"זו תפיסת עולם שקשה מאוד לחרדי לקבל אבל הוא לא זנח את הקשר"

שדרות רוטשילד בתל־אביב. דירה מוארת בקומה גבוהה, חלונות פתוחים אל העיר הסואנת למטה. על הספה יושבים שני גברים שהמציאות הישראלית לא ייעדה להיפגש לכאורה: ישראל אהרוני (74), חלוץ המטבח העילי בישראל ושופט מאסטר שף; ויהודה אהרוני (30), כתב ומגיש בערוץ 14, חרדי שגדל בקריית־ספר.

"הכרתי אותו כמו כולם", מספר יהודה, "מפרסומות, משלטי חוצות. הייתי מתבל את האוכל בתבלין עם התמונה שלו וחושב לעצמי: איזה קטע שהוא אח של סבא שלי. לא היה בכלל קשר בין המשפחות, לא נפגשנו הרבה. אצלנו לא הייתה טלוויזיה בבית וגם לא שמעו רדיו, אז לא ידעתי עליו הרבה".

ובאמת, המפגש ביניהם התרחש באופן די מקרי. "אני לא יודע מה תפס אותי, אבל החלטתי שלחתונה שלי אני רוצה להזמין את כל המשפחה המורחבת", נזכר יהודה. "זה היה בשיא הקורונה והבנתי שלא יהיה פשוט להגיע, אבל החלטתי לא לוותר והתקשרתי לכולם. הרמתי לישראל טלפון וכבר בשיחה הוא הודיע לי שלא יבוא, והוסיף, 'אבל תקפוץ אליי, אביא לך איזו מתנה קטנה לחתונה'. וכך הגעתי אליו, והתפתחה בינינו שיחה של ארבע שעות".

ישראל אהרוני: "אני מרגיש יהודי. מאוד גאה ביהדותי, גאה במורשת שלי, בהיסטוריה שלי ובמיתוסים היהודיים. אני רק לא דתי. ואני לא חושב שיהודה יכול לתפוס את הפרדוקס הזה כי היהדות והדת מאוד מחוברות אצלו"

מאז התקיימו בין האהרונים מפגשים רבים. בכל פעם יהודה מופיע בביתו של השף, מדליק סיגריה ומתיישב על הספה, והנושאים צפים ועולים - גיוס ולימוד תורה, יהדות והתבוללות, ברית מילה וכשרות. "שנינו סקרנים זה לעולם של זה", מנסח יהודה את הדינמיקה. "מבחינתי, הוא הגיע מעולם סתום", מסביר ישראל, "סתום במובן שלא היה לי מידע על החיים שלו והייתי סקרן מאוד להכיר ולהבין אותם".

אבל הסקרנות של יהודה הייתה מורכבת יותר. המפגשים ביניהם התקיימו כשהוא עצמו נקלע לצמתים בחיים שזימנו מתחים בין העולם הקודם, שהוא רצה לשמר, ובין המשיכה שלו לעולם התקשורת והטלוויזיה.

"אנחנו באים ממשפחה דתית", מסביר ישראל. "סבא שלו, אחי, תמיד היה מסורתי ומאוד קשור לדת. בשלב מסוים כל המשפחה חזרה בתשובה. שני הבנים של אחי חרדים – אחד בחר להיות חב"דניק ואבא של יהודה בחר להיות ליטאי, הוא תמיד היה שקוע בעולמה של תורה. כשהיינו עושים מדי פעם מפגשים משפחתיים הוא היה מגיע, אבל נהג לשבת בשקט ולא התערבב יותר מדי בחבורה. לא ידעתי הרבה על הצד שלו, ולכן כשיהודה פתאום הגיח לחיים שלי מאוד סקרן אותי להבין איך הוא גדל. היה לי מעניין לדבר עם נכד שהוא מצד אחד לחלוטין חרדי ושומר מצוות, ומצד שני סקרן ופתוח".

על מה בעצם אתם מדברים?

יהודה: "אותי עניין להבין מהי הדת בשבילו, מה זה אומר להיות יהודי בעבורו".

תשובתו של ישראל חושפת תפיסת עולם שקשה לחרדי לתפוס אותה במלואה: "אני מרגיש יהודי. מאוד גאה ביהדותי, גאה במורשת שלי, בהיסטוריה שלי ובמיתוסים היהודיים. אני רק לא דתי. ואני לא חושב שיהודה יכול לתפוס את הפרדוקס הזה כי היהדות והדת מאוד מחוברות אצלו. בעולם שלו הן חייבות לבוא ביחד. גם בנושא של הצבא היו לנו שיחות, היה לי ברור למה הוא לא מתגייס ולכן לא הצבתי לו אז את השאלה, לפחות לא באופן שמתפוצץ מעל פני השטח כמו עכשיו. אבל זה כאילו כולנו קיבלנו כמובן מאליו, עד לא מזמן, שהמגזר הזה לא משרת".

אלא שאז קרה הבלתי צפוי. בגיל 29, כשהוא נשוי ואב לשני ילדים ובזמן שמלחמת חרבות ברזל בשיאה, החליט יהודה להתגייס. "לא מזמן סיימתי סבב של מילואים של חודש וחצי", הוא אומר. הדרך שלו לצבא לא הייתה פשוטה: "אחרי 7 באוקטובר התקשרתי ל'מיטב' וביקשתי להתגייס לחטיבת חשמונאים. אמרתי להם תשמעו, אני טוב בהכול, אם אתם צריכים עכשיו כוח תגידו לי ואני בא".

אבל המערכת לא הייתה מוכנה לקלוט אותו בקלות. "התקשרתי שוב ושוב. אמרו שיחזרו ולא חזרו. ובחוץ כל הזמן צעקו שחסרים אנשים ואני מתחנן: חבר'ה, אני פה, קחו אותי, דברו איתי. ואף אחד לא חזר אליי. זה רק מראה לך את הפער בין ההצהרות בשטח על מחסור בחיילים ובין מה שמתנהל במציאות כשחרדי מנסה להתגייס".

בסופו של דבר הוא התגייס לאלו"ג 99, יחידה לתחזוקה ותפעול של כלים כבדים, ושירת בגבול עזה. "עשיתי טירונות לא קלה יחסית לבחור ישיבה ופתאום אני מוצא את עצמי קם בהנץ, מקפיצים אותנו ומריצים אותנו למסעות. הגוף שלי לא היה רגיל לזה", הוא אומר. גם בבית השילוב היה מפתיע: "הייתי היחיד בבית הכנסת ביום כיפור שהגיע עם קיטל וטלית ונשק. זה היה מחזה. כל הילדים התקבצו סביבי להבין מה אני סוחב שם. אני זוכר את עצמי מגיע לבית הכנסת אחרי שבוע בשטח ומבין פתאום כמה גדול הפער בין הציבור החרדי למגזר החילוני שבשבילו זה ערך כל כך גדול. החרדים לא מבינים את הערך הזה בשום צורה, אפילו להפך, בזים לו".

במטבח רחב הידיים של ישראל, יהודה מתפקד לא אחת על תקן סו־שף. עומד וקוצץ, יוצא איתו לסיבובי קניות ומסייע בהכנת האוכל. "אבל", הוא מודה בחיוך, "אף פעם אני לא טועם".

יהודה אהרוני: "אחרי 7 באוקטובר התקשרתי ל'מיטב' וביקשתי להתגייס לחטיבת חשמונאים. אמרתי להם - תשמעו, אני טוב בהכול, אם אתם צריכים עכשיו כוח תגידו לי ואני בא. התקשרתי שוב ושוב. אמרו שיחזרו ולא חזרו"

זה מעליב אותך, ישראל?

"זה בעיקר מצחיק. כשאבא שלו והאחיינים היו קטנים הם היו באים לפעמים לבקר אותי ומביאים יוגורטים מהבית ואוכלים. יום אחד אמרתי: אני אדפוק את השיטה. הלכתי וקניתי להם את הפירות הכי יפים שיש, כל הפירות האקזוטיים שהם לא אוכלים. אמרתי נו, נראה אותם עכשיו. אבל גם את זה הם לא אכלו. למרבה הצער והפלא הם עדכנו אותי שהשנה היא שנת שמיטה ושהם לא יכולים לאכול את הפירות שהשקעתי בהם כל כך.

"אני בא ממשפחה בוכרית ספרדית, ההורים שלי היו דתיים לגמרי. אימא שלי שמרה כשרות חמורה, שלא יהיו לך טעויות, אבל כשאבא של יהודה ואח שלו היו באים אליה הם לא הסכימו לאכול אצלה כי הכשרות שלה לא התאימה להם. והיא הייתה מתרעמת ונפגעת מזה, היא לא הבינה את העיקרון. הייתי אומר לה 'זה לא אישי, יש להם את הכשרות שלהם'. אבל היא לא הצליחה להבין את הרעיון שיש כמה סוגי כשרות ושהאוכל שלה נחשב אצל מישהו לא מספיק כשר. היה לה קשה לקבל את זה שהנכדים שלה לא אוכלים אצלה".

ומה דעתך על כך שרבים מהשפים הופכים את המסעדות שלהם לכשרות?

"הייתה לי פעם מסעדה סינית כשרה. אני לא נגד, ומאמין שאפשר גם וגם. אין לי שום דבר רע להגיד על כשרות. בעיניי אפשר לעשות מטבח כשר נהדר, ומי שבוחר בזה אין לי טענות אליו בכלל. אני גם לא חושב שאוכל כשר הוא פחות טוב. הירקות הם אותם הירקות. נכון שיש דברים שלא אוכל לבשל במטבח כשר, אבל כל מה שאפשר לעשות יכול לצאת נהדר. זה תלוי כמה מוכשר אתה ואיך אתה מבין את החומר".

מה אתה חושב על אוכל יהודי?

"אין דבר כזה 'מטבח יהודי'. יש שורה של מטבחים יהודיים שאין ביניהם שום קשר לכאורה. מה הקשר בין מטבח יהודי מרוקאי לבין מטבח יהודי פולני? לא כלום. אבל בפועל יש להם דבר משותף מאוד חשוב. בפרדוקס שקיים ביהדות, אחד מרבים, אתה מצווה לאכול אוכל חם בשבת ובאותה העת אסור לך לבשל בשבת - הכריח את כל המטבחים היהודיים להמציא מאכלים שאפשר להתחיל להכינם לפני כניסת השבת ולאוכלם למחרת בצהריים. וזה יצר באמת שפע של מיני מאכלים עם בישול ארוך ואיטי בטמפרטורה נמוכה".

יהודה מתאר את חוויית הבישול עם ישראל בהתרגשות כמעט ילדית. "להיות איתו במטבח ולשמוע את ההסברים המרתקים שלו על אוכל - זה אחד הדברים הכי כיפיים שיש", הוא אומר. "אני לא טוב במטבח, בחיים לא בישלתי משהו, אני יודע רק להעביר מנה חמה מכלי לצלחת. גם חביתות נשרפות לי. ופתאום אני איתו במטבח והוא מרצה לי על הרקמות של השמרים ואנחנו מכינים יחד בשר. יש לו סירים בגודל כמו שהיו אצלי בישיבה. הוא מארח פה מלא אנשים. יש משהו בחוויה הזאת של לבשל ולא לאכול... אני לא צוחק. אנחנו מדברים על קונפי שום ומכינים טרטר על בצק ואני לא טועם מכלום, אבל נהנה ברמות".

ישראל מצידו מגלה את פילוסופיית הבישול שלו לקראת שבת: "בכל יום שישי אני מבשל מהבוקר עד אחר הצהריים. לפעמים למשפחה המצומצמת, שזה 14 איש, ולפעמים למשפחה המורחבת, שזה כמעט 30 איש. יש שבת בעולם שלי, פשוט לא השבת של דתיים, אבל כן שבת במובן שמתכנסים ואוכלים ומדברים ומסכמים את השבוע. אנחנו גם עושים פה בכל שנה סדר פסח גדול. לא כהלכתו, אבל עושים".

אהרוני השף נולד בחיפה למשפחה בוכרית, כאמור, שעלתה מסמרקנד. סבו מצד אביו היה מרבני הקהילה. הוא שירת כחובש קרבי בגדוד 13 של גולני ולחם במלחמת ההתשה. לאחר מכן למד אמנות באמסטרדם, במשך שנתיים, ושם התוודע לראשונה למטבח הסיני. ב־1979 נסע לטאייוואן ללמוד קולינריה, והפך לאחד מחלוצי המטבח הסיני בישראל. הוא הקים מסעדות רבות, ובהן "ין־יאנג", "טאי־צ'י" ו"תפוח זהב", ופרסם מדור אוכל קבוע בידיעות אחרונות מאמצע שנות השמונים ועד 2023. בעולם הטלוויזיה הגיש תוכניות בישול מצליחות כמו "דרך האוכל" עם גברי בנאי ו"המסע המופלא של אהרוני וגידי". משנת 2017 הוא שופט בתוכנית "מאסטר שף". נשוי לגיגי (חגית), ולהם ארבעה ילדים - שלושה ביולוגיים (ובהם תמרה, העורכת את מדור האוכל במוצש), ובן מאומץ מקונגו, השחקן מייקל קביה פורגוד.

יהודה אהרוני הוא כתב לענייני חרדים ויהדות ומגיש בערוץ 14. הוא גם מגיש את התוכנית "צאת הכוכבים" ברדיו קול ברמה. הוא גדל במודיעין־עילית (קריית ספר) במשפחה חרדית, ולמד בישיבת בית מאיר ובישיבת רש"י בירושלים. הוא נשוי לרחל ואביהם של נועה (4) ואורי (2) ומתגורר בשכונת רמות בירושלים. את דרכו בתקשורת החל ברדיו החרדי, משם עבר לערוץ הידברות, ולאחר חמש שנים הצטרף לערוץ 14.

בימים שהשניים התחילו להיפגש, יהודה חיפש את דרכו המקצועית. "יום אחד אחרי החתונה אבא שלי התקשר ואמר לי שהוא מעביר אליי את החשבון בקופת החולים ואת הסלולרי. פתאום הדברים התחילו לזוז, והייתי חייב כסף", מספר יהודה. "הבנתי שאני צריך לעבוד אבל לא ידעתי במה. באתי לישראל ואמרתי לו, אולי תעשה לי פרוטקציה ותעזור לי למצוא עבודה בטלוויזיה. הוא אמר לי יהודה, אתה לא צריך ממני עזרה או פרוטקציה. תעשה את הדרך שלך לבד. יום אחד שמעתי שיהודה שלזינגר עלה עם התוכנית 'סטורי לילה' בערוץ 14. במקביל אלירז שדה גם עלה עם תוכנית חדשה בערוץ i24. הכרתי את אלירז מהעבר - פעם או פעמיים פגשתי אותו, עשיתי לו סיור בבית של הרב קניבסקי. כתבתי לו: שמע, אולי תיתן לי לעשות איזו פינה על חרדים בתוכנית. במקביל כתבתי גם ליהודה שלזינגר. שדה שלח אותי לאיזה מפיק, והמפיק לא חזר אליי עד היום. אבל שלזינגר אמר לי: תבוא הערב. הכנתי כמה אייטמים מעניינים ושקשקתי. ועוד איך שקשקתי. אבל עשיתי את זה - כנראה בהצלחה - ומאז אני שם. בשבילי הערוץ הזה הוא כמו בית שני".

"אני חושב שאחד הדברים שמחברים בינינו הוא ששנינו קצת חריגים במשפחה", מנתח ישראל את הקשר ביניהם. "הוא חריג במשפחה שלו במובן הזה שהוא החליט לעבוד בטלוויזיה, שמבחינתם עדיין אין חיה כזאת, ואני בא ממשפחה דתית ובגיל צעיר הבנתי שזה לא המסלול בשבילי. שנינו אנשים שהולכים בדרך שלנו. אני אולי הייתי קצת יותר נועז ממנו, אבל הוא הולך בדרך שלו בלי לשבור את הקודים הבסיסיים שהוא חי לפיהם. הוא גם חרדי וגם עובד בטלוויזיה, והנה זה אפשרי".

מה היה הדיון הכי טעון ביניכם?

"הדיון על האמת. דיברנו על ההודים וישראל אמר שגם הם חיים דת, גם הם עושים לעצמם כללים. אם לא ברית מילה, אז הם עושים לעצמם משהו. הוא הסביר שלכל אחד יש תורה משלו, ואין תורה אחת. ואני שומע את כל זה ומחכה שהוא יגיד בסוף שהתורה שלנו היא הנכונה. אבל זה לא הגיע. ואני נשארתי ללא מילים".

ישראל מסביר מהפרספקטיבה שלו: "בסיכומו של דבר אלה קודים תרבותיים. אני חושב שהאנושות בגדול רוצה את אותם הדברים. כולם רוצים להזין את עצמם, להתפרנס, להתרבות ולהיות מאוחדים סביב רעיון - דת, תרבות או משהו אחר. כל אחד עושה את זה בדרך אחרת כי כך יצא. וכל אחד משוכנע שהדרך שלו הכי נכונה. מה שאני רוצה להגיד זה שכולם צודקים. לכל אחד יש אמת משלו וכל אחד משוכנע בצדקתו. ועקרונית, במבט־על, כולם צודקים. זו תפיסת עולם שקשה מאוד לחרדי לקבל, אבל יהודה לא זנח את הקשר גם אחרי שאמרתי את זה".

יהודה: "להפך. אני מגיע בגלל הדברים האלה".

אחד הרגעים המאתגרים ביותר בשיחות ביניהם היה כשליהודה נודע שבתו של ישראל התחתנה עם בחור הולנדי: "אני זוכר ששאלתי אותו אם זה לא שורף לו, אם זה לא כואב לו, והוא אמר לי שממש לא. לא הצלחתי להבין את זה. מבחינתי, חתונה עם גוי היא התבוללות, דבר שצריך לזעזע את אמות הסיפים. זה כמעט המעשה הכי חמור שאדם יכול לעשות לעצמו".

תשובתו של ישראל פשוטה ועמוקה בו זמנית: "זה פשוט לא עניין אישי מבחינתי. אני אוהב את בתי אהבה עזה והבחירה שלה מקובלת עליי ללא סייג. אגב, החתן ההולנדי שלי נמצא פה הרבה ופוגש לא אחת את הפער התרבותי בינו ובין מה שקורה בישראל. יום אחד אמרתי לו: רוצה לפגוש משהו עוד יותר בקצה? והזמנתי אותו לבוא לברית חרדית במשפחה של יהודה. הוא היה בהלם תרבות - מהמראה, מהסיטואציה, מהרעיון שגברים ונשים לא לוחצים יד, מהטקס עצמו. וגם אצלי קרה משהו, פתאום ראיתי את הדברים דרך העיניים שלו, חייזר שנוחת בארץ אחרת ואין לו מושג על המנהגים והתרבות".

"היחסים שלנו הם דוגמה חיה לכך שהחיבורים מתחילים מהבית, מקטן. לא צריך מסר. היחסים שלנו הם המסר. כי אם לא היינו מוכנים לשבת ולהיות סקרנים זה כלפי זה הקשר לא היה ממשיך"

אתם גם מצליחים ללמוד זה מזה?

יהודה: "ברור. ישראל סיפר לי שהוא גדל במשפחה דלת אמצעים. לא היה הרבה כסף ולא היה שפע של אוכל, אבל אימא שלו הייתה הולכת איתו בכל יום שישי לשכנים ומהמעט שהיה הייתה נותנת להם שיהיה להם מה לאכול בשבת. זה תפס אותי חזק, ואימצתי לחיים שלי. והיום אני עושה את אותו הדבר עם הילדה שלי, מחנך אותה לנתינה".

סיפור נוסף שהשפיע עליו הוא סיפורו של מייקל, בנו המאומץ של ישראל: "יום אחד אני יושב פה, ונכנס בדלת נער ממוצא אפריקני. בהתחלה לא הבנתי מי הוא, עד שקלטתי שהוא הבן של ישראל. הוא סיפר שבאחד הימים בנו חזר מבית הספר עם חבר שלא ממש היה לו איפה להיות, ומאז הוא פה. ישראל וגיגי אימצו אותו. יש כאן מסרים אגביים שעוברים דרך המעשים של ישראל, ואני מאמץ אותם לחיי. דברים שהוא מספר לי סתם כי ישבנו ביחד על סיגריה. אני לא יודע אם אבא שלי אפילו יודע מי זה מייקל שמסתובב פה".

איזה מסר הייתם רוצים שהחיבור הזה יביא?

"שכשבאים למפגש כזה, צריך רק סקרנות והקשבה לשונה ולאחר. מה שקורה במפגש בינינו הוא יותר להקשיב ופחות לדבר. נדמה לי שזה חסר מאוד בשני המגזרים. אם רק היינו קשובים זה לזה, הכול היה אחרת".

ישראל: "זה מה שניצח, כי אם לא היינו מוכנים לשבת ולהיות סקרנים זה כלפי זה הקשר לא היה ממשיך. דברים התחדדו אצלי ברגע שדנתי ודיברתי עליהם, ומתוך זה הבנתי למה הם חשובים לי. לפעמים אתה לא יודע להסביר למה אתה חושב משהו מסוים, ומפגש כזה מאפשר לך לנסח, דורש ממך לבחון את הדברים. היחסים שלנו הם דוגמה חיה לכך שהחיבורים מתחילים מהבית, מקטן. לא צריך מסר. היחסים שלנו הם המסר".