"בהתחלה זה הפריע אבל בשלב מסוים הבנתי שזו ההצגה האמיתית"

זיכרון ילדות תרבותי. כנער הייתי הולך לאופרה עם סבתא שלי ויויאן כהן ז״ל, חוויה שהתחילה תמיד בהתפעלות מהתפאורה והתלבושות, וככל שהתארכה הייתי מתפלל שתסתיים. ועדיין יש הפקות שנחרטו בנשמתי, כמו האופרה ״נבוקו״ של ורדי, ובה הקטע ״שירת העבדים העבריים״.

ספר שקראת פעמיים. ״הר א־דוני״ של הסופר האיטלקי ארי דה לוקה, שהביא אותי לידי דמעות מתחילתו ועד סופו. הוא כתוב כיומן קצר, מסופר בקולו של נער בן 13 משכונה ענייה בנאפולי. הוא מצליח לספר סיפור על התבגרות והיאחזות בטוב לב ועדינות, בעולם מחוספס וקשוח. אמנות גדולה מצליחה להביא נקודת מבט אחרת, ושנאמין לה.

דמות שמעניקה לך השראה. סבא וסבתא שלי, מנחם ז״ל ודבורה הכהן. סבא היה מאסטר בלספר את החיים ככה שהם תמיד היו מצחיקים ומלאים בטוויסטים. סבתא היא פרופסור להיסטוריה, ומתארת את העובדות לפרטיהן במסירות. למדתי מהם שאנחנו תמיד בוחרים אילו שכבות של המציאות לספר וכיצד. חוץ מזה לסבתא שלי יש 'ראיית לייזר' בנוגע לאסטתיקה, ואני חושב שקיבלתי משהו מזה.

תמונה על הקיר שלך. ציור־רפרודוקציה של פיקאסו מהתקופה הוורודה שנקרא "אקרובטית על כדור". בחזית התמונה גבר בעל גוף מסיבי יושב על בלוק ומתבונן בעצב בנערה דקיקה שעומדת־מרחפת על כדור ברקע המדברי. קומפוזיציה של תנועות מנוגדות שמתקיימות בעת ובעונה אחת, ועדיין התוצאה הרמונית להפליא.

עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. עם דיאן ארבוס, צלמת אמריקאית־יהודייה שפעלה בניו־יורק בשנות ה־50–60. היא צילמה בשוליים; מהגרים, טרנסים והומלסים ברחובות ניו־יורק, פגועי־נפש, וקשישים בבתי־אבות. האנשים בתצלומיה מישירים מבט למצלמה כשווים לה, בגובה העיניים.

עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד. עם נזיר יפני שמעביר את ימיו במדיטציות בגנים מסורתיים, מתבונן בעצים ומאזין לרוח. בפועל אין סיכוי שאשרוד יום שלם כזה, אבא שלי תמיד אומר לי שאני זִיץ אוֹיְף שְׁפִּילְקֶעְס - יושב על סיכות, ביידיש. אבל אני עובד על זה.

מה מצחיק אותך. כשאנשים לא מודעים לעצמם. נגיד בשבוע שעבר הייתי בהצגה ולאורך כל האירוע, גברת שישבה בשורה מאחוריי שיתפה את הקהל בלחישות רועמות בכל מה שעלה בראשה. בהתחלה זה הפריע, אבל בשלב מסוים הבנתי שזאת ההצגה האמיתית.

שיר שנוגע בך במקום מיוחד. השיר Anthem של לאונרד כהן, שהוא ממש תפילה. ״יש סדק, בַּכֹּל יש סדק / ככה נכנס האור״ בתרגום חופשי. השיר זורק עליך אמיתויות קצת כמו קהלת, ואפשר להיאחז בו בימים חשוכים. בשנים האחרונות צלילי הפתיחה שלו הם השעון מעורר שלי בבוקר, ואני עדיין לא שונא אותו.