לקראת יום הולדתי הארבעים שיחול בשבוע הבא כינסתי את ילדיי לשיחה צפופה של הצהרת כוונות, או תיאום ציפיות. ילדים יקרים, אמרתי להם בטון היציב והמשימתי ביותר שהצלחתי לגייס, אתם ודאי זוכרים שיש לי יום הולדת בקרוב ואני בטוחה שיש לכם כוונות כאלה ואחרות איך לחגוג ולציין לי אותו.

בשלב הזה השתדלתי להתעלם מתזוזות של אי נוחות והתחמקות מלהישיר מבט, שראיתי בזווית עיניי והמשכתי בנאומי הצולב: תרשו לי לחסוך לכם חלק מהטרחה הרבה שלבטח החלטתם להשקיע, ולערוך לכם רשימה מפורטת עד כמה שאפשר של הדברים שבעזרת השם אינני מעוניינת לעולם לעשות. לא לכבוד יום ההולדת הזה ולא באף תאריך אחר, עד מאה ועשרים אמן.

וכך מניתי לעיניהם המשתאות את רשימת הסיוטים שלי, בזה אחר זה. היא כוללת בין השאר צלילה, צניחה חופשית, קפיצת בנג'י, סקי ושאר פעילויות אקסטרים שחששתי כי תדמית האמא המגניבה והכיפית שיצרתי אצלם חלילה תעורר בהם את האשליה שאני באמת מגניבה ושדם צעיר ותוסס זורם בעורקיי, עד כדי כך שארצה לבזבזו על התקף לב בגובה אלף רגל.

כשהרשימה הארוכה הסתיימה הסתכלתי לעברם וחיכיתי לאישור שהמסר הועבר ושאין בכוונתם לאתגר את יכולותיי הפיזיות דרך ניתוק רגליי מהקרקע (טיסה לחו"ל לא נחשבת, כי הרגליים על הקרקע של המטוס. בלי התחכמויות בבקשה).

אבל אז, אחרי רגע ארוך שכלל שקט נבוך, גלגול עיניים וצקצוקי לשון, נזרקה שאלה לאוויר. "אז אמא", היא שאלה ואני הנהנתי לעברה בנחת "מה תעשי ביום ההולדת שלך? סתם נשב בבית עם עוגה ובלונים?"

אז מה עושים

עד אז לא עלה בדעתי שאולי כדאי, במקביל לרשימת מה לא לעשות, שתהיה באמתחתי גם רשימת חלופות אטרקטיביות בעיניי. כאלו שהם יוכלו ליישם אחת מהן, שתשמח אותי ותספק אותם. השאלה הזו תפסה אותי לא מוכנה, ומלבד גמגומים ומלמולים על זה שגם "עוגה ובלונים - לא תודה", נותרתי אילמת מול השאלה הלא פתורה: מה ישמח אותי ביום הולדתי.

לא בכל יום את סוגרת עשור עגול של חיים, ולא בכל עשור תסגרי דווקא את העשור הכי מטלטל של חייך, ומי יודע מה מחכה לך עד סגירת העשור הבא.

כדאי שתמצי כעת את רגעייך האחרונים לפני החלפת הקידומת, באיזה מאורע משמעותי כלשהו.

אלא שאין לי מושג. באמת.

אני לא יודעת.

כבר שמונה ימי הולדת אני משתדלת לא לדעוך יותר מדי, כי עם כל הכבוד לזה שנולדתי, בעוד שבוע וחצי יש לי אזכרה להפיק. ועם כל הכבוד לשמחה שיום הולדתי מסב לעולם, אין להשוות אותו ליום האזכרה של רזיאל, שהוא כידוע רגע השיא של חיי מדי שנה. לאירוע הזה אני מגייסת את כל היצירתיות שיש לי ואת כל מי שאני רואה בדרכי, בציפייה שהיום הזה יהיה משמעותי, מלא זיכרון ומפוצץ חיות ואנרגיה טובה ככל האפשר.

וכך יצא שאת יום הולדתי בשנים האחרונות חגגתי לבד. פעם בצימר בודד במצפה רמון, פעם בטיול כושל (מוצלח בדרכו) עם כמה חברות, ופעם בנסיעה להשתכר בשוק מחנה יהודה. בקיצור, אפור וחסר חן.

עודני מסתובבת עם השאלה הזו: מה באמת ישמח אותי בציון יום ההולדת הזה?

אקסטרים קיומי

כל האפשרויות המעט חגיגיות שהעליתי בדמיוני, כמו מסיבה עם חברות, ערב במסעדה או סדנה, הסתיימו כולן בתפנית שתאפשר לי להיעלם לפתע, ולסיים לבדי במיטה עם ואנזי, ספר, ויסקי וחבילת טישו.

שלא תבינו לא נכון, אני לא עצובה להיות בת ארבעים. להפך, יעידו קרוביי שאני מתגאה ומתפארת בגיל הזה עוד הרבה לפני שהגעתי אליו. כל שנה של חיים היא מבחינתי כמו עוד דרגה שהצלחתי להגיע אליה בכוחות עצמי. אין לי טיפת חרטה או תחושת החמצה על אף שנה ושנה.

אבל אולי, בהביטי ממרום גילי על הרשימה השחורה שבניתי לילדיי, האקסטרים שאני ממילא עושה בכל שנה ביום הזה הוא הצלילה החופשית, או אולי זו בכלל צניחה, מהיום שבו נשמתי ירדה בקולות שמחה לעולם אל היום שבו נשמתו עלתה בסערה השמימה.

וזה אקסטרים חברים, אקסטרים שאין שני לו.

לא בא לי

וכמי שמבלה את ימי הפוסט־אזכרה בדרך כלל במיטה עם בקבוק חם וערימות פרופוליס לגרון, זה אקסטרים שאין לאיש אחריות על הנזק הרב שייגרם אחריו.

ואולי כפי שבוודאי יחשבו ילדיי - בשילוב ידיים, צקצוק שפתיים וגלגול עיניים, ההשתפכות סוחטת הדמעות המרירה שכתבתי פה היא סתם ניסיון זול ומעורר רחמים שלי לומר לכולם - תעזבו אותי. אני סתם חנונית משעממת ואנטיפטית שרק רוצה ספר טוב ומרק נמס בכוס.

אז שחררו אותי. אני בת ארבעים ולא בא לי כלום.

מותר לי.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il