יש משהו מנחם בצורה מוזרה בכנות של מור חן; אותה הכנות שגרמה לה בגיל ארבע לגלות לראשונה את הקסם המפוקפק של הצחוק. "היינו בבית, וכל המבוגרים ישבו בסלון ועשו רעש", היא מספרת. "יצאתי מהחדר ואמרתי 'אפשר שקט?', וכולם נקרעו מצחוק. חזרתי לחדר, ושוב יצאתי ואמרתי את אותו המשפט. הפעם אף אחד לא צחק, והבנתי שאני אוהבת את התחושה שאנשים צוחקים ממני". מאז היא מטפחת בתוכה את הקומיקאית שהיא היום. "תמיד אהבתי להצחיק, אבל לא חשבתי על זה כמקצוע. עד היום אני לא חושבת שיש מקצוע כזה, אני אף פעם לא מרגישה שאני עובדת, חוץ מכשאני מגישה חשבוניות למס הכנסה".
אנחנו נפגשות בבית הקפה השכונתי הסמוך לביתה בבת־ים. חן (38), סטנדאפיסטית, שחקנית ואושיית רשת, מגיעה עם אפל־ווטש על היד ומשבר זהות בראש. הדרך שלה התחילה בבת־ים, עברה דרך ילדות במושב כפר־רות, המשיכה ללימודי משחק בבית צבי ומשם לעולם הסטנדאפ. ב־2014 היא פרצה לתודעה הציבורית עם סרטונים ויראליים בפייסבוק שהמציאו סגנון חדש. "זה התחיל מאיזו אפליקציה שהיה אפשר להעלות בה רק מערכונים של שש שניות", היא מספרת. "את יודעת מה זה לדחוס קומדיה לשש שניות? זה אתגר מטורף. הייתי מעלה סרטונים עם חברה, ובשלב מסוים היא לא רצתה להמשיך אז העליתי סרטון של קאטים שלי עם עצמי והוא ממש הצליח. הייתי הראשונה שעשתה את זה, וזה בכלל קרה בטעות: לא הצלחתי לזכור את הפאנצ'ים אז הקלטתי אותם במלא קאטים. פתאום קלטתי שהמצאתי סגנון, וכולם התחילו לחקות אותו".
אחרי הפריצה היא הגיחה לכמה פרויקטים בטלוויזיה - "מסובך", "יס מן", "קומדי סטאר" ו"מועדון הסטנדאפ". "אני חושבת שממש אפשר להביא את הנשיות על הבמה, אין שום סיבה שתצאי נהגת משאית", היא אומרת כשאני שואלת אם קל להיות אישה בתחום הסטנדאפ בארץ. "כשהייתי בסיבוב הופעות בארה"ב ובקנדה לא הרגשתי את זה, אבל פה יש הרבה יותר סטיגמות ומחשבה שאישה היא אולי לא מצחיקה, ואז הקהל מתמסר פחות. מן הסתם זה מעגל שמזין את עצמו. בחו"ל יש קהל מדהים. אין שם בעיות, לא מנסים להרוג אותם כל חמש שניות, אז הם באים וצוחקים מכל הלב. מתמסרים לקומדיה. אין להם לחצים, טוב להם בחיים, יש להם צחוק של כסף, צחוק טוב כזה. והם לא חושבים שאישה היא פחות מצחיקה. אין שם את תקרת הזכוכית הזאת. אני לפחות לא הרגשתי אותה".
בהופעה, מתוך מועדון הסטנדאפ | צילום: צילום מסך באדיבות כאן 11
לא מזמן יצאה חן למסע רדיופוני חדש, עם ההסכת "אהבה זה לא צחוק", שנולד - כמו רוב הדברים הטובים בחיים שלה - מתוך משברים שחוותה ביחסים ובתקופת הרווקות (היא בזוגיות כבר שלוש שנים, "אבל היו לנו כמה פרידות באמצע").
מה היה הרגע שהחלטת להקליט ההסכת?
"הבנתי שאני צריכה טיפול פסיכולוגי. אמרתי לעצמי, איך אשיג טיפול כזה בחינם? ואז עלה לי רעיון לפתוח פודקאסט ולארח אצלי מטפלים".
מעבר לבדיחה, בהסכת קורה משהו רציני מאוד. "זה התחיל מכך שרציתי להביא ידע לאנשים על התחום הזה, כי כולם מתקשים בו - נשואים, רווקים, גרושים, כולם. אף אחד לא באמת מבין בזה כמו שצריך כי לא לימדו אותנו לנהל יחסים. אף אחד לא לימד אותנו איך מנהלים זוגיות נכון, איך מתגברים על טראומות ופחדים ואמונות מגבילות. נורא רציתי להביא ידע לאנשים וללמוד תוך כדי בעצמי".
בחינם.
"ברור. מה זאת אומרת?"
"אהבה זה לא צחוק" כבר הספיק לארח מגוון מטפלים ומאמנים. מאמנת הזוגיות קרן מזור דיברה על רווקות מאוחרת, על הלחץ הישראלי להתחתן ועל הסיבות האמיתיות שבגללן אנשים נשארים לבד. לדוגמה היועץ למערכות יחסים ירון ויסברג דן בפחד ממחויבות ובשלבי הכניסה לזוגיות. שַׁרְנוֹ ליבנה, מנטור לדייטינג וזוגיות, הציג גישה מעשית לעולם הדייטים המודרני ועוד רבים.
"במדינת ישראל את לא יכולה להיות סתם רווקה בלי שייכנסו לך לחיים כל חמש דקות", אומרת חן. "גם על ילדים לא יפסיקו לדבר איתך. מפעילים עלייך המון לחץ - למה את לא בזוגיות, למה את לא מתחתנת, למה את לא מביאה ילדים. הרבה פעמים דברים שעברנו לא מאפשרים לנו להיות בזוגיות, ואנחנו מחבלים בה. אצלי זה כל הזמן הופך למאבק לא להיפרד; ואז אני נפרדת; ואז אני מבינה דברים וחוזרת".
תסבירי, מאיפה מגיע הרצון להיפרד?
"גדלתי בבית עם הורים גרושים. ראיתי כמה זה גרוע כשמתגרשים, כמה זה מזיק לילדים. יש לי פחד גדול מזה. אני זוכרת איך אבא שלי הודיע לי על הגירושים. זה היה באוטו בדרך לבית הספר: הוא שם לי סנדוויץ' ביד ואמר לי, 'אה, דרך אגב, אני ואימא מתגרשים'. עוד לא הבנתי מה זה אומר, זה אירוע מתגלגל. אז בראש שלי, בתת־מודע שלי, נישואים שווה גירושים. נישואים שווה להרוס לילדים את החיים".
איך התגובות לפודקאסט?
"מפתיע אותי שאנשים אוהבים אותו. כשהתחלנו להקליט לא ידעתי את מי הוא יעניין. זה תוכן טיפולי שמוגש בקלילות, לא חשבתי שיאהבו את זה. אנשים אומרים לי שהם אוהבים את הפודקאסט, וקיבלתי גם הודעות בפרטי – 'איך באת לי בזמן, אני בדיוק רווקה, אני בדיוק יוצאת מזוגיות אחרי הרבה זמן'. הרבה אנשים נאבקים, וקשה להם עם החרדות".
כחלק מהפגת החרדה, ההסכת כולל גם רגעים קומיים. "למשל, כשירון ויסברג אבחן אותי כלוקה בהפרעה טורדנית כפייתית ביחסים (ROCD), מצב שבו את מנתחת כל סיטואציה זוגית למוות. זה בעצם מנגנון הגנה, כי ברגע שאת חושבת את לא בלב, את לא ברגע, את במוח. הוא אמר לי את כל המאפיינים של זה ואני התקפלתי בתוך הכיסא כי הבנתי שזה בול אני. רק שלא ידעתי שיש לזה שם ואבחנה קלינית. לא הבנתי למה אני מנתחת כל דבר".
להתמודד עם הפחדים. מימין: מזור, ויסברג וליבנה | צילום: צילום מסך, באדיבות כאן 11
אחת השאלות המרכזיות שהפודקאסט מנסה לענות עליה היא למה כל כך קשה היום למצוא זוגיות. "קודם כול כי יש המון שפע", מאבחנת חן. "אפליקציות, אתרים, קבוצות ווטסאפ. אבל זה שפע מדומה. זה כמו שעכשיו מישהו יציע לך לקנות משהו, אם הוא ייתן לך יותר משתי אופציות את תתבלבלי ולא תקני כלום".
בפרק ההסכת עם שַׁרְנוֹ, חן דנה בשאלה שמעסיקה הרבה אנשים - האם יש דרך להחזיר את האקס או האקסית. "שרנו אומר, ובצדק, שהדרך להחזיר את האקס היא אותו הדבר כמו להתקדם הלאה", אומרת חן. "הוא הרי לא מאמין בלהחזיר את האקס, אבל הוא אומר - אם תתקדמי הלאה, אותה הפעולה תחזיר אותו. אבל קודם את חייבת להיות בלי קשר איתו. לא רק לא לשלוח הודעה, פשוט להתנתק. מבחינתו ירדת מהארץ והוא לא יודע כלום על מה שקורה איתך. ואז מה קורה? את מתקדמת הלאה, כי את לא חווה את הגירוי הזה ונגמלת, וזה יכול להיות מבחן אמיתי לקשר. כי רק כשהוא מאבד אותך באמת הוא יכול לבחון אם גם הוא מתגעגע. רק מתוך המקום הזה גברים פועלים. גם נשים, אגב".
למה בכלל לרצות להחזיר קשר שלא עבד?
"לפעמים נפרדים לא בגלל סיבות מוצדקות. לפעמים נפרדים מתוך כל מיני טראומות או דברים שגרמו לחבלה במערכת היחסים, וכשאת מבינה את זה את שואלת את עצמך: למה חיבלתי? בעצם הוא ממש חמוד".
הרשת מלאה יועצי זוגיות שנדמה שהם אומרים את אותו התוכן בצורות שונות.
"לא בהכרח. קרן מזור למשל מתנגדת מאוד למה ששרנו אומר. שרנו אומר, בגדול: אם הוא מתרחק, תתרחקי עוד יותר. קרן אומרת הפוך. היא לא אוהבת את כל האגו והמשחקים, היא תומכת בלהגיד מה מרגישים. מעניין לבחון בפודקאסט גישות שונות. קרן אומרת שאם הוא מתרחק הוא גם רוצה ביטחון, אז תראי לו ביטחון. כמובן, כל מקרה לגופו ותלוי בסיטואציה".
עם ירון ויסברג היא שוחחה על פחד ממחויבות. "אני חושבת שפחד ממחויבות יבוא לידי ביטוי בכל התחומים במידה מסוימת, ועדיין יש מי שיכולים להתחייב לעבודה אבל בזוגיות יהיה להם קשה יותר, ולהפך - יש אנשים שקשה להם אפילו להתחייב לפגישה".
למה בעצם?
"תחושת FOMO. 'אם אקבע איתה, יכול להיות שיש דברים אחרים שאני יכול לעשות בזמן הזה, יש מלא אופציות'. אנשים מפחדים לפספס, רוצים לעשות את כל הדברים הכי טובים, להיפגש עם האנשים הכי שווים. אם מישהו אומר למישהי 'אעדכן אותך', הוא כנראה לא בטוח לגביה, כי הוא חושב שיש לו אולי אפשרויות טובות יותר. אם הוא בטוח שהיא הכי טובה, הוא לא יגיד לה 'אני אעדכן'. הוא יגיד לה 'בואי נקבע עכשיו'. אם ביונסה תרצה לקבוע איתו הוא יגיד לה 'אני אעדכן אותך?' מה פתאום".
כשהיא נזכרת בילדותה במושב כפר־רות היא מתמלאת בערגה, אף שלא תמיד היה לה קל. "אהבתי לגדול במושב, אני חושבת שרק ככה צריך לגדל ילדים", היא קובעת. "ממש לא רציתי לעבור לעיר, ומאז שעברנו החיים היו מדרון תלול. במושב היה לנו שטח של דונם עם גינה וכל סוגי החיות. בתור ילדה הייתי טום־בוי, והיה לי לא פשוט, גם במושב וגם בעיר. מגיל חמש עד גיל 20 פלוס הייתי ילדה מנודה. הייתה במושב ילדה שהוציאה עליי חוזה: היא החליטה שאני מכוערת ואמרה את זה לכולם. הן כל הזמן קראו לי מכוערת.
והייתי ילדה יפה, אבל האמנתי לה. שנים גדלתי בתחושה שאני מכוערת, שאני מעופפת, שאני מסריחה, כל הדברים שהיא הייתה אומרת. גם בחטיבת הביניים מישהי התעללה בי. הייתה שמה אותי בפחים, ברמה הזאת. מרביצה לי. הייתה מחכה לי עם החבורה שלה כדי להרביץ לי, כמו בסרטים. גדלתי ככה, וזה משהו שמאוד משפיע. לוקח זמן לעבוד על זה ולפתח אמונות אחרות על עצמך. עד היום כשחבר שלי אומר לי שאני יפה זה לא מובן לי מאליו".
גם העלית סרטון נגד חרמות ברשת.
"נכון. זה נושא שצריך להיות הרבה יותר מדובר. הבנתי שאני יכולה אולי להשפיע ועשיתי סרטון, למרות שזה לא הכי קל. לא כיף לעבור חרם אבל זה פיתח בי המון אמפתיה, כל בן אדם שאני רואה שהוא טיפה בודד או טיפה חריג, יש לי המון אמפתיה אליו, אני רואה את עצמי בו".
איך נולד קטע סטנדאפ?
"מהחיים עצמם. לדוגמה, אני עוברת לאחרונה משבר זהות בגלל הגיל. המראה משתנה עם הגיל, והבוטוקס. אנשים כבר לא מזהים אותך, באמת. את כבר לא מזהה את עצמך. זיהוי הפנים של הטלפון לא מזהה אותך. אני מנסה לפתוח את הטלפון ומתקשרים אליי מאיתורן ושואלים אם יש מצב שגנבו לי אותו לשטחים. אני כבר לא מזהה את עצמי וכבר לא יודעת מה הסגנון שלי, איך אני אמורה להיראות, מה אני אמורה ללבוש. נניח, האפל־ווטש הזה ששמתי על היד, הוא הכי מכוער בעולם בעיניי, אבל הוא עושה לי אק"ג. אמיתי. הגעתי לגיל שאני חושבת לא מה יפה, אלא מה יציל אותי.
"אז יש לי משבר זהות. אני בחיפוש עצמי. ובלי תקציב, אז אני לא יכולה לנסוע להודו. אני תקועה פה בבת־ים, מחפשת את עצמי. ואפל־ווטש גם מזכיר לך שאת כבר לא צעירה. הוא מלחיץ אותך. הוא מודיע לך: 'זמן לישון. זמן לעמוד'. ראבאק, אני באמצע נהיגה, אתה רוצה שאהרוג את עצמי? ככה נולדים החומרים שלי, את מבינה? יש נקודה שקשה לי איתה אז אני כותבת על זה. והכול מתחיל ממשהו טרגי שקרה".
אילו עוד משברים הולידו לך חומרים?
"הייתה תקופה שכלכלית היה פה נורא קשה. לא היה קל למכור כרטיסים, בגלל המלחמה. בגלל הקורונה. בגלל פלישת חייזרים. בגלל הצונאמי ביפן. בכל פעם יש איזה 'בגלל'. אז נהיה לי נורא קשה כלכלית. התחלתי לשקול ללכת לריאליטי, או למכור כליה. אני יודעת מה את חושבת, זה נורא קיצוני ללכת לריאליטי אבל אין ברירה. אגב, הסיפור עם הכליה הוא אמיתי. ידיד שלי אמר לי שהוא צריך כליה ושהוא מוכן לשלם לי על זה רבע מיליון. אמרתי לו: מה? ככה זה עולה? הוא אמר לי, תראי, אנשים תורמים כי זה מצווה. עכשיו, הערכתי את המצווה, אבל יותר הערכתי את הרבע מיליון.
אמרתי לו רגע, בואו נדבר על זה. התפתחה שיחה. ואז אני אומרת: איך הוא בכלל נותן לי לשקול את זה? זה עצבן אותי. אתה רואה שאני שוקלת את זה נטו משיקולים כלכליים. מה, לא תזרוק לי רבע מיליון סתם ככה, בחברות? הוא אמר לי: למה שאני אזרוק לחברה רבע מיליון סתם ככה? אמרתי לו שגם 50 אלף יכולים לעזור. נהיה פתאום דיון כזה. ניסיתי לסחוט אותו, שתיתי אלכוהול כדי להרוס את הכליה. בדיעבד גיליתי שזה בכלל הורס את הכבד.
"סיפרתי את זה לחבר משותף, והוא אמר לי: השתגעת? כליה זה לפחות שני מיליון. אמרתי, וואלה, השתגעתי לגמרי. מה, אני שוקלת למכור כליה בשביל כסף? בשביל מה יש לי סוכנים? שהם ימכרו אותה. אני לא טובה במסחר. הלכתי לסוכנות, התחלתי לריב איתם. מה זה צריך להיות, אין הופעות, תראו מה קורה לי, אני כבר שוקלת למכור כליה. והסוכן שלי אמר לי, מה זה השטויות האלה? אבל סתם מתוך התעניינות, בכמה את מוכרת? אמרתי לו: אתה לוקח גם על זה אחוזים? תשכח מזה.
הוא אמר לי, יא קמצנית. הדיון התלהט. נכנסנו לסוכן הגדול, הוא שמע את כל הסיפור. אמר לי: אין בעיה, אני עכשיו פותח לנו קבוצת ווטסאפ. הוא לא נתן לי אפילו להגיע לחלק המעניין. אמרתי לו רגע, מה אתה חושב על הכיוון של חליל צד? בקיצור, לא מכרתי כליה בסוף. שתי הכליות שלי באושר ואושר עד עצם היום הזה. מה שכן, הכבד שלי גמור".
יש קטעים שאת מתחרטת שהעלית?
"לא. אני לא מעלה משהו שאני לא שלמה איתו ב־200 אחוז".
איך את מגיבה בהופעה אם אנשים לא צוחקים?
"זה קורה. אני לא לוקחת את זה אישית. זה הקטע, זה לא אני. אז ממשיכים לפאנץ' הבא. או אומרים: בסדר, צריך לעבוד על הבדיחה הזאת. מה ההבדל בין סטנדאפיסט מקצועי לבין חובבן? את לא עולה עכשיו ובודקת עליהם עשרה פאנצ'ים חדשים. את בודקת את הפאנצ'ים החדשים בערב בדיקות חומרים, ואז בהופעה מלאה, כשאנשים באו ושילמו כרטיס, את מרפדת את זה – מכניסה פאנץ' חדש שכבר בדקת בבדיקת חומרים ואת יודעת שהוא עובד, אבל משחילה אותו בין עשרה פאנצ'ים קיימים שעובדים".
מה התפיסה הכי מוטעית שיש על סטנדאפיסטים?
"שהם אנשים מצחיקים. אנחנו הכי לא מצחיקים בעולם, אנחנו הכי רציניים ודרמטיים. פשוט משום מה ההסתכלות שלנו על המציאות מצחיקה אנשים, כי היא הפוכה. בן אדם רגיל ישב ויגיד 'אוי, נפרדו ממני', ויבכה. סטנדאפיסט ימצא את הנקודה המצחיקה בתוך הכאב".
קשה להיות סטנדאפיסט בארץ?
"מאוד. תחשבי על זה שבן אדם צריך שאת ממש תענייני אותו כדי שהוא יקנה כרטיס, יפנה ערב, ישיג בייביסיטר, יתלבש, יצא מהבית, ימצא חניה. אופרציה. אני לא לוקחת את זה כמובן מאליו. כל בן אדם שמגיע - מבחינתי זה מדהים. היו לי אולמות ריקים בקורונה ובמלחמה. עברנו זמנים קשים. אנשים הרגישו אשמים לצחוק כל עוד החטופים שם, היה להם ממש קשה. להיות סטנדאפיסט זה גם אחד התחומים שבהם את הכי מסכנת את הכבוד העצמי שלך. את הכי חשופה על הבמה. יותר משחקן, יותר מזמר. זה הפחד הכי גדול כבן אדם. מזל שזה עובד לי רוב הזמן, אחרת הייתי פורשת".
ומה החלום לעתיד? מה הפנטזיה?
"אני רוצה לחזור לשחק. חייבת. זה פשע שאני לא עושה עם זה כלום, אני חייבת למצוא סוכנות משחק. אני רוצה סרטים, סדרות, הכול. הוליווד. הבעיה היא שיש לי פחד מטיסות, אז אני לא יודעת איך אני אגיע לשם. אולי באונייה, כמו מרקו".