זו לא פעם ראשונה שהתסריטאית והשחקנית בת־אל מוסרי מתראיינת, או שסרט שהיא יצרה יוצא לאור, וזו אפילו לא הפעם הראשונה שהיא זוכה באוסקר הישראלי. ועדיין, כשאני מגיע לדירתה בתל־אביב לראיין אותה על סרטה "בנות כמונו" שעלה השבוע לאקרנים, היא פותחת את הדלת בהתרגשות שהיא אפילו לא מסתירה.
שמחת החיים והחיוך הגדול שלה, עומדים לכאורה בניגוד גמור למקום שממנו הגיעה ושעליו הסרט מדבר. מוסרי (37) נולדה בבת־ים להורים ש"לא היו לפי הספר" כהגדרתה. אימא מאוד צעירה שעדיין הייתה ילדה בעצמה, ואבא שסבל ממאניה דיפרסיה. המצב הכלכלי היה קשה, היו ימים שהמקרר היה ריק ולא היה מה לאכול. היא לא הסתדרה עם מסגרות החינוך ורק בשעות אחר הצהריים הייתה פורחת בבית חם לנערות בסיכון. את הכותרת הזו "נערות בסיכון" כולנו מכירים, אבל מה באמת עובר על אותן נערות לא הרבה יודעים, ובדיוק את זה מוסרי לקחה על עצמה לספר (עם הבמאית לי גילת) בסרטה החדש והמעולה, שכבר זכה בשלושה פרסי אופיר.
דעתי שאגיע לרגע הזה. בטקס פרסי אופיר | צילום: צילום מסך מיוטיוב
"יש לנו מבט חיצוני על הנערות האלה", מסבירה מוסרי בלהט, "מה אנחנו מכירים בעצם? שיש חבורה שצועקת באוטובוס - אחת שמה רגליים על המושב, וזאת מעשנת. ואנחנו מתעצבנים עליהן נורא. אבל אנחנו לא באמת מכירים את הסיפור שלהן. אלה נערות צעירות או ילדות שאין להן רשת ביטחון הורית. זאת אומרת שאם הן נופלות - הן נופלות, אין מי שיציל אותן או ידריך אותן, ולפעמים זה פשוט נובע ממצוקה. זו בעצם זעקה, בריחה, או רצון לתשומת לב, וזה לעיתים בא לידי ביטוי באגרסיה כלפי חוץ, גם אם באופן לא מודע. נערה כזו שמגיעה לבית ספר נניח בשעה עשר ולא פותחים לה את השער כי היא איחרה, מי יודע מה היא עברה בשעתיים האלה? מה היא עברה בלילה שלפני? איזה משקל יש על הנערה הקטנה הזאת? והן באמת עוברות דברים קשים שאנחנו כמבוגרים האחראים לא מודעים אליהם בכלל. רציתי בסרט הזה לתת לנערות האלה פתחון פה, לתת להן במה, להכניס את המצלמה אליהן הביתה ולגשר על הפער בין מה שהן מציגות בחוץ, למה שבאמת עובר עליהן".
גיבורת הסרט "בנות כמונו" היא שחר, נערה בת 17 המתגוררת באחת השכונות הקשות של העיר בת־ים, ולומדת בבית חם לנערות בסיכון. הוריה גרושים, אימה אינה מתפקדת כלל, ושחר מנסה להחזיק את הכול - לדאוג לאחותה הקטנה שתקום בבוקר, שיהיה לה סנדוויץ' בתיק, ובנוסף גם לטפל באביה המאושפז במוסד לחולי נפש.
מוסרי כתבה את התסריט, וגם מגלמת בו את האימא המאוד לא שגרתית ועל תפקיד זה קיבלה את פרס אופיר ל'שחקנית המשנה הטובה ביותר'.
"לא ציפיתי לשחק אותה כשכתבתי", היא מספרת בחיוך, "עבדתי על זה הרבה שנים, וגם לוקח מלא זמן עד שיוצאים לצילומים, אז אני עוד כתבתי את עצמי כשחר הילדה, וככל שהשנים עברו, אמרנו, טוב זה לא הגיוני שתהיי שחר, נשמה, את בת שלושים! ואז עלה הרעיון שאשחק את האימא. בהתחלה עוד כתבתי אותה קצת כמו רוח רפאים, כמו מישהי שלא בדיוק נוכחת בבית ולא כל כך מרגישים אותה, נמצאת-לא נמצאת. אבל כשניסיתי לשחק אותה פתאום זה הכניס צבע אחר כי אני לא יכולה להיות אחת שהיא רוח רפאים ונעלמת", צוחקת מוסרי, "לא כשחקנית ולא כבת־אל. אז התאהבנו בחיבור הזה בין אימא לא מתפקדת ומצד שני היא כמו ילדה בועטת שרק רוצה אהבה. וכל הנשיות וכל התסכול, וכל הילדותיות שלה פשוט זועקים. אנחנו מצפים מהאימא להחזיק את כל הבית. בטח מהאימא המזרחית, החמה, המחבקת, המכינה אוכל כביכול. וזה בדיוק הדבר שאני רציתי לשבור".
על המסך נראה שנהנית מאוד.
"בתור שחקנית חגגתי את כל הדברים שניסיתי להצניע כל החיים שלי: הצעקות, הדרך שבה אני מדברת, ההתבלטות שלי, ואפילו הנשיות שלי. פתאום היה לי מקום לחגוג בו את כל אלה, אז הלכתי עם זה עד הסוף. וכן, זה קצת וואו. אבל יאללה אם אני לא יכולה לשרוף בחיים, אז לפחות אשרוף את המסך. כשהקרנתי את הסרט בצפון תל־אביב היו צופים שאמרו לי 'זה לא אמין. אין דברים כאלה היום. זה לא קיים. מי מדבר ככה? מי מקלל ככה? איפה יש מצוקה כלכלית ברמה כזאת היום?' וישבתי שם המומה. להגיד שאין נערות כאלה זה ניתוק מוחלט ממה שקורה במדינה, ניתוק מאוכלוסיות שלמות פה. זה נראה לכם לא אמין? יש דברים עוד הרבה יותר גרועים ממה שהראינו בסרט".
איך היית מצפה שיגיבו לסרט?
"אני לא רוצה שירחמו על הנערות האלה. אני רק רוצה שידעו שיש דבר כזה, להעלות מודעות שאנחנו קיימות. ולקוות שהצופים ימצאו נקודות הזדהות, לא משנה מאיפה הם. ואם הם נתקלים בנערות כאלה, שיזכרו שהן בני אדם ולא מפלצות. כולנו זקוקים לזה שמישהו יראה אותנו, ולכולנו כואב כשנשבר לנו הלב. אם אפשר לתת יד - תן יד. ואם לא, אל תשפוט".
בדיוק כמו מוסרי, גם בסרט, למרות הקושי הרב בחייהן של הגיבורות יש להן במקביל עוצמות מדהימות ושמחת חיים והרבה הומור. "מצופה מהן להיות בדיכאון, אבל בנערות האלה יש המון כוח וחיות, הן לא מרחמות על עצמן ש'אוי אני מסכנה והחיים שלי קשים'. אין להם זמן לעצור ולחשוב על זה, הן חיות, ושואפות קדימה. המזל שלי בחיים זה שידעתי לקבל עזרה וביקשתי אותה. מהר מאוד הבנתי את המוגבלויות שלי. ידעתי שאני רוצה ללמוד ואין לי כסף, ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית אבל אני חייבת לעבוד. עוד בתיכון דיברתי עם היועצת וחיפשתי מסגרות. הגעתי לרווחה וכל דבר שהציעו לי לקחתי ותמיד שאלתי מה עוד אפשר לעשות. אני זוכרת את עצמי נוסעת באיזה 700 אוטובוסים למישהו שהתנדב ללמד אותי או למישהו שיכול היה לעזור לי עם מלגות.
מתוך הסרט בנות כמונו | צילום: ורד אדיר, באדיבות סרטי יונייטד קינג
"כשאני מדברת עם נערים ונערות אני אומרת להם שזה הדבר שאני הכי מבקשת מהם - להיעזר. אנחנו לא צריכים להיות טובים בהכול, אבל יש אנשים שיודעים לעשות את זה, יש אנשים שיודעים להשיג מלגות, ויש אנשים שיודעים לכתוב מייל יפה. צריך רק לבקש וצריך גם למצוא את הדבר האחד הזה שמרגש אותך, שיש לנו שם תשוקה, לא משנה מה זה.
"אני לא הייתי מגיעה הרבה לבית הספר. היו עליי המון עניינים רגשיים, נפשיים, והתקשיתי לקום בבוקר ללימודים, וכשכבר הייתי מגיעה לא הייתי מרוכזת בלימודים, אבל הייתי כותבת המון. סיפורים וזה. גם בשיעור ספרות בכיתה ח', במקום להקשיב לשיעור, כתבתי. ובהפסקה, המורה אמרה לי, בת־אל מה זה? מה כתבת שם כל השיעור?' אז נתתי לה לקרוא. היא קוראת, ואז מרימה את הראש, והיא בהלם. היא אומרת לי, 'מה זה? מי את? מה קיים אצלך?' ואלה רגעים שהייתי קוטפת, שהייתי שומרת אותם במאגר, שמישהי הסתכלה עליי בעיניים נוצצות. מישהי ראתה אותי, ואמרה לי, וואו, יש בפנים משהו מעניין".
מוסרי ממשיכה לדבר בלהט ובמהירות על תקופת הנערות שלה, ואני רושם לעצמי שהדבר הכי מרשים בה זו העובדה שהיא ידעה ללקט ולשמור את הדברים הטובים הקטנים שבינות לקשיים, והאופן שבו היא בחרה להביט על עצמה ועל חייה, כבר מגיל קטן.
"כדי לשרוד בחבורות האלה אתה צריך להיות קצת מסוכן ועם שריון, אז ידעתי לשחק את המופרעת. הייתי אחת כזאת שאסור להתעסק איתה", היא מחייכת בממזריות, "והשם שלי הלך לפניי, אבל לא באמת הייתי כזאת. כל הזמן ידעתי שפה אני לא נשארת. כשאני אומרת "פה" אני לא מתכוונת לשכונה, אלא שהחיים האלה לא מתאימים לי. אלה חיים של חוסר, חיים של כניעה ל'מצב', של הישרדות. אני לא רוצה להיות בהישרדות, אני לא רוצה לתת לחיים להכתיב לי את החיים, אני רוצה להכתיב את המסלול שלי פה. והתסריטאיות זה האקטיביות שבה אני מספרת את הסיפור שלי".
מאיפה הייתה לך התבונה הזאת שלא להיכנע לחיים האלה?
"איזה רגע אחד בחיים עברתי גבול, וזה לא קרה הרבה אבל גנבתי פעם אחת כסף, וככה באתי עם זה הביתה, ואני מנפנפת בזה. ואחותי שואלת מה זה מאיפה זה, ואני אומרת לה אל תשאלי שאלות, והיא לא שואלת. וככה גם עם אימא שלי, אין תגובה. ואני מחכה שיגידו לי: נשמה, מה עשית? שיצעקו עליי! אבל לא. פה הבנתי שהגבול לא יבוא ממקום חיצוני, שאני אהיה חייבת לשים לעצמי את הגבול כי אחרת אני לא יודעת מה יהיה.
"היו לי חברים נרקומנים וחבורות שהיו הולכות מכות והיו להם אולרים, אבל לא נכנסתי למקומות האלה. ותמיד גם כיוונתי הכי גבוה. הייתי רואה בטלוויזיה את טקס פרסי אופיר והייתי אומרת אני אהיה זאת שאומרת שם תודה על הבמה. אני זוכרת את רונית אלקבץ שנורא התחברתי אליה, אומרת שם תודה כשזכתה בפרס, וידעתי שגם אני הולכת לשם. לא ידעתי איך זה יקרה, אבל בלילה הייתי ישנה עם צ'ק מזויף של מיליון דולר שהכנתי והדבקתי ליד המיטה, ואמרתי לעצמי שזה יקרה".
רונית אלקבץ | צילום: EPA
וזה אכן קרה. לימודי משחק אומנם היא לא הייתה יכולה להרשות לעצמה, כי הייתה חייבת לעבוד. אבל לימודי תסריטאות ב"סם שפיגל" מוסרי הצליחה לדחוף פעמיים בשבוע בין העבודות. וכבר אז היא החלה לכתוב את התסריט של "בנות כמונו". בינתיים, בעשור שחלף, היא הספיקה לזכות בשני פרסי אופיר על שני סרטים קצרים שכתבה להם את התסריט, "יום רגיל" ו"ברכה". בשניהם היא גם שיחקה, וכעת זהו סרטה הארוך הראשון.
"יש משהו בסרט קצר שהוא בא לי קצת יותר בקלות", מוסרי מתוודה כשאני שואל על ההבדלים. "טווח היריעה שלו קצר יותר וזו בדרך כלל סיטואציה אחת שצריך לספר את התחושה בה. בסרט ארוך זה לא רגע אחד בחיים, זו תקופה שאני רוצה לתאר, וצריך לספר בה מה המהלך הרגשי הארוך שהגיבורה עוברת. וזה הרבה יותר קשה. אבל גם זכיתי, שלצידי הייתה לי גילת הבמאית שהייתה חזקה במקומות שאני פחות, וליוותה אותי עוד בשלבים המוקדמים של התסריט. ואני לגמרי מרגישה שזו יצירה משותפת של שתינו".
שחר, הגיבורה של "בנות כמונו" בגילומה של היאלי יוסף־זאדה, אכן עוברת תהליך רגשי של התבגרות שבו היא מגלה שלפעמים היא גם יכולה לשחרר. מי שעוזרת לה, זו פרי (הדר דרור), מורה חיילת שבאה להדריך בבית החם של הנערות, ולמרות הקשיים שהן עושות לה, מתפתח ביניהן קשר מיוחד ואינטימי.
"נורא רציתי לספר איך מישהו נכנס לחיים שלך באופן זמני ומצליח לשנות לך את החיים. כי כשמישהו מאיר לך את הלב, הוא גם מאיר לך על החיים שלך ונותן לך להסתכל על עצמך, על הפגמים שלך, ועל דברים שהיית עושה באופן אוטומטי. ואלה בעיקר הדברים שמשנים לנו את החיים. ובאמת כשפרי נכנסת לחיים של שחר, ולבית שלה, היא מאפשרת לשחר גם לעצור, להסתכל קצת אחרת על הדברים, ולפתח איזה רצון שהוא מעבר למנגינה שיש לה כבר בחיים האלה".
דמות מרכזית נוספת בסרט, היא דמות האב המאושפז במוסד לחולי נפש, בגילומו של יעקב זדה־דניאל שאף זכה על תפקיד מורכב זה בפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר. "ההשראה שלי תמיד היא אבא שלי, ואני אוהבת לכתוב אותו כי הוא דמות לא צפויה ומאוד מפתיעה. קל לי לכתוב את הדמות הזאת, ומבחינתי תן לי רק לכתוב על אבא שלי כל היום", מוסרי לוגמת מהקפה וקולה נשבר, "הוא נפטר לפני שלושה חודשים, והוא תמיד היה מאוד נוכח בחיים שלי, גם עכשיו. לכן בסרט שחר ואבא שלה הם בקשר ממש קרוב, כמו מעגל חשמלי סגור. היא מכירה אותו היטב, והוא נורא אוהב אותה ותלוי בה. זה קשר מורכב, ונורא אינטימי".
לתת פה למי שקולן לא נשמע. מתוך הסרט | צילום: ורד אדיר, באדיבות סרטי יונייטד קינג
אף שאביה של מוסרי היה חולה במאניה דיפרסיה ולא תמיד הם היו בקשר קרוב, היא מתארת אהבה יוצאת דופן ביניהם.
"עברתי איתו את כל קשת הרגשות. בושה, כעס, אשמה, מה שאתה רוצה. אבל תמיד אהבתי אותו בצורה בלתי רגילה. הוא תמיד היה בשבילי משהו נורא גדול. נכון, קשה לחיות עם אבא כזה. קשה מאוד. אבל זו גם מתנה גדולה. אולי היום במקום שבו אני נמצאת, אני יכולה להגיד את זה. אני חושבת שאם הוא לא היה קיים בחיים שלי, לא הייתי בכלל יוצרת".
עד כדי כך?
"הוא ממש המנוע שלי לכתיבה. אבא שלי תמיד יצא מהקווים. זה כמובן גם קשור למחלה. אבל הוא הרגיש הכול נורא חזק. הוא אהב נורא חזק וגם שנא נורא חזק. כשהוא היה שמח, הוא היה הכי שמח בעולם, וכשהוא היה עצוב, הוא היה הכי טרגי. ובכל דבר הוא תמיד היה הוא, והלך עד הסוף עם הרצון שלו. זה גיבור קולנועי - כמה רחוק אתה הולך בשביל הרצון שלך. ודרך מי שהוא היה, הוא לימד אותי גם לצאת מהקווים. וזו הסיבה לכך שהוא השראה שלי, כי לא משנה מה אכתוב עליו, תמיד אפשר ללכת עוד קצת עם הרצון של הגיבור. חוויתי את אבא שלי כפוטנציאל בלתי נגמר, כמישהו שהוא כול־יכול. בגלל זה גם המוות שלו כל כך הפתיע אותי כי הוא כבר היה קרוב למוות כל כך הרבה פעמים.
"הרצון שלי לגשר על הפער ביני לבינו הוביל אותי ליצירה. היו לנו כל מיני גלים שלפעמים הייתי נורא רחוקה ממנו, ולפעמים גם מאוד־מאוד קרובה ורוצה אותו יותר נוכח בחיים שלי. אז בסרטים שלי עשיתי אותו הכי נוכח, בדרכו - כי זה הטיפוס. וככה אני יכולה להגיד לו בסרטים דברים שלא יכולתי להגיד לו, ולצחוק איתו על דברים שלא יכולתי לצחוק איתו. זה שקיבלנו פרסים - גם יעקב על דמות האבא, וגם אני על דמות האימא, זה אומר שעשיתי עבודה טובה".
צילום: אבישג שאר–ישוב
את בטוחה שמי שיצפה בסרט ירגיש שמגיע להם פרס ההורות?
מוסרי מתגלגלת מצחוק. "מבחינת משרד החינוך אולי לא, אבל היום אני ואימא שלי מאוד קרובות, אני מדברת איתה על הכול והדעה שלה מאוד חשובה לי. וגם בתור סבתא, היא ממש א־לוהית וחוץ מזה", היא מוסיפה בהתלהבות, "תסתכל על התוצרים. עליי ועל האחיות שלי, איך שיצאנו. אני חושבת שהתוצרים, ברוך השם, תוצרים טובים".
לסיום, מוסרי מגלה לי שהסרט שיצא השבוע כבר היה מוכן לגמרי במשך חמש שנים והמצב הביטחוני בישראל הוא זה שדחה את יציאתו שוב ושוב. "בגלל זה אני כל כך מתרגשת, כי כל דבר בעיתו ובזמנו. אני מאמינה בהשם שכיוון את הזמן המתאים, אבל רגשית ונפשית אני מרגישה שוואו, אני הולכת לשחרר פה משהו שכאילו ממש היה תקוע בי."
את רואה את עצמך חוזרת לבית הספר היסודי שלך ומקרינה אותו שם?
"חד־משמעית. אלו האנשים שהכי הייתי רוצה שיראו את הסרט. בדיוק הזמנתי לפרמיירה חבר'ה מהיסודי, והזמנתי עובדות סוציאליות, וכל מיני אנשים שהיו איתי לאורך כל הדרך. אני חושבת שלכל אחד מהם יש חלק בניצחון הזה שהוא הסרט. בין שזו עו"סית שנתנה לי יד, מישהי ששיתפתי אותה או אפילו חבר מהיסודי שאתגר אותי. לכולם יש חלק בסיפור וחשוב לי שהם יראו אותו. וגם אותי - שהייתי שם, ועכשיו אני פה, עם הסרט והפרסים, ועם ההוכחה שהכול אפשרי".
עוד כתבות בנושא
