרו אצלם פצע זהותי: למי אני נאמן יותר ברגע האמת? הקונפליקט בין היציאה למלחמה ובין הדאגה למי שהם השאירו מאחור היה מייסר. מצד אחד היה ברור להם שהם צריכים לצאת להילחם, מצד שני נכח הקושי שבידיעה שהם השאירו את המשפחה בלי הגנה. הרבה סבלו מהפציעה הזהותית הזו: אם אני נשאר בבית, אני מרגיש לא בסדר כי לא הצטרפתי לכוחות הלוחמים - אבל אם אני כן יוצא, וקורה משהו בבית, אני נושא באחריות משום ש'נטשתי' את המשפחה. זה מוביל את משרתי המילואים לשאלות כמו - איפה חשוב יותר שאהיה, מה נמצא בראש סדר העדיפויות שלי. לפעמים נוצרו ויכוחים בין בני הזוג סביב השאלות האלה".

כשחיילי המילואים חזרו הביתה לראשונה משהות ארוכה בחזית, התיעוד ברשתות הציג אידיליה. הסרטונים שהועלו, לרוב על רקע צלילי “גם בשעות החשוכות", הראו איך הוא נכנס הביתה במדים, היא רצה אליו, מחבקת אותו ובוכה מאושר. אבל מה קורה דקה אחרי שהמצלמה כבתה? גם היום, יותר משנתיים אחרי פרוץ המלחמה, זוגות רבים עדיין נאבקים עם אתגר השיקום של זוגיות שנשאה על גבה מאות ימי מילואים. איך לחזור לדבר פתוח אחרי חודשים של שיחות קצרות וקטועות? מהן הדרכים לחלק מחדש את נטל הבית וההורות? כיצד להבחין בין פוסט־טראומה לתקופת הסתגלות למציאות? והאם זה הזמן לקבל החלטות גדולות הנוגעות לקשר?

אורים ומילר־לוי התגייסו לענות על השאלות הללו, בספרם החדש "חזרת פתאום" (סלע מאיר). "בהוצאה זיהו את הצורך הקריטי בטיפול נכון בחוויות המילואים שנצברו פה בשנתיים האחרונות, ודחפו אותנו לתת מענה לאתגרים", מספרת מילר־לוי. "הם השכילו לקחת שני אנשים שונים, גבר ואישה, ממגזרים ומרקעים שונים, וזה עזר ליצור יצירה משותפת שנוגעת בחלקים רחבים בחברה".

אורים: "כתיבת הספר הייתה בעצמה חוויה זוגית. הצורך להבין מה נכון לי במה שסמדר כתבה, למה אני מתחבר ולמה פחות, היכולת להתגמש ולתקשר את התפיסה שלי – כל זה התאים לתוכן של הספר. וגם, תוך כדי הכתיבה גויסתי למילואים ולטיפול בבני שנפצע, ולא הייתי לגמרי זמין, וכך סמדר הרגישה קצת כמו נשות המילואימניקים".

סמדר מילר־לוי: "היה פחד אמיתי שליווה נשים רבות, והעלה שאלה כואבת: איך, במקום להישאר איתי בבית ולשמור עליי, אתה הולך למילואים? נשים הרגישו תחושת נטישה כשהבעל יצא לשמור על המדינה, על חשבון ביטחונן האישי"

שותפתו לכתיבה, אומר אורים, סבלה מהמצב הזה יותר ממנו – בדומה לרבות מנשות המילואימניקים. "המילואימניק חדור שליחות – בוודאי בתחילת המערכה הזאת, כשכולם היו מלאי מוטיבציה לעשות ולפעול ולהשיב מלחמה. הלוחם הפשוט מרגיש שהוא במקום הנכון. יש סיכון ואתגרים, אבל יש גם הבנה ברורה שאני עושה דבר הכרחי. למילואימניקים יש גם חוויה חברתית משותפת, הם חווים יחד דברים שזר לא יבין, וצומחת ביניהם חברות גדולה. בבית החוויה היא אחרת: עומס רב, געגוע ובדידות, ריחוק וחרדה".

מצד שני, מילר־לוי מכירה ברגשות האשם המייסרים את הגברים כשהם נעדרים מביתם בשעת סכנה ועומס מעשי ורגשי. "הרבה גברים סיפרו על הקושי שחוו כשחשבו על בת הזוג שלהם רצה לממ"ד עם תינוק על הידיים ועוד ילד ועוד ילד", היא אומרת. "מילואימניקים רבים אומרים שהגיבורה האמיתית היא האישה - גם מתוך הערכה אליה, אבל גם מתוך תחושת אשמה שמלווה אותם".

האחר הוא לא האויב

הפער הזה לא נשאר רק בתחושות, אלא מתרגם את עצמו לדינמיקה משפחתית חדשה ומורכבת. אורים בוחר להמשיל את משפחת המילואים לקבוצת כדורגל: "לכל שחקן יש תפקיד, אבל אם החלוץ יוצא מהמגרש והקבוצה צריכה להמשיך לשחק, בלי זמן התארגנות ובלי לדעת אם ומתי יחזור, מישהו ימלא את תפקידו. וכשהוא יחזור, יתקשו לקבל אותו בחזרה. המשפחה נאלצה להמשיך לתפקד גם בזמנים קשים של מלחמה, אולי פינוי מהבית, פגיעות טילים ועוד, וכל אחד תפס תפקיד מעט שונה כדי לחפות על החוסר, ולכן כשהמילואימניק שב הוא לא מוצא את המקום שהיה לו. בכל פעם שהוא הולך וחוזר והולך וחוזר, התפקיד שלו בבית משתנה.

"גם במערכת הזוגית זה מתבטא. עד עכשיו היה הגבר המשענת של אשתו, הכתף החמה, איש הסוד והעוגן. אבל בימי המלחמה האישה לא רצתה להכביד עליו ולשתף בקשיים, או שלא יכלה בכלל לדבר איתו כי הוא לא היה זמין, ולכן היא מצאה חברות או כתובות חדשות לשיתוף, והמקום שלו התערער".

מילר־לוי: "צריך לזכור שאנחנו לא עומדים משני צידי המתרס. הזוגיות יכולה להידרדר כשמפסיקים להיות צוות ומתחילים לפעול זה נגד זה. תבינו: שניכם לא בחרתם בסיטואציה הקשה הזאת, לא היה מה שיכין אתכם לקראתה, וכל אחד מכם פעל בצורה הטובה ביותר. בעין הסערה קל להתפתות לחשוב שהצד השני רק רוצה להרע לנו, ולמוח קל להכתיב לנו מחשבה שיש מולנו אויב, אבל חשוב לזכור שלמעשה יש בינינו חיבור ואהבה משותפת. העצה שלי היא לשאול את עצמכם איך אתם חוזרים להיות צוות שמתמודד יחד עם בעיה, ולא שניים שרואים זה בזה בעיה".

לצד שינוי מרקם התפקידים בבית, אתגר מרכזי נוסף הוא הקשר האינטימי של בני הזוג, ש"סובל באופן טבעי בזמן מלחמה". המתח הכללי והריחוק הממושך, אומר אורים, מצריכים ללמוד מחדש את הדרך להתקרב. אצל זוגות דתיים האתגר הזה מורכב כפליים בשל הלכות נידה. שמירת הרחקות היא אתגר גדול כשהגיחות הביתה אינן סדירות ואינן ידועות מראש. “הגעתי פעם לחאן־יונס למפגש עיבוד של לוחמים", מספר אורים. “אני לא רב ולא פוסק הלכה, אבל לחייל אחד היה חשוב להתייעץ איתי. הוא אמר לי: ‘אני אמור לצאת הביתה, אבל אני ואשתי אסורים, אז אני מתלבט אם כדאי לדחות את היציאה, להישאר עוד שבוע־שבועיים פה, כדי שלא יהיה קשה מדי'".

“אחד האתגרים הגדולים בתחילת הנישואין הוא ביסוס האינטימיות המשותפת, ואם התהליך מקוטע וצריכים זמן להתרגלות, זה ממש פוגע בצעדים הראשונים, מקשה על הזוג ומעמיס עוד אתגרים על שלב פגיע", אומרת מילר־לוי. “יש למלחמה השפעה מוחשית בתחום הזה. אני מייעצת לזוגות הללו להסתכל במבט ארוך טווח, ולקחת בפרופורציות את השנים הראשונות. בסוף זה רק חלק קטן מכל מה שתחוו. מה שעכשיו נראה כמו מאה אחוז מהחיים שלכם, יהיה בעוד ארבעים שנה אחוזים בודדים מהתמונה הכוללת".

אורים מסכים, ומציע לראות בכך השתקפות של המצב הזוגי כולו. “האינטימיות היא מיקרוקוסמוס של האתגרים הזוגיים, והיא קשורה באתגרי התקשורת", הוא אומר. “לא קל לזוגות צעירים להיפרד לתקופות ארוכות, כשהם עוד לא למדו לתקשר בצורה נכונה וטובה, עוד לא למדו את החולשות והחוזקות ואיך חיים יחד. זה נכון גם כשיש ילדים ומשפחה, וברור שלמי שנשאר לבד בבית, האתגר שונה והבדידות גדולה. אני חושב שבתוך הקושי הזה אפשר להסתכל על החלק המעצים והמפתח. כשהבנייה של הזוגיות החדשה נעשית בזמן כזה, אפשר לצאת מכך חזקים יותר, כי נחשפים למקומות חלשים וקשים שצפים בימי מלחמה, ומתוכם אפשר לבנות בסיס איתן".

התובנות הללו לא מגיעות רק מהקליניקה או מהאקדמיה, אלא ממגע הדוק עם השטח. שי אורים (48) הוא פסיכותרפיסט, מטפל זוגי ומיני, מרצה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה - וגם קב"ן חטיבת הצנחנים. במלחמת חרבות ברזל הוא שירת במילואים במשך כ־500 יום. הוא גר בפדואל, אב לחמישה ילדים, שניים מהם נפצעו במלחמה: איתן שירת בחטיבה 7 ונפצע בשג'אעייה, ואחיה שירת בחטיבת כפיר ונפצע בחאן־יונס.

שי אורים: "אם החלוץ יוצא מהמגרש והקבוצה צריכה להמשיך בלעדיו, מישהו ימלא את תפקידו. אבל כשהחלוץ חוזר פתאום, הקבוצה מתקשה לקבל אותו בחזרה לאותו תפקיד – כי המגרש כבר השתנה"

סמדר מילר־לוי (47) היא מרצה, סופרת, מורה לזוגיות ומיניות, מייסדת "קרובים - בית הספר לזוגיות". היא גרה בקריית־טבעון, נשואה בפרק ב' ואם לשתי בנות. חוויית כתיבת הספר בעיצומה של המלחמה, היא מספרת, הייתה סוערת מאוד: "כתבנו בתוך האירוע - לא מבחוץ, לא ממרחק זמן ולא אחרי מחקרים ארוכים ובנוחות אקדמית. היינו מעורבים רגשית ומחוברים לשטח, כי שי הוא מילואימניק, אני גרה בצפון, וגם האיראנים ירו עלינו באותה תקופה".

איך המצב המתמשך של לחימה ומילואים ישפיע על התא המשפחתי הישראלי?

"החשש הגדול הוא שנראה בחודשים הקרובים, ואולי גם בשנים הקרובות, הרבה פרדות ובתים מתפרקים. זה כואב לי כל כך, העוול פשוט צורח לשמיים. אנשים שנתנו את כל־כולם בשבילנו, כדי שנוכל לחיות, ישלמו מחיר בדמות שלמות המשפחה שלהם. אין דבר כואב יותר ממשפחה שמתפרקת. חשוב לנו מאוד שהספר יהיה בכל בית של משרתי מילואים, שכל אנשי החינוך והמקצוע ועובדי העיריות והמועצות יקראו אותו. אנחנו רוצים להרצות על הנושאים האלה, כי זו באמת הזעקה העכשווית הכי גדולה. אין שום דבר שמשתווה לערך של שמירה על הבית היהודי, זה הבסיס שלנו כעם וכחברה. חוסן לאומי פירושו לשמור על משפחות ובתים חזקים. מדברים הרבה על האתגרים הטכניים והכלכליים של משפחות המילואים, אבל לא מדברים מספיק על שיקום הזוגיות שנפגעה, וזה הבסיס שמשפיע על המשפחה, על החברה ועל העם כולו".

כשסבבי המילואים עוד בעיצומם, לא מוקדם מדי לדבר על השיקום?

אורים: "מישהי כתבה בתגובה לפרסום של הספר, 'אתם חיים בסרט, המלחמה עוד לא הסתיימה'. וזה נכון, אנחנו מבינים את זה, אבל מנסים להסתכל לטווח הארוך. כשהתחלנו לכתוב היינו עדיין בשיא הלחימה, בעזה התנהל תמרון והיו סבבי מילואים ארוכים. המחשבה הייתה שהספר יהיה רלוונטי גם בעוד שנה ובעוד שנתיים, אחרי סבבי מילואים נוספים. הרלוונטיות תהיה גם בהמשך, וכל זוג, בקצב ובזמן שלו, יוכל להיכנס למסע השיקום".

אורים: "בימי העיבוד הראשונים ביקשנו מחיילים לסדר על ציר זמן את האירועים בלחימה, והיו המון ויכוחים בחדר. כל אחד חשב שמשהו קרה בזמן שונה ביחס לאירוע אחר, וזה העיד כמה החשיבה מבולגנת. אירועים שלא עובדו בראש בעקבות מצב ארוך של הישרדות יכולים ליצור פלאשבקים וחרדה לאורך זמן"

מילר־לוי: "האמירה שהמלחמה הסתיימה פוגעת ברבות ממשפחות המילואימניקים שעדיין יוצאים לסבבי מילואים. הן עוד לא הגיעו לרגיעה. בציבוריות הישראלית יש כבר רצון לשיקום והתחלות חדשות, יש תחושה שהסערה עברה, במיוחד אחרי שהחטופים החיים חזרו והשתחררה אנחת רווחה קולקטיבית. אבל אצל אנשי המילואים, הסופה והסערה עדיין קיימות.

"כשיצאנו לדרך היה ברור לנו שיש צורך דחוף להושיט יד לזוגות ולתת כלים לעבור את התקופה הזאת. אני חושבת הרבה למי יהיה פנאי לקרוא, ומי יצליחו לשבת יחד, לפנות ערב ולדבר על הדברים שעולים מהקריאה. זו שאלה שליוותה אותנו במהלך הכתיבה – מצד אחד הרצון לתמוך ולתת אור בזמן המאתגר הזה, ומצד שני שהספר לא יהפוך להיות עול, עוד משימה ועוד מוקד לקשיים בין בני הזוג. אני חושבת שזו אחת הנקודות הכי בעייתיות. במשך שנתיים לא היה רגע לקחת אוויר ולהסתכל על מה שעוברת הזוגיות במהלך שירות מילואים ממושך. זוגיות צריכה שמישהו יאסוף אותה, יתבונן, יעבד. אנחנו כבר תקופה בתחושה של 'רוצו, יורים עליכם', ואני חושבת שזה חלק מהסיבה למשברים שהרבה זוגות חווים עכשיו".

לנשום ולהתייצב

כקב"ן של חטיבה 55, השתתף אורים בכתיבת התכנים לימי העיבוד שאחרי סבבי המילואים. "לימים האלה יש תפקיד מכריע בהבראה של הלוחמים, אחרי תקופה ארוכה של לחימה וניתוק מהבית ומהמציאות החיצונית, ואחרי זמן ממושך של סכנת חיים שמובילה לחרדה ופחד", הוא אומר. "התכנים בנויים על ההבנה של מה שקורה בפוסט־טראומה, ואיך עוזרים ללוחמים שחוזרים הביתה לא לפתח אותה.

"בימי העיבוד הראשונים ביקשנו מקבוצות חיילים לסדר על ציר זמן את האירועים בלחימה, והתעוררו המון ויכוחים בחדר - כל אחד טען שדבר מסוים קרה בזמן שונה ביחס לאירוע אחר. זה העיד כמה החשיבה מבולגנת. אירועים שלא עובדו בראש בעקבות מצב ארוך של הישרדות, יכולים ליצור פלאשבקים וחרדה לאורך זמן. בעיבוד אנחנו מנסים לעשות ללוחמים סדר במה שחוו, להבין מה קרה ומתי, ולהחזיר את החשיבה המורכבת שלעיתים מושתקת בזמן השירות. חיוני לעבור את העיבוד ולתת מקום לכל מה שהם עברו. אני חושב שצריך לעשות ימי עיבוד גם לנשות המילואימניקים בסוף הסבבים. חשוב מאוד שגם הן ישתפו זו את זו בחוויה שהן עברו".

נקודה נוספת שהודגשה בימי העיבוד היא שחשוב לא לקבל החלטות פזיזות בתקופה שאחרי המילואים או בין הסבבים. "היה חשוב לנו לחדד למילואימניקים שזה לא הזמן לשינויים דרמטיים", מספר אורים. "אמרנו להם לא לעזוב את העבודה, לא להתגרש ולא לרוץ למהפכים בחיים. כרגע שום דבר לא יציב, דברים עוד יצופו ויעלו, כל האתגרים שהצטברו יכולים להכביד פתאום, וחשוב לקחת אוויר ולבחון את הדברים בהקשר הנכון".

מילר־לוי: "גם בקליניקה אני אומרת את זה לזוגות. מלחמה היא נוראית ועוצמתית, וחשוב להבין שמה שזוגות חווים הוא תוצר שלה. קל לחשוב שהבעיות בזוגיות נובעות מכך ש'הוא בלתי נסבל' ו'היא סתם מגזימה', או שהקשיים היו כבר קודם וכדאי בכלל להיפרד. אבל חשוב לזכור שהכול כרגע מושפע מהשלכות המלחמה. אלו לא הבעיות הרגילות, כל אחד עבר פה חוויה מאתגרת בחזית אחרת, וצריך להבין מה זה אומר ואיך מתמודדים".

איך עוזרים ללוחמים לחזור הביתה רגשית, אחרי שהם היו חייבים לבנות חומות של הגנה סביב עצמם?

אורים: "המילואימניקים אכן היו צריכים, במשך תקופה ארוכה, להשתיק את הרגש כדי להצליח להילחם, והחזרה להרגיש הכול בעוצמות לוקחת זמן. היכולת להשיב את הרגש היא סימן לחזרה לחיים וליציאה משדה הקרב. היו לוחמים שהלכו לחתונות ולא הצליחו להתרגש ולשמוח, או שחלילה ראו חבר נהרג לידם ולא חשו עצב. אז אנחנו אומרים: לאט־לאט. בתהליך החזרה לשגרה גם הרגש חוזר לתת את אותותיו. במקרים קיצוניים חשוב וכדאי, אחרי זמן, לפנות לטיפול מקצועי.

“צה"ל השכיל להבין שהמעבר מהמילואים הביתה צריך להיעשות בצורה טובה יותר, ולכן כשמילואימניק מסיים סבב הוא מקבל עוד תשעה ימים בבית, בתשלום מלא מהצבא. זה משהו שלא היה בעבר. אסור לצאת לעבוד בימים הללו, כי הם צריכים להיות מוקדשים לבית, למשפחה. זה מה שמאפשר למילואימניק להתאקלם ולהתחיל להרגיש את החיים בחזרה.

“עודדנו את הלוחמים לעשות טקסים בבית עם הילדים, למשל לקפל יחד את המדים ולאחסן אותם בארון. גם אם ייתכן שבעוד חודשיים יקפיצו אותך שוב, או שאתה לא יודע מתי יהיה הסבב הבא, תחזיר את המדים במין טקס. זה חשוב גם בשביל הלוחם וגם בשביל המשפחה. טקסים כאלה עוזרים להרגיש: הנה, חזרתי הביתה, חזרתי לשגרה".

מתי התנהגות של משרת מילואים עוברת את גבול הנורמטיבי ומעלה חשש לפוסט־טראומה?

"רק כשיש תקופה ממושכת של תסמיני הלם, רצון להתבודד ושינויים בתפיסת העולם. יש כמה נקודות שחשוב להיות עם אצבע על הדופק לגביהן: תסמינים שקשורים לפלאשבקים ביום או בלילה; עוררות מוגברת - כשאדם נדרך מכל רעש, חסר שקט, ולפעמים אפילו סובל מהתקף חרדה; וגם שינוי קיצוני במצב הרוח, כמו ניתוק מהסביבה וחוסר יכולת לחוות רגשות חיוביים. חשוב לזכור שבסופו של דבר רוב המילואימניקים מצליחים להתגבר על הקשיים ולחזור לשגרה. צריך אורך נשימה, וצריך לתקשר את הדברים".

מה העצה שלכם לזוגות שמתמודדים עם הקשיים האלה עכשיו?

אורים: "לנשום עמוק. תנשמו את החזרה הביתה, קחו אוויר רגע, תבינו שמה שאתם עוברים לא בהכרח קשור למי ולמה שאתם, אלא לחוויה הקיבוצית הגדולה שהעם כולו עובר".

מילר־לוי: "לצד האתגרים יש פה הזדמנות גדולה. הזוגיות הופשטה מהשגרה ומההרגלים, מאורח החיים שהיה לפני המלחמה, ונשארה רק הליבה, המהות של הקשר. עלו הרבה שאלות של זוגות: אם אנחנו לא ישנים יחד, ולא נפגשים ולא מתחלקים בהסעות של הילדים, ואפילו בקושי מצליחים לדבר - אז מהי הזוגיות שלנו? מה המהות של הקשר בינינו? אני רואה שלהרבה אנשים התקופה הזאת עזרה דווקא להרגיש את המהות, למצוא מה נשאר מהזוגיות אם מורידים את כל הקליפות.

"מעבר לזה יש פה הזדמנות לחידוש במערכת הזוגית. הרבה דברים השתנו, הרגלים מקובעים זזו וזה יכול להיות מפחיד ומערער, אבל נוצרת גם אפשרות למשהו חדש. פתאום דברים קורים אחרת, וזה פתח לגלות את מה שאולי היו תקוע ולא מיטיב בזוגיות. תנועה מייצרת חיים. אני רוצה לגרום לאנשים לשאול איך לוקחים את האתגרים שחווינו ומפיקים מהם משהו טוב. איך מתוך המלחמה הארורה הזאת הזוגיות שלנו מתחזקת, ואנחנו גדלים מתוך השבר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il