"אתיופית זה לא אופי": רותם אחיהון היא המאמי הלאומית הכי בועטת

חצי שעה אחרי תחילת הריאיון רותם קוטעת את התשובה שלה במפתיע ואומרת לי: "אתה יודע מה עובר לי בראש עכשיו? אני אומרת לעצמי 'יואו איך אני חופרת לך'. אבל אז אני עונה לעצמי 'כן אבל זה הריאיון איתי, באת לפה כדי לשאול ולשמוע את התשובות שלי'. אתה מבין? וכל זה בזמן שאני מנסחת את התשובה שלי לשאלה שלך". מהר מאוד אני מבין שהריאיון עם רותם אחיהון, מי שמוכרת לכם מכתיבה והגשה של סרטוני הדיגיטל של "כאן" שזוכים לאלפי צפיות, מתנהל בשני מישורים: האחד הוא השיחה שלנו – שאלות שלי ותשובות שלה - והשני הוא המחשבות, שלי ושלה, ולמעשה של הקול הפנימי שמלווה כל הזמן, של מחשבה שעוברת לנו בראש ואנחנו לא תמיד אומרים אותה. באחת מסדרות הדיגיטל שיצרה היא עסקה בדיוק בתחום הזה: הצופה רואה רגעים קטנים מחיי היום־יום שנראים רגילים לחלוטין, ושומע בעיקר את הקריינות של מה שקורה בתוך הראש: המחשבות.

"בסוף בכל סיטואציה יש ניואנסים קטנים מאוד. כשאנחנו עם חברים או במשרד, על פניו זו נראית סיטואציה רגילה, אבל כמה סרטים עוברים לנו בראש? אני יושבת מול אנשים, ודבר ראשון אני חושבת 'מה הם חושבים עליי'. אני מתמקדת בזה לא ממקום חסר ביטחון, אלא דווקא כדי לשים לב למה אנחנו לא אומרים את זה? מה גורם לנו לא לשים את זה על השולחן? וב'מחשבות' אני שמה בפרונט את הקול הזה. ומי שצופה אומר 'ואללה, גם אני חשבתי על זה. גם לי זה עובר בראש'".

"בפרק הראשון סבתא שלי אומרת שהיא התחתנה בגיל עשר. היו מי שאמרו שיכול להיות קצת קשה לשמוע את זה. אבל אמרתי: בסדר, זאת המציאות. לי היה חשוב שזה יהיה שם. זה מראה את הפער"

באחד הסרטונים שיצרה אחיהון היא מגיעה למנהל שלה כדי לבקש העלאה בשכר. לצד הדיאלוג המנומס והמסודר בין בוס לעובד שלו מתנהל הדיון הפנימי שלה עם עצמה, איך היא מגיבה בתוך תוכה לכל מה שקורה: "האם אני באמת מספיק טובה? האם אני בטוחה במה שאני מביאה?", היא מסבירה. "השטן והמלאך רבים בתוך הראש שלך ומתווכחים ביניהם. לכולנו יש דיאלוג כזה בראש".

ובכל זאת, יש פער בין מה שאנחנו חושבים למה שאנחנו אומרים. כמה הפער הזה קיים אצלך?

"אני מרגישה שאין לי סנן כמעט. אני אדם חסר טקט אבל גם מנומס מאוד. או לפחות רוצה להאמין שאני כזאת".

לא נשמע שזה הולך יחד.

"אולי אני חיננית? לא יודעת. אולי אני בן־אדם חינני. אני מתחשבת באנשים אחרים וברגשות שלהם, אני רוצה לדעת שלא פגעתי במישהו בדרך. ההומור שלי - יש בו משהו נעים. הוא כן ולא בוטה, ומנגד הוא יכול להיות קצת ציני. אבל ואללה, אני לא יודעת. יכול להיות שאתה תופס אותי ברגע כזה שאני חושבת לעצמי - איך הסתדרתי ככה עד עכשיו?".

בשבוע שעבר זכתה אחיהון בפרס סדרת הרשת הטובה ביותר לשנת 2025 על פרויקט הדגל שלה שיצא השנה "החתונה האתיופית שלי" - סדרה קצרה שבה המצלמה מלווה אותה בארגון חתונתה עם בחיר ליבה יניב. לעיני המצלמה היא עורכת דיונים משפחתיים, חושפת את ההתנגשות בין רצונה ובין רצונם של הוריה, ועוסקת בשאלות גדולות שנוגעות במסורת, בעדה, בפערי דורות, בהתנגשויות מלאות הומור - כל הדרך לחופה. "אני מרוגשת ברמות מהזכייה", היא משתפת. "ולהבא - יש לי טיפ, תכתבו את הנאום שלכם. אני הולכת לכתוב נאום עכשיו לפעם הבאה שאני אזכה כדי שאבוא מוכנה. זה תפס אותי כל כך לא מוכנה שזה אפילו עוד יותר מרגש. הכול התחיל כשישבתי מול מסך ריק ולא ידעתי איך להתחיל לספר את הסיפור הזה". הפורמט שבנתה על המסך הלבן כולל ארבעה פרקים של כעשר דקות כל אחד, ועדיין, מגבלת הזמן איתגרה אותה מאוד. "בסוף, הרבה חומר נשאר בחוץ. כל הזמן צריך לחשוב על הסיפור, כמה להתעכב על כל דבר", היא מספרת. "מבחינתי חומר הגלם היה מספיק לסדרה של ארבעה פרקים באורך מלא של 40 דקות בטלוויזיה. אבל זה דיגיטל, ואני אוהבת שזה מוצר פרימיום ונגענו במה שצריך. הכי מתומצת. לכן זה גם חי ובועט וגורם לאנשים לא לשים לב שהם צופים בפרקים שנמשכים עשר דקות שלמות".

הפעם זאת הייתה סדרה על המשפחה והחיים האישיים שלך. מה גבולות הגזרה של החשיפה? כמה אישי את מוכנה לחשוף, מבחינתך?

"כמה שאפשר".

יש משהו שלא תהיי מוכנה לחשוף?

"לא נראה לי. כל דבר שאנחנו עוברים, אנשים אחרים עברו את זה לפנינו. מה יכול להיות הסוד הגדול שאנחנו מסתירים? מה שנועה קולר עשתה ב'מקום שמח' הוא אמיץ בעיניי. לשים בעיה ככה על המסך זאת חשיפה שאני מעריצה. וזה קורע. אתה מבין? אני מוצאת את עצמי בדמעות, בוכה. אבל זה גם מצחיק. שוב החומר הטרגי מצטרף להומור שהיא מצליחה להביא, כי החיים מצחיקים. זו רמה של חשיפה שאני לא יודעת אם הייתי מוכנה להתמודד איתה, אבל אולי רק עוד לא הגעתי למקום הזה".

ציפית שהסדרה על החתונה תעורר עניין כזה? שתזכי בפרס?

"בהתחלה שאלתי את עצמי: למה שאנשים יראו את זה? האם זה טוב? אבל ב'כאן' האמינו בי מאוד, וזה שחרר אותי. וגם הייתי האוטריטה בתחום. אמרתי לכל מי שמסביב: אתם חייבים לסמוך עליי. אני זו שכותבת ומביאה את הסיפור, אני עושה תחקיר, אז אני מרשה לעצמי חופש. וכמובן היה צוות שלם איתי - מיכאל הבמאי והעורך והמעצבות בסטודיו. אני זוכרת שיחד איתם הבנתי מה לא מחודד, כי באופן טבעי אני לא אוהבת ללעוס דברים לאנשים ולהסביר כל דבר, אבל מיכאל אמר לי 'רגע, לא כולם אתיופים', וחשבנו איפה צריך לחדד".

"מה שנועה קולר עשתה ב'מקום שמח' הוא אמיץ בעיניי. לשים בעיה ככה על המסך, זאת חשיפה שאני מעריצה. מצאתי את עצמי בדמעות, בוכה. אבל זה גם מצחיק. זה השילוב בין החומר הטרגי להומור"

אני שואל אותה על ההחלטה להכניס את הצופה גם לעומק המסורת ולנבכי העדה האתיופית, לעסוק בפערי הדורות בינה ובין הוריה, בהיסטוריה המשפחתית ובתפיסת העולם. "בפרק הראשון סבתא שלי אומרת שהיא התחתנה בגיל עשר", מספרת אחיהון. "היו מי שאמרו שיכול להיות קצת קשה לשמוע את זה. זה עלול להיתפס בעייתי. אבל אמרתי: בסדר, זאת המציאות. לא מעניין אותי איך זה נתפס, ואני לא יכולה לשפוט את הפרט הזה מעיניים מערביות שכאילו 'יודעות הרבה יותר טוב'. זאת הייתה המציאות וזה היה נורמלי, בלי כל המשמעויות שיש לזה היום. אני גם לא מתביישת בזה. זאת האמת. אני לא חושבת שאם הייתי מוחקת את הקטע הזה המשמעות הייתה משתנה, אבל לי היה חשוב שזה יהיה שם. זה מראה את הפער".

את מציגה סיפור ומסורת שאנחנו לא מכירים באמת.

"בשלב הזה בחיי אני עושה את זה בגאווה. ובעקבות זה קיבלתי הרבה הודעות מאנשים, לאו דווקא אתיופים, שאמרו לי: 'אני זוכר איך אני התביישתי'. מישהו התקשר אליי ובכה לי בטלפון: 'מה עשית לי, בחתונה שלי לא היה שיר תימני אחד כי התביישתי'. זה היה כאב שנחשף. שישי בצהריים, אני מוצאת את עצמי בוכה בשיחת טלפון עם איש זר. אני מאוד רגישה בהומור בסדרה, וסיפרתי את הסיפור שלי, והוא נגע בעוד אנשים".

איפה הרגשת את הפער הגדול ביותר ביניך לבין ההורים שלך?

"במספר המוזמנים. התרבות בחתונה אתיופית לא נמצאת בהלימה עם הכסף. פחדתי מבחינה כלכלית: ראיתי אלף מוזמנים, מיד חישבתי רזרבה, 150 אחוז, מספרים, טבלאות. אבל בעדה האתיופית חושבים על זה אחרת. הם באים לשמח. אלה שני קווים מקבילים, ואי אפשר להכניס את זה לאותה המשוואה.

"ובאמת, הם באים לשמוח. וזה משהו שאני מודה עליו. שמחתי שאמרו לי 'תזכרי, חיים שלי, זה גם אירוע שמח. הם באים לחגוג, ואנחנו צריכים לשמוח, אז סתמי את הפה עם הכסף שלך, ועם כל הארגונים והסדר, כי אין סדר. שמחה היא לא מסודרת'. זה משפט מעלף. שמחה היא לא מסודרת. ושתבין, בקלות אפשר להביא גם 1,500 איש. זה מצחיק. אני מנסה להחזיק את החבל בשני קצותיו, גם שיהיה שמח וגם שאנחנו נהיה מבסוטים. המוזיקה ומספר האורחים – הכול היה מעולה. גם החתן שמח".

איך היו התגובות בפועל לסדרה?

"קיבלתי הרבה תגובות מאנשים והודעות. אני לא מאמינה לדברים שאנשים קרובים כותבים לי. הם אוהבים אותי, אני לא יודעת אם זה באמת טוב. רק יניב בעלי אומר לי. אני מכריחה אותו. אנחנו יושבים וצופים בתכנים, והוא ממש לא משוחד. הוא היה בא להצגות שלי בשנה ג', וכשכולם יצאו אחרי ההצגה וכולם אומרים לי 'כל הכבוד, כל הכבוד', הוא לא היה מגיב. הייתי שואלת, 'נו איך היה?' והוא: 'את זה פחות אהבתי'. אני יודעת שהוא אומר לי את האמת. והמזל הוא שהוא אוהב את רוב הדברים שאני עושה. כך או כך, בדיגיטל הפידבק שאני מקבלת הוא מיידי. אני רואה אם זה עובד".

ותגובות רעות מפריעות לך? נניח כשמישהו מגיב לסרטון: "על זה הכסף שלנו הולך?"

"בתחילת הדרך יותר לקחתי ללב. רציתי שכולם יאהבו הכול. אבל פיתחתי חסינות. היום תגובות ברשת לא מזיזות אותי. אני כבר לא שם".

אחיהון, בת 31, נולדה וגדלה במודיעין. בשנת 2019, כשהייתה סטודנטית למשחק בבית הספר ניסן נתיב, קיבלה הצעה ממחלקת הדיגיטל של "כאן" להשתתף עם אבא שלה באחת העונות של "סליחה על השאלה". "היה שם איזה קליק, סמנכ"ל הדיגיטל דאז הציע לי לכתוב קצת דברים. וכתבתי, אבל אז נלחצתי וקיבלתי רגליים קרות".

למה? זה לא משהו שכל שחקן היה רוצה שיקרה?

"בגדול כן, ואני מאוד בעד לקפוץ למים, אבל אני גם חושבת שבסדר להגיד שאני עוד לא מוכנה ולשחרר. צריך לקפוץ למים, השאלה היא אם קופצים מעשרה מטרים או מ־300. כשהייתי בשנה ג' של הלימודים קיבלתי עוד פעם פנייה מ'כאן', ואז הרגשתי הרבה יותר מוכנה".

ממש סימנו אותך.

"כן! לא שחררו", היא צוחקת. "זה נס. הרגשתי שהכוכבים הסתדרו, ובאמת התחלתי לכתוב. אומנם עברו שלוש שנים מאז שהתחלתי, אבל השתניתי מאוד בזמן הזה. מילדה שכותבת דברים מצחיקים ועושה מה שהיא יודעת לעשות נכנסתי לעבודה שלא פעם גם יוצאת מאזור הנוחות - דוקו, ראיונות, תחומים שלא חשבתי שאגע בהם".

איך להגדיר את העבודה שלך היום? תעזרי לי.

"אני כותבת ומגישה ויוצרת ומנחה. אבל גם אמרו לי שאני צריכה להפסיק להצטנע, אז תוסיף מלכת העולם. כותבת, מגישה, יוצרת, מנחה ומלכת העולם".

נשמע טוב בסך הכול. קצת קטן מדי.

"כן, כן. זה עדיין מאוד קטן".

"אין ליהוק אתיופי לדמות שהיא לא אתיופית. אני יודעת שאם אקבל אודישן, תיאור הדמות שלי יהיה 'אתיופית'. אתיופית זה לא אופי. זה מעצבן אותי אבל גם כבר מצחיק. אז אני אכתוב את הסדרה הזאת. לא רוצה לחכות"

כמה ההומור הוא חלק מהכתיבה שלך?

"באופי שלי אני נוטה להומור. אני לא לוקחת את עצמי יותר מדי ברצינות ורואה את רוב הדברים דרך השאלה 'איפה זה מצחיק אותי', ובהמשך גם איך אני מתחברת לזה. והאמת שהכול מסביב רציני, הכול, ואין לי כוח לזה. אז אני נוטה להומור. זאת ברירת המחדל שלי. אבל אני חושבת שגם הדרמה חייבת להיות מצחיקה, וההומור צריך להיות קצת דרמטי. זה תמיד בא ביחד. אני פחות מתחברת למשהו שרואים בו רק הומור בלי כאב או טרגדיה. לאחרונה ראיתי סרט של טיילר פרי, שהוא מפיק־שחקן־יוצר שחור בארצות הברית, וכל הסרט בכיתי, סרט דרמטי מאוד. אבל לגיבור שם אין התגברות. הכול רע שם, ואתה לא רואה איך הוא הופך את זה ומתגבר. איך אפשר לראות ככה סרט? כבודו במקומו מונח, כן? אבל אני צריכה התגברות".

איך את מחליטה על מה לכתוב?

"הראש שלי כל הזמן רץ על זה. יש לי פתקים מטופשים בטלפון שאני כותבת לעצמי, אני לוקחת מפה משפט, משם תובנה, ואז קוראת. זה כמו לכתוב חלומות, אחרי פרק זמן מסוים אתה אומר: רגע, מה כתוב פה? ככה אני אוספת כל מיני רעיונות, בליל של מחשבות, ואז מגיעה למשרד ואומרת 'אתם מכירים את זה שככה וככה וככה...?'. וכמובן, רוב הרעיונות הטובים ביותר אצלנו בעבודה קורים לא ליד המחשב. זאת הבדיחה שלנו, שכל הפיצוחים הטובים קורים במרפסת, בשיחות עם אנשים. אני מוצאת את עצמי בשיחה עם מישהי ואומרת לעצמי 'ואללה, יש בזה משהו', ואז קוטעת אותה ואומרת בקול, 'וואי, רוצה לצלם את זה?'"

ככה?

"כן. 'אנחנו חייבים לצלם את זה'".

ואיך אנשים מגיבים? לפני שנייה ניהלתם סתם שיחה חברית.

"אנשים מכירים אותי, זה לא מפתיע אותם. ונראה לי שכל יוצר נתקל בדברים ואוסף אותם לסל. לפני כמה חודשים הקמנו פלטפורמה חדשה שנקראת 'כאן פומו', משהו ייעודי לנוער - לא 'החינוכית' ולא 'כאן דיגיטל' הרגיל. ניסיתי לחשוב איפה אני נכנסת שם, והתחלתי לצלם סדרה שנקראת 'נהגת מלווה': אני נוסעת עם בני נוער, הם נוהגים, ואנחנו מדברים על מה שמעסיק אותם. אני מלווה אותם במסע הקטן הזה".

החיבור הזה עובד? אני לא בטוח שאנחנו כבר דוברים את השפה שלהם.

"בסוף כולנו בני נוער שגדלו וקיבלו אחריות. אני מבחינתי בת 14, לא יודעת למה אני משלמת חשבונות וצריכה להתנהל עם כסף. בכל מקרה, הסדרה רצה כבר תקופה ואני פוגשת שם חבר'ה מדהימים. אנחנו שומעים הרבה על בריונות וחרמות ודברים רעים בהקשר של ילדים ונוער, ופתאום רואים את הנוער המעולה והחכם והאיכותי הזה, והוא מצחיק מאוד. אני נהנית ברמות. נסעתי עם נער שהיה חולה והחלים, ועם מישהי משבט המנשה שמתמודדת עם חוויות שאני מכירה, ועם נערה שיש לה צליאק. מדהים כמה עמוק מגיעים בשיחה".

זה אתגר רציני לזקק הכול לתוכן של דיגיטל, של כמה דקות.

"מצלמים שעה וחצי, ואז צריך לצמצם את זה לשלוש דקות. זה קשה. אבל ליוצר עדיף שיש הרבה תוכן טוב לצמצם ממנו. כואב להשאיר בחוץ, אבל זה האתגר, ואני אוהבת אותו. העולם הזה נהיה מהיר, קשה לצרוך תוכן ארוך".

מה האורך האידאלי?

"קצר. קצר. קצר. כל הזמן אני שומעת שאני צריכה לתפוס את הצופה. ואני עונה: אבל זה הורס לי את האמנות!"

המגבלה לא מאלצת אותך דווקא להגביר את היצירתיות?

"העולם משתנה, וצריך להשתנות יחד איתו, אבל אני חושבת שיש מקום גם לתכנים ארוכים ועמוקים יותר. אני רוצה להאמין".

בין שצף הרעיונות, הסדרות, המחשבות והתוכניות אני שואל את אחיהון איך התמודדה עם שנתיים של מלחמה: עם רגעים שבהם באמת אין מה להגיד, או להצחיק, או להקליל. "בתחילת המלחמה כולם היו מוכי תדהמה", היא עונה. "מיד ביום הראשון עלתה השאלה מה עושים. איך מגיבים למלחמה הזאת שנפתחה עלינו? אבל מה יש לומר? כתבי החדשות והאולפנים משדרים נון־סטופ, מה לנו בדיגיטל יש להגיד? קיבלתי הודעה מהבוס שלי: תכתבי משהו. מה לכתוב? הייתי בהלם. המדינה בטירוף, מלחמה, אזעקות, בילינו במקלט. פתאום הכרתי את השכנים שלי, אחרי שנתיים שאנחנו גרים באותו הבניין. השכנה שלי היא אישה מבוגרת כבדת שמיעה שבעלה נכה, ואמרתי לעצמי: מה שאנחנו עוברים – הם חווים פי כמה. ובתוך כל זה הם הרגיעו אותנו וניחמו אותנו, והיא הגישה לנו עוגה. לקחתי דף וירקתי את התחושות שלי, ובאותו זמן אני אומרת לעצמי: 'איזה מטומטמת אני, אני אומרת את המובן מאליו'. אבל הרגשתי שהיא ממש ניחמה אותי, ואת זה כתבתי.

"ברגעים כאלה יש לי אינסטינקט לצאת מהבית. אם אני נשארת בבית אני מפחדת הרבה יותר, וכדי להשיג שליטה אני יוצאת. גם במלחמה עם איראן יצאתי. למה? לפגוש אנשים. לצלם. לעשות משהו. זה מחזיר אותי קצת לשליטה. ב־8 באוקטובר יצאתי וצילמתי סרטון שאומר 'תבדקו מה עם השכנים שלכם'. וזאת הייתה התגובה הראשונה של 'כאן דיגיטל' למלחמה. אנשים דיברו איתי על הסרטון הזה".

ובהמשך המלחמה, הכתיבה חזרה לשגרה?

"כל הזמן היה פחד. האם ההומור מתאים בכלל? האם הוא לא מנותק או פוגע באנשים? אבל קיבלתי פידבקים שזה עושה טוב ומשמח, והרגשתי שאני עצמי בהתגברות. היצירה הגיעה משם. הרגשתי שיש לי גם איזה חלק פה. פגשתי מישהי שאחיה נפל בעזה, והיא סיפרה לי שהיא פתחה דף שנקרא 'דארקשכול', וישר נתפסתי. ראיתי שם ממים מטורפים והומור על הקודש הזה שלא נוגעים בו. קראתי מזה ולמדתי על דרכי התמודדויות בתוך החלל הזה, והצעתי לה לצלם משהו על זה. צילמנו, והסרטון התפוצץ. אלה החיים שלנו פה".

אחיהון מקווה לעבור יום אחד מסרטוני הדיגיטל הקצרים דווקא אל הטלוויזיה הממוסדת כדי להגשים שליחות, וחולמת לכתוב סדרת טלוויזיה שהיא עצמה תשחק בה. "המצב היום בטלוויזיה קצת מורכב מבחינת הליהוק. אנחנו עוד לא שם, מבחינת הייצוג של אנשים שנראים כמוני בסדרות ישראליות. בתחום הזה הטלוויזיה קצת מאחורה".

את מנסחת את זה בזהירות.

"להגיד את זה כמו שזה? אין ליהוק אתיופי לדמות שהיא לא אתיופית. אני יודעת שאם אקבל אודישן, תיאור הדמות שלי יהיה הרבה יותר מצומצם, כי האופי שלה יהיה 'אתיופית'. ואני אומרת: יש לה עוד התמודדויות חוץ מזה שהיא אתיופית. אני אתיופית, אבל יש לי חיים והתמודדויות ואופי. זה מעצבן אותי, אבל גם קצת מצחיק. אתיופית זה לא אופי. אז אני אעשה את זה. לא רוצה לחכות לאף אחד".

המשימה מוטלת עלייך.

"היא מוטלת עלינו כחברה, אבל בתור כותבת – כן, חד־משמעית, המשימה מוטלת עליי. לכל יוצר יש אחריות לספר את הסיפור שלו. אני אספר את הסיפור שלי, ולא אחכה שמישהו יספר אותו".

ומה יהיה בסדרה הזאת?

"נחכה ונראה. זה יקרה. הרשת מפוצצת ביוצרי תוכן אתיופים, ויש להם כוח בידיים. כל אחד יכול לפתוח מצלמה. אבל איכשהו זה לא מגיע לטלויזיה הממוסדת, שהיא מצד אחת מדיום מיושן אבל עדיין יש לה פרסטיז'. יש סדרות מדהימות בחו"ל, ואני מכוונת רחוק, לסדרות כמו 'אטלנטה', כי אני רואה את עצמי שם. שם נמצאת התרבות שאני מושפעת ממנה.

"פניתי לתרבות השחורה האמריקנית כשרציתי לראות את עצמי, ואלה התכנים שצרכתי. אנשים שנראים כמוני. ילד צריך לראות אנשים כמוהו כדי להרגיש שייך. שם הרגשתי שייכת. היו שם ניואנסים שהצלחתי להבין אותם, להתחבר אליהם או להזדהות איתם. זה לא אומר שלא אצליח להזדהות עם דמות לבנה, אבל אני מתחברת לדמות שנראית כמוני. אני מתה שיהיו מלא יוצרים ושחקנים וכותבים וצלמים ואנשי תעשייה ותקשורת ובידור אתיופים. הסדרה 'אינדל' למשל, שכתב אינדל קבדה, עשתה את זה יפה. זאת הסדרה הראשונה שראיתי שיש בה כמה דמויות אתיופיות, ולכל דמות יש אופי. חדשני. אפשר לאהוב ואפשר לא לאהוב, אבל אינדל עשה את זה. הוא פתח דלת".

אחיהון רוצה להזכיר גם את היימנוט קסאו, הילדה תושבת צפת שנעלמה בפברואר לפני כמעט שנתיים ומאז אבדו עקבותיה. "חשוב לי להזכיר אותה. אני לא רוצה שישכחו אותה", היא אומרת. "ואני אגיד לך למה. אני לא רוצה שנתעורר כשיהיה מאוחר. באברה מנגיסטו, שהיה חטוף בעזה, נזכרנו רק אחרי 7 באוקטובר. בואו לא נחכה עוד. אפשר לשים את זה על השולחן ולהגיד: אברה לא היה חוזר אם לא היו עוד חטופים. בואו לא נחכה שיהיו עוד חטופים כמו היימנוט כדי לפעול. שלא יהיה מאוחר מדי.

"לא הגיוני שמדינה שמצליחה לחסל פעילי טרור באיראן באדמת אויב לא מצליחה לאתר ילדה בת תשע שנעלמה מהבית שלה. צריך להפוך שולחנות עכשיו כדי למצוא אותה. זה כמו האלימות המשטרתית. זה לא עניין אף אחד כשהיא הופנתה לאתיופים, והיום מוחים נגד 'משטרת בן־גביר', אבל זאת לא משטרת בן־גביר אלא פשוט המשטרה. ואני לא רוצה להגיד 'אמרתי לכם', אבל הכול היה שם כבר. תמיר בר אמר ב'שם טוב האבי' ש'לפעמים צריך לעצור ולפעול בזמן'. אני צריכה לגדל ילדים, חייב להיות פה בטוח, ואני מאמינה שיהיה בסדר. יש פה מלא אנשים טובים".

מה עוד נמצא ברשימת החלומות שלך? סטנד־אפ את רוצה לעשות?

"אני חושבת שאני עדיין מפחדת. זה מפחיד. יש לי צ'ק ליסט של דברים שאעשה, וזה מתחת לסדרה. ראיתי פעם כתבה על הקומיקאית גיתית פישר שבה היא סיפרה שיש לה התקף חרדה לפני העלייה לבמה. אפשר להבין את זה. אני מרגישה את זה עכשיו כשאני עולה לבמה ומנחה. שמע, אשת אשכולות אני! אני מספרת את זה ושומעת את עצמי וגם חושבת – ואללה, ידי בכול! בכל מקרה, לעמוד על הבמה זה כוח אדיר. אתה הופך לחיה. אבל כשאתה מנחה אתה לא הנושא. בסטנד־אפ אתה העיקר. אבל אני אעשה את זה פעם. איכשל, ואחר כך אצליח".

ואז תכתבי על זה סדרה.

"את הסדרה השנייה שלי אני אכתוב על זה. יש הרבה חומר. מלא. לפעמים אני ויניב יושבים ומדברים ופתאום אני שולפת את הטלפון וכותבת סצנה שלמה בפתקים. הוא מכיר את זה, זה סבבה מבחינתו. אני מצחיקה את עצמי. מה שאני עושה היום זה הקלף שלי. אין לי עוד קלף".